בשבוע שעבר הלכתי עם אחי שי להופעה של עמיר לב. זו היתה בערך הפעם ה-50 שלי שאני רואה את עמיר לב, אבל הראשונה אחרי 23 שנה. איך אני זוכר שעברו 23 שנה? כשבני הבכור יהונתן נולד, במרץ 2002, עמיר לב התקשר לאחל לי מזל טוב. הודיתי לו ואמרתי שניפגש בהזדמנות בעוד הופעה שלו, בטח כשהוא יגיע למרתף 10. זה לא קרה. נולדו לי ילדים בזה אחר זה, ולילות טרופי שינה עם מטרנה ו"בייבי מוצרט" החליפו את ההופעות ואת הבילויים.
אז הנה, אחרי 23 שנה, הגעתי שוב להופעה שלו. ישבנו בכיסאות המרופדים באולם המרווח של מלון אלמא, לא לפני ששילמנו 130 שקל כל אחד לכרטיס, עם סאונד משובח, תאורה מעולה ומופע מתוקתק, ולא יכולתי שלא לעוף 30 שנה אחורה, לימים שבהם עמיר לב היה מופיע במרתף 10, הכניסה עלתה משהו כמו עשרה או 15 שקל, והישיבה היתה על שרפרף זעיר או על מחצלת. ובאופן טבעי נזכרתי בימים העליזים של מרתף 10.
עמיר לב באלמא, 2025 (צילום: ליאור פרי)
איך אתאר את מרתף 10 – שמורת טבע תרבותית? פנינת חמד במרכז הכרמל? נווה מדבר שפוי בכאוס שמסביבנו? מועדון סטודנטים זעיר עם הרצאות, תרבות ואווירה? כל התיאורים האלו הם מדויקים. אבל התיאור הכי הולם למרתף של ברני הוא מקום קטן עם הרצאות והופעות ובירה זולה ואנשים טובים. זה היה מרתף 10.
מאחורי בית רוטשילד יורדים במדרגות אל מתחת לאדמה. ושם מגלים עולם ומלואו. מקום קטן שמיועד ל-50 איש, 70 בצפיפות שיא. אבל איזה מקום מדהים. קראו למקום בית הלל, מרתף 10, המרתף של ברני – זה לא שינה. מה שכן שינה היה הקונספט.
אגודת הלל היא אגודה עולמית שדואגת לפעילות שונות עבור סטודנטים יהודים ברחבי בעולם, ופועלת בעיקר באוניברסיטאות בארצות הברית. בשנות ה-70 פתחה אגודה סניף באוניברסיטת חיפה, שבראשו עמד הרב הקונסרבטיבי ברני הוך. ברני קיבל מהעירייה את המרתף של בית רוטשילד והפך אותו למקום הכי מיוחד בחיי התרבות של חיפה.
מרתף 10
במשך שנים רבות היה מרתף 10 אי של יציבות תרבותית-אמנותית-מוזיקלית בעיר. הוא פעל שבעה ימים בשבוע – הרצאות באמצע השבוע, הופעות בערבי שישי ומדי פעם גם הפתעות. הרב ברני הוך היה אדם פתוח שנתן במה לכל מגזר ולכל ז'אנר. במרתף הופיעו האמנים הכי גדולים של אותה התקופה, ולצדם כאלה שטרם זכו להכרה. רובם הופיעו במרתף בכל סמסטר, שנה אחרי שנה. אפילו המרצים אהבו לבוא למרתף, וכך גם שחקני תיאטרון כמו למשל ניקו ניתאי שהעלה שם אינספור פעמים את ההצגה "הנפילה". אבשלום פרג'ון ערך סדרת הרצאות על מוזיקה פרסית, ואליעזר לוי הרצה שנים על גבי שנים על נושאים מתחום הפסיכולוגיה. המרתף היה מקום ליברלי שפתוח להכל – מסיבות לקהילה הלהט"בית, מסיבות של הסטודנטים האתיופים באוניברסיטה (שאליה הגיעו גם פולנים כמוני שפנטזו על נסיכה אפריקאית יפיפייה), ערבי ציור עם דוגמנית עירום ומה לא.
אבל מרתף 10 זכור לי בעיקר בזכות ההופעות. הליין של המרתף היה משובח, על גבול הבלתי נתפש. שלמה יידוב, שם טוב לוי, קרן אן, דן תורן, אביתר בנאי, ערן צור, קורין אלאל, דני ליטני, יענקל'ה רוטבליט ועוד רבים מהשורה הראשונה בארץ. אמנים שהיו ממלאים אולמות ענק שמחו לבוא למרתף ולהופיע מול 50 איש. ככה זה, לפעמים הופעה אינטימית במרתף עם גיטרה ובקבוק בירה עדיפה על פני למלא את קיסריה, גם אם מנהל הבנק חושב אחרת.
רוצים להישאר מעודכנים?
הכיף הגדול במרתף היה לא רק לראות את האמן האהוב עליך במרחק של חצי מטר ממך, אלא מה שקרה אחרי ההופעה. האמנים היו נשארים לשבת איתנו, לדבר עם הקהל שלהם. ככה הכרתי את עמיר לב. הבן אדם היה מופיע הרבה במרתף, ואז נשאר לבירה לפני החזרה הביתה לכליל שבצפון. היינו מדברים על החיים. הוא סיפר לי שעושים לו בעיות ולא רוצים לספק לו מים לבית שהוא בנה, ואני, עורך דין צעיר, התנדבתי מיד לקחת את תיק הפרו בונו הראשון בחיי. בתמורה קיבלתי מעמיר את הדיסק שלו בהופעה חיה בברבי, עם הקדשה מרגשת.
מודעה לקראת הופעה של יענקל'ה רוטבליט במרתף 10
אני זוכר שאחרי הופעה של דן תורן ישבנו איתו והקראנו לו שירים שכתבנו. נראה היה כאילו כל מי שבא להופעה שלו, לגמרי במקרה הביא איתו מחברת שירים. אני זוכר את קרן אן, זמרת יוצרת שמצליחה בענק בחו"ל, יוצאת אלינו החוצה עם כוס יין, להתנצל שיש עיכוב קל בהופעה, ואפילו שרה שני שירים בחוץ לאלו שהגיעו וגילו שנגמרו הכרטיסים. אני זוכר שהמשורר עופר טל ארגן ערב שירים של המשורר צ'ארלס בוקובסקי. בחצי השני של הערב היתה הקראת שירים. לראשונה בחיי הקראתי מול קהל שיר שכתבתי – ואנשים אהבו. לא היה מאושר ממני.
והיה גם ג'ז במרתף. הרבה ג'ז. יוסי פפו לוי, אילן קצ'קה, נדב הבר, ניצן עין הבר (תמיד התבלבלתי בין השמות שלהם), עופר עציון, עופר ישראלי, אהרל'ה קמינסקי, ליאור יקותיאלי, אלי מגן וגלעד עצמון – אמנים גדולים שבאו להופיע מול כמה עשרות ולמחרת מול אלפים בפסטיבל הג'ז באילת.
דורות של סטודנטים גדלו וחונכו במרתף. מדי שנה גייס ברני את צוות העובדים, והקפיד לבחור רק כאלו שיתאימו לאופי המאוד אפלולי ומיוחד של המקום. סטודנטים באו, עבדו והלכו, אבל היו שניים שכל כל התאימו לאופי הקסום של המרתף, עד שהם נשארו בו גם אחרי סיום לימודיהם. איתי רוזנברג וסטפי גרץ. הוא – בחור גדול גוף, עם יד טובה מהשלוש (כל יום שישי שיחקנו ביחד כדורסל בעירוני ה'); היא – סטודנטית מקסימה מגרמניה שבאה לישראל ונשארה. הם היו זוג, והם הפכו לממשיכי דרכו של ברני כשזה יצא לפנסיה.
המרתף שרד כמה אירועים קשים. כשהעירייה הפקיעה את המרתף לטובת הקמת פיר מעלית למבנה, הוא עבר לרחוב ירושלים 23 בהדר – למרתף שבו פעלה אגודת העיתונאים; כשנגנב כל הציוד שלו והוא היה בסכנת סגירה, כל האמנים שהופיעו בו התגייסו לערב התרמה; כשאגודת הלל הפסיקה את תמיכתה, איתי וסטפי מצאו מודל כלכלי עסקי שאפשר להמשיך להפעיל את המקום.
הרבה משברים המרתף צלח, אבל בסופו של דבר אטימותה של עיריית חיפה הכריעה אותו. במקום לסייע ולשמור את הפנינה התרבותית המדהימה הזו, את האי של שפיות תרבותית בכאוס של החיים, החליטו שם שהמרתף לא מעניין. אז הוא נסגר, אבל הזיכרונות נשארו. איתי מריץ היום ליין של הופעות סטייל מרתף 10 בתיאטרון הסטודיו, שלוש קומות מעל איפה שפעל המרתף המקורי. סטפי מזמן לא בתחום. דן תורן נפטר לפני שנה, עמרי לב יבל"א עדיין מופיע ומתגורר בכליל – באותו בית שלפני 25 שנה נלחמתי לחבר לו מים.
מודעה לקראת הופעה של נורית קרני במרתף 10
גדעון
איך אתה זוכר את כל השמות והארועים? אם הייתי ראש העיר הייתי מזמין אצליך ספר על היסטורית תרבות המןעדונים בחיפה