לא לתעשייה אקס-טריטוריאלית

לאחרונה הוצג בכמה אופנים הרעיון של הקמת מועצה תעשייתית במפרץ חיפה. מנכ”ל המשרד להגנת הסביבה בחן אותה, ושר הפנים אריה דרעי הסמיך את הוועדה הגיאוגרפית, שדנה בהכנסות המתקבלות ממתחם בתי הזיקוק, לבחון הקמה של מועצה כזאת במפרץ. בפקודת המועצות המקומיות ניתנת הסמכות לשר הפנים, בהסכמת שר האוצר, להקים מועצה מקומית תעשייתית. בחוק נאמר שמועצה כזו תוקם באזור בין עירוני הכולל כמה מפעלים בעלי תשתית ומערכות ציבוריות משותפות.

מועצה כזו היא מעין ועדה קרואה המורכבת מתשעה נציגים – שלושה ממשרדי הממשלה, שלושה מהמפעלים בגבולות המועצה ושלושה מהרשויות הגובלות. אין למועצה כזו בחירות כמו לרשויות רגילות. אין מעורבות של הציבור שמתגורר סמוך אליה. היא מנהלת את השטח בתוך גבולות גיאוגרפיים מוגדרים, כאשר בעלי העניין העיקריים בתוכה הם המפעלים עצמם. לרשויות הגובלות אין השפעה של ממש על המתרחש במועצה, גם בגלל שאין להן כל הכנסה מהארנונה או מהמסים המשותפים שיוטלו על המפעלים במועצה התעשייתית.

מכאן שמדובר בגוף אקס-טריטוריאלי שאינו מבוקר או מושפע מהסביבה שבה הוא פועל. הוא מנותק מפיקוח ומאכיפה של מוסדות השלטון. על פי החוק הוא נועד אך ורק לשמירה על הקיים, על המערכות הציבוריות ועל התשתיות הקיימות. הרעיון של הקמת מועצה תעשייתית במפרץ, שבו יש כמה ערים עתירות אוכלוסייה הגובלות בשטח הגיאוגרפי המיועד לה, הוא מעורר תהיות. האם הכוונה היא לחזור למצב שבו בתי הזיקוק היו אקס-טריטוריאליים ועשו בשטחם כרצונם, ללא בקרה ופיקוח? הם הרי נכשלו בכל היבט של בטיחות וזיהום תעשייתי וגורמים עד היום לנזקים בריאותיים בלתי נתפשים לתושבים המתגוררים סמוך אליהם, וזאת בצד הסיכון הנשקף מהם בגלל כמויות החומרים המסוכנים האדירות האגורות בהם.

במתחם הגיאוגרפי המיועד יש תשתיות רבות – צנרת של חומרים מסוכנים שעוברת בתחום הרשויות שמסביב ומשרתת אך ורק את המפעלים הללו. מי ערב לאחזקה הראויה של תשתיות אלה? מי יהיה אחראי במקרה של נזילה או תקלה וימנע זיהום סביבתי ופגיעה בתושבים? האם יעלה על הדעת שהטיפול יועמס על הרשויות שמסביב, ובעקיפין על התושבים?

מסיבות אלה אין להיעתר לרעיון של ניתוק המפעלים מהסביבה – מצב שייצור הפרה של האיזון המתבקש בין צורכי האוכלוסייה לבין התעשייה. האיזון הזה צריך להישמר על ידי המערכת הפוליטית המאפשרת לתושבים לפקח על מי שמפקח על התעשיות המזהמות. במקרה שבו התעשייה תהיה סגורה בתוך עצמה ומנותקת מהסביבה יהיה חשש כבד לניגוד עניינים בתהליך קבלת ההחלטות. מצב כזה יגרום להקטנת היכולת של משרדי הממשלה לפקח על הגופים התעשייתיים ולבקר אותם, בעיקר בהיבטים של תכנון ובנייה, פיקוח על פליטת חומרים מזהמים ואכיפה של התקנות. על כן אין להיגרר אחר הרעיון הזה, שנתפש בצדק כביטוי לקשר בין הון לשלטון. על חשבון התושבים כמובן.

הכותב הוא תושב קרית חיים, חבר בארגוני איכות הסביבה