כחמישה מיליון איש מבקרים בכל שנה באתר הגראונד זירו בניו יורק — מקום קריסתם של מגדלי התאומים בפיגוע הגדול ביותר בהיסטוריה. כשמונה מיליון איש מבקרים בכל שנה בניו אורלינס, שסופת ההוריקן האימתנית קתרינה מחקה בה בשנת 2005 שכונות שלמות.
אלפים נספו בשני המגה אירועים הללו שנחרתו היטב בהיסטוריה של ארצות הברית. האחד הפגין את שברירותם של החיים המערביים בעידן הטרור הגלובלי, והשני את אפסותו של האדם אל מול איתני הטבע. כמיליון בני אדם מבקרים בכל שנה בהירושימה שניזוקה קשה מפצצת האטום בתום מלחמת העולם השנייה, וכ־2.5 מיליון אחרים מבקרים בכל שנה בעיר הרומית פומפיי שהתפרצותו האדירה של הר הגעש וזוב לפני כ־2,000 שנה הפכה אותה בן לילה לעיי חורבות ואפר.
הטבע והאדם בונים דברים נפלאים ורבי עוצמה, אך למרבה הצער גם אחראים לפעמים לאסונות אדירים ורבי עוצמה לא פחות, ולהרס ולחורבן בקנה מידה היסטורי.
תיירות אסונות היא מושג בין לאומי המגדיר בפשטות את תשוקתם של בני האדם לחוות ריגושים משהייה ומשיטוט באתרים שחוו אסון כבד במיוחד. האתרים הללו אינם יפים בהכרח, ולעתים הם יכולים להיות מכוערים ממש (למשל עיירת הרפאים צ’רנוביל שבה דלף לפני כ־30 שנה הכור האטומי במה שנחשב עד היום לאסון הסביבתי החמור בהיסטוריה), אך לא יופיים הוא שמושך אליהם מבקרים רבים אלא להיפך – חורבנם. לא היותם יצירת פאר של פסגת התרבות האנושית או תבנית נוף פלאית של הטבע, אלא דווקא היותם צלקת עמוקה וכעורה, סטיית תקן טרגית מגרף בעל שיפוע עולה, האנטיתיזה ההכרחית בדיאלקטיקה של האנושות והיקום – הם הם שמייצרים את כוח המשיכה.
אנשים נמשכים אל ההרס, אל החורבן ואל האימה לא פחות משהם נמשכים אל היפה ואל הנעלה. די במבט חטוף בשיירת מכוניות נעה לאטה סמוך לזירת תאונה קשה כדי להבין זאת: בני תמותה מפחדים מהמוות, אך שבריריות החיים מרתקת אותם.
תיירי האסונות אינם נהנים מההרס ולא מהחורבן. הם נמשכים אליהם בשל הערך המוסף שבהם — הסימבוליות. הסמליות שבאירוע נתון לאפסותו של האדם, לטיפשותו או לרשלנותו, לרשעותו או ליהירותו.
רוצים להישאר מעודכנים?
שתי שריפות הענק שפקדו את הכרמל בפרק זמן של שבע שנים חוללו בו הרס וחורבן בקנה מידה אדיר במונחים מקומיים, ולמרבה הצער גבו את חייהם של 44 בני אדם.
הטבע ברובו הִשתקם, אבל האסונות הללו חרטו צלקת עמוקה שאת נוכחותה נתקשה להעלים – במרקם הרגיש שבין האדם לסביבת מגוריו, בחורבן שאין יכולת לתקנו ובעיקר כמובן בקורבנות בנפש. את הצלקת הזו לא נוכל לטשטש, אך במקום שבו ישנם קורבנות וישנה גבורה ישנה גם מורשת קרב, ובמקום שאותו פקד אסון יש גם יצירה חדשה.
ומורשת הקרב הזו – גבורתם של הלוחמים באש, סיפורם של החללים ואסון האוטובוס, חילוצם של אסירי כלא דמון ושל דיירי החוות בכרמל, התפשטותה של האש בקצב חסר שליטה – היא חומר הגלם שאותו מחפשים מיליונים ברחבי העולם, ולמענו הם מוכנים לעתים לטוס אלפי קילומטרים.
איש אינו מבקש אסון. איש אינו נהנה ממנו, אבל את הלקחים הרבים שאפשר וצריך להפיק מאסון הכרמל ומהשריפה אשתקד, ואת הפעולות הרבות שנעשו וייעשו כדי לשקם את הטבע ואת החיים, אפשר לתעל גם לכיוון של תיירות פנים ואף תיירות חוץ.
אלפי תיירים יגיעו לכרמל ללמוד על השריפות, על מחירן ועל המאבק הנחוש לכבותן. אחרים, המתעניינים בהתחדשות הטבע, יכולים ללמוד פרק אחד או שניים על דרכי שיקום החורש והחי ועל הלקחים שהפיקו יערני קק”ל ואנשי רשות הטבע והגנים. אפשר גם להקים ולפתח בכרמל חוות אקולוגיות המטפחות את שימור הסביבה, את הטבעונות ואת ההרמוניה בין האדם לטבע. גם לאלה יש ביקוש הולך וגובר בקרב מטפחי הטבע ונאמני סביבה בכל העולם. הם ישמחו להגיע לכאן.
גם אלה הם לקחי האסונות. גם זה חלק מהמחיר. וזה יכול להיות גם מפתח לעתיד טוב יותר.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
נתן
רק פה מטייחים באופן נפשע וממשיכים הלאה.
לתיירות אסונות.