אז איך הכל התחיל? בהפגנה פרועה או בדיכוי משטרתי אלים שלה ושל מפגיניה? ואולי בחרם שהטילו חיפאים על חנויות הערבים בוואדי? ואולי בסיסמאות ובדגלי פלסטין שהניפו מפגינים בעיר התחתית? איך נסביר את התנהלות של ראש העיר שלנו מול האירועים האלה? ואיך קורה שהדו קיום של העיר שלנו הוא שברירי כל כך?
כל זה התחיל מאות קילומטרים דרומה לחיפה, בגבול רצועת עזה, בערך לפני כשלושה שבועות. כוחות של צה”ל ירו למוות מאז סוף מרץ ועד לראשית השבוע הנוכחי ב־119 פלסטינים ופלסטיניות שהפגינו וניסו להתקרב אל גדר הגבול, ופצעו כ־12,000 פלסטינים — חלקם פציעות שהפכו אותם לנכים לכל ימי חייהם.
רבים מתושביה היהודים של חיפה רואים בעובדות הקשות האלה הכרח בל יגונה של מלחמה מתמשכת להגנתה של ישראל המאוימת. אבל האם זה לא מתקבל על הדעת שתושביה הפלסטינים של חיפה — אזרחים ערבים ישראלים — חוו את ההרג המסיבי הזה כהתקפה נפשעת על בני עמם המוחים על תנאי חייהם ברצועה? האם לא מובנת לכולנו ההזדהות של כל אדם עם אסונם של בני עמו?
יונה יהב הוא אדם המודע לרחשי לבם של אזרחיה הפלסטינים של חיפה. הוא פעל בשנות כהונתו באמצעות מחוות סמליות שונות על מנת להעניק ביטוי פיזי ייצוגי לסמליה של החברה הפלסטינית החיפאית. מדוע במקרה של הפגנת ההזדהות של תושבים ערבים מחיפה ומחוצה לה הוא העניק גיבוי מלא לדיכויה על ידי המשטרה, גם בדיעבד, כאשר נודעו ברבים תוצאותיה האלימות של ההתנהגות המשטרתית כלפי ג’עפר פרח ואחרים?
רוצים להישאר מעודכנים?
לרבים מתושביה היהודים של חיפה יש עניין בתושבים הערבים של העיר, ובלבד שיתרחקו מכל מה שהוא בגדר התבטאות אופוזיציונית למדיניות הביטחון הישראלית. הדו קיום נועד לדידם “לנרמל” חיים משותפים של הסדרי תעסוקה, מגורים, לימודים ומתחמי בילוי. כך לדידם, המרחב שבו אנו חיים מאפשר טקסים וחגיגות ממלכתיים לצד הווי תרבותי מקומי. אצל רבים, בעקבות כל ביטוי של מחאה פלסטינית בעיר, קיימת גם ההתניה (שאולי נרכשה בעת שירותם הצבאי) התובעת להטיל מיד עונש קולקטיבי על כל חלקי האוכלוסייה הערבית בחיפה, וקודם כל על סוחריה.
מי שחווה מקרוב את ההפגנות האחרונות בעיר ראה ציבור צעיר ברובו, שחלקו גדל בחיפה וחלקו בסביבותיה, שמתעקש לבטא בקול רם ובשפתו ובסגנונו את מורת רוחו מהפוליטיקה השלטת. הלוואי שצעירים יהודים רבים בני גילם היו מצטרפים להפגנות אלה (כמה עשרות אכן הצטרפו), ונאבקים כך למען הסדר מדיני ולמען עתידם.
כולנו חייבים להשתחרר מהאשליה שחיפה היא מובלעת נפרדת וחפה מהפרובלמטיקה של הסכסוך היהודי—ערבי, הישראלי—פלסטיני. כוחה המיוחד של החברה החיפאית צריך להיות טמון ביכולתה להכיל את מנעד הרגשות וההתבטאויות שמוליד המשך הסכסוך בקרב תושביה היהודים והערבים של העיר. מרחב סובלני לא נמדד בהסכמה כפויה אלא בנכונות להיחשף לדיאלוג כן ואמיץ גם בין אלה שאינם מסכימים.
המרחב של העיר שלך, יונה יהב, חייב לאפשר ביטויים כאלה, גם אם אתה ורבים מתושבי חיפה מתנגדים להם בכל לבכם. מתחמי הבילוי ההולכים ומתרחבים בהיקפם בחיפה (וטוב שכך) נהנים מביקוריהם של ערבים צעירים מרחבי הצפון. לאותם צעירים יש גם עמדות פוליטיות וסמלים לאומיים, והם מחפשים מרחב אזרחי שבתחומיו הם יעניקו להם ביטוי. האמירה “לכו תפגינו בכפרים שלכם” נועדה לבזות אותם ולפגוע ברצונם לראות בחיפה מטרופולין שהם שותפים ליתרונותיו. כל פעולה פוליטית ציבורית שאיננה בגדר פעולה אלימה היא מעשה מבורך בעירנו המתעוררת. המגוון הפוליטי והאתני הוא נכס, לא מקור לבהלה.
יונפו להם במרחב המשותף לכולנו דגלים מכל הסוגים ויינשאו כל הסיסמאות. מותר להפגין איתם וגם נגדם, ובסובלנות הנחוצה. ובינתיים הבה נלך לקנות ולאכול במסעדות ובחנויות הוואדי, כי אין לנו חיפה אחרת.
הכותב הוא במאי תיאטרון
סתם אחד
בשונה מרוב המקרים, כאן ברור שמדובר במקרה שהוא שחור ולבן. מי שמתנגד לפעולות חיילינו בגבול רצועת עזה מעוניין בעשרות אלפי פלסטינים אלימים וזועמים הנכנסים בשעטה אל אדמותינו, תוקפים חיילים ושוחטים אזרחים תמימים בחדרי האוכל של הקיבוצים. ברור שאין מקום לנו – כאזרחים ישראלים – להזדהות עם רעיון עוועים שכזה וכמובן שאין לצפות מראש העיר המייצג את תושבי העיר לתת מקום לכך