קמפיין #metoo (#גםאני), למי שהצליחו לפספס אותו בשבועיים האחרונים, הוא קמפיין של העלאת עדויות של נשים שהוטרדו מינית במהלך חייהן. הקמפיין, שרבות מנשות חיפה הצטרפו אליו, סחף תוך ימים ספורים אין ספור נשים בעולם, כך שהאמירה ש”אחת מכל אחת” מכלל הנשים בעולם הוטרדה או הותקפה מינית מעולם לא נראתה מציאותית כמו בשבוע האחרון.
למרות ההצלחה הפנומנלית של נשים להעביר חוויה מגדרית בעיקרה — היעדר ביטחון אישי גם במרחב הציבורי וגם במרחב הפרטי — הקמפיין מאפשר לראות את חולשת המאבקים האינטרנטיים באשר הם בשונה מהמאבקים בכלים המסורתיים יותר של עידן המודרניזם.
המאבק האינטרנטי, המאפשר לגייס את ההמונים למען מטרות נעלות, כושל שוב ושוב בכך שהוא לא מצליח לעבור משלב העלאת המודעות לשלב הפעולה לשינוי מהותי. הרי כל אקטיביסטית יודעת שלא מספיק רק לצעוק את הכאב אלא להיות מסוגלת להיאבק על התהליך הנדרש ליצירת חברה בטוחה. תהליכי שינוי חברתי דורשים יכולת ריצה למרחקים ארוכים, ואין זה מספיק להעלות פוסט ברשת החברתית. “גם אני” היא אמירה אינדיבידואלית למרות שהמוני נשים בכל העולם אומרות אותה באותו הזמן. זהו אקטיביזם אישי אל מול המקלדת, שגם אם הוא נתקל בתגובות אוהדות או מתנגדות הוא לא יוצא מתוך עצמו להתדיין בכנות ובפתיחות על עמדות ועל רעיונות, ובסופו של יום הוא מבטא בעיקר כאב אותנטי אך לא מתקדם לקראת פתרון.
זהו עקב אכילס של מאבקי האינטרנט. הם מייצרים סיפוק מהיר של תחושת שותפות המונית, אך בגלל אופיו המוגבל של הדיון ברשתות החברתיות, השותפות לרגע מסוג זה מתקשה לקיים את השלבים ההכרחיים לשינוי – קונפליקט, דיאלוג, תובנות, פשרות ולבסוף הסכמות. הרשת החברתית היא כר ייצור של קונפליקטים שאינם ברי הסכמה, ובמקרה הטוב הפתרונות המושגים הם “חלוקת” זכויות הניתנות לקבוצות שונות לפי יכולתן להשיג אהדה ברשתות החברתיות. זכויות אלו יכולות להינתן ברגע ולהילקח ברגע לפי אהדת ההמונים. מדובר בקמפיין שנשען על אמירה אחת שהכל חוזרים עליה כמנטרה, ואין בו משום חינוך לתרבות מינית אחרת מהקיימת.
רוצים להישאר מעודכנים?
דוגמה נוספת למאבק מסוג זה היא מאבק ההומואים על זכותם להיעזר באם פונדקאית כדי להביא ילדים לעולם. כמו הקמפיין של #metoo, גם הקמפיין שלהם מדבר על כאב. הפתרון המבוקש הוא השגת זכות לילד מאם פונדקאית. הצורך הוא אמיתי וחשוב מאוד, אך דרישת זכויות מסוג זה מפרקת את החברה לסך כל האינדיבידואלים שלה, בלי הכרה בעובדה שכאשר הומואים מקבלים את הזכות לרכוש רחם פונדקאית קיימת בתוך כך גם אשה הנושאת את הרחם המבוקשת, וזכויותיה שלה אינן מדובררות כי היא לא חלק מהקמפיין. באותה המידה, כשנשים טוענות להיעדר ביטחון אישי בעולם גברי מאיים, יש גברים רבים שחיים באותו עולם מאיים אך רובם לא מרגישים שיש להם היכולת לומר אפילו לעצמם שהם פוחדים.
היכולת לראות את כולנו ככלים שלובים, שזכות יתר של האחד תפגע באחר ושאיום על אחת הוא איום גם על אחרת או אחר, היכולת הזו שמעולם לא היתה מפותחת בחברה האנושית המסוכסכת, נדמית כהולכת ומתרחקת מאיתנו עוד יותר באופן שבו אנו נאבקות ונאבקים כיום את מאבקינו הצודקים. כדי ליצור שינוי חברתי עמוק ובר קיימא עלינו לצאת מהחוויה של קרבה וירטואלית כוזבת ולשוב ולהיפגש מחוץ לרשת החברתית עם עצמנו ועם אחרים. כחברה וכפרטים זה עשוי להיות קשה יותר, אך מתגמל הרבה יותר.
הכותבת היא פעילה פמיניסטית באשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה
תלמה
גליה כתבת חזק וטוב. תודה. יש לי 2 דברים להוסיף. האחד אני קוראת לנשים בכל הארץ שרוצות שינוי למצוא את המרכז הפמיניסטי האקטיביסטי פעיל ולהצטרף לעשייה ושינוי. בחיפה הכתובת http://isha2isha.com/
דבר שני אני חושבת שבכל זאת חשוב שיש את הפעילות באינטרנט כי יש נשים שמעיזות רק כך וגם בכל זאת הדיחו ממקום עבודתם חלק מהגברים בזכות הקמפיין. אז הכל חשוב
רוי
כתבה נהדרת, פוגעת במטרה. האינטרנט הוא אכן חממה נהדרת להנבטת מהפכות ושינויים חברתיים אך לבסוף כדי להוציאן\ם לפועל צריך לצאת מין המסך ולהתלכלך במאבקים אמיתיים בניגוד למאבקים הסטרילים אשר באינטרנט, בו כל אדם יכול להופיע ולהעלם כמשתמש חדש\ ישן ככל העולה על רוחו.