ביום חמישי שעבר חגג אור שחף, המנכ"ל היוצא של החברה הכלכלית חיפה, יום הולדת 55. האירוע נחגג אמנם בתזמון מבאס, ביום השבת הגופות מעזה, אבל זה לא מנע ממאות חוגגים להגיע למועדון הוונדרבר למסיבת רטרו של שנות ה-80, עם מופעי דראג ומוזיקה של די.ג'יי שמעון לנדה – אותו אחד שהקפיץ אותנו בעידן המסיבות ענק של חיפה בסוף שנות ה-80 ולאורך כל שנות ה-90.
אז באופן טבעי, ההבנה שמסיבת הרטרו שאור ארגן לעצמו הוכיחה שהוא עדיין מסוגל למשוך כמה מאות אנשים למועדון, בעטה אותי לשנים היפות ההן. שנות המסיבות, המוזיקה האלקטרונית, הגל החדש ובעיקר – התמימות.
אור שחף עם עמרם מצנע שמוריד בקבוק בירה (צילום: אלבום פרטי)
בסוף שנות ה-80 חזרתי מטיול של יותר משנה במזרח הרחוק. בתיבת הדואר חיכה לי צו מילואים. נסתרות הן דרכי האל – רגע אחד אני אוכל פטריות קסם בקוסמוי, מעשן גראס כל יום כל היום, עובר טריפים מגניבים והזיות מטורפות, ויומיים אחר כך אני על מדים, נטחן במשמרות בסוללת טילי הוק בצפון.
במילואים האלה הכרתי את טוראי אור שחף. הוא היה אז חייל בשירות סדיר. לא ידעתי אז שההיכרות של המילואימניק התלוש שעדיין חי את קופנגן עם הסדירניק החביב תשפיע מאוד על חיי.
אור היה בחור פופולרי, כזה שכולם אהבו, חברמן. בצעירותו הוא היה עושה מסיבות בבית הוריו, ותמיד באו המון חברים. הרבה יותר חברים ממה שהסלון של ההורים יכול היה להכיל. כשהיה בן 16 הוא העתיק את המסיבות לגראז' של הבית ברוממה, ואז אנשים יכלו גם לשתות ולרקוד בחוץ. כשגם הגראז' והרחוב לא הצליחו לאכלס את ההמונים, אור ירד לעיר התחתית וארגן מסיבות במועדון הקובייה. הוא חבר לגיא שמיר, שלימים הפך לגיסו, לאחר שאור הפך לחבר, ובהמשך לבעל, של אחותו התאומה ענבר. הדי.ג'יי במסיבות של אור וגיא בקובייה היה ילד חמוד בן 18, עודד שטראוס, היום מסעדן בכיר.
ואז החלה תקופת המסיבות הגדולה. בקובייה היה מקום ל-200 איש, אבל באו 500. אחר כך, כשבבלונדי היה מקום ל-500 אבל באו 1,000. אור הלך וגדל. ליתר דיוק, מספר החברים שלו גדל כמו מספר מאומתי הקורונה בשיא המגיפה. אז אור וגיא עברו להפקות ענק של אלפי בליינים. הנירוונה בחוף דדו, הבוסתן ביערות הכרמל, טוביה בצומת בית אורן – תנו להם כמה דונמים, והם ירימו מסיבות ענק.
הזמנה למסיבה בנירוונה
זו היתה תקופה מטורפת. עוד כמה יזמים כמו אריק פרי ואביב ספקטור נכנסו לנישה. נוצרו חיבורים עם מגה סלבס, יחצנים התחילו לעבוד בלי הפסקה, שדרני רדיו 1 (טרום רדיו חיפה) הפכו לתקליטנים מבוקשים. המסיבות נהיו גדולות יותר ומושקעות יותר, המארגנים גבו כסף בכניסה, בהתחלה כדי לכסות את ההוצאות, בהמשך כי זה נהיה עסק לכל דבר, עם ציפייה לרווחים.
רוצים להישאר מעודכנים?
לאורך כל שנות ה-90 רצו בחיפה מסיבות בלי הפסקה. תרבות מסיבות הענק היתה לתופעה, ומסיבות נערכו על בסיס כמעט יומי. מועדונים כמו המקסימוס, הבכחוס, אחותך, החורבה והבלונדי להטו בחורף, ומהאביב עד לסתיו היו גם מסיבות בחוץ, בעיקר בבוסתן ובנירוונה – מקומות שקלטו אלפי בליינים.
הזמנה למסיבה בבוסתן הכרמל
התחרות היתה גדולה. כל קבוצת מארגנים ניסתה להיות הכי אטרקטיבית, כל מסיבה היתה חייבת להיות גדולה יותר, מרתקת יותר ומטורפת יותר מקודמתה. במסיבות תקלטו גדולי הדי.ג'ייז של התקופה, נער הפלא עודד שטראוס, גדי ארנון המלך, אסא הגדול, איל גלדר האגדי ואלה גוטמן, שהיתה אז התקליטנית מספר 1 בארץ. אני זוכר הרבה מסיבות פגז, עם 3,000 איש פלוס. כולם רוקדים, כולם שמחים. אפס אלימות, אפס עבריינות. רק שותים ורוקדים. מסיבות לסטודנטים, אחר כך לחיילים, ובהמשך גם מסיבות מוקדמות לבני נוער. היו מסיבות עם אלכוהול חופשי בלי הגבלה, לפעמים עם בשר על האש. היה שמח, מאוד שמח.
ואיך זה השפיע על חיי? בחיים לא רקדתי במסיבות. גם אור שחף לא. גם לא חיזרתי אחרי בחורות. בדרך כלל הייתי מסתובב עם בירה ביד, מדליק עוד סיגריה והולך לצד. הייתי מפרחי הקיר, מאלו שבאים למסיבה, שומעים מוזיקת אייטיז מצוינת, שותים הרבה, וכמעט לא מדברים עם אף אחד. פשוט עומדים בשקט בצד ונהנים.
אור שחף, 2025 (צילום: אלבום פרטי)
ואז אור פתח את פאב הצינזאנו במוריה 29. זו היתה יריית הפתיחה של המעבר ממסיבות הענק מחוץ לעיר להפיכת ציר מוריה למקום הכי אין. ערב אחד ישבתי על הבר. לידי ישב אבא של אור, עו"ד אלי שחף. השנה היתה 1996, ראינו על המסך את גמר אליפות אירופה. גרמניה נגד צ'כיה. אלי שתה וויסקי. אני שתיתי בירה. "תגיד, בחור צעיר, מה אתה עושה בחיים?", הוא שאל. "לומד שנה א' משפטים", עניתי. "כשתגמור ללמוד תקפוץ אלי, תוכל להתמחות אצלי", הוא אמר, וחזר לוויסקי. אמרתי "בסדר", וחזרתי לשתות. גרמניה ניצחה. שנתיים מאוחר יותר באמת באתי להתמחות אצל אלי.
אני כבר 26 שנים וחצי עורך דין. הרבה ממה שאני יודע למדתי מאלי, שלמרבה הצער נפטר מזמן. אז גם לי יצא משהו מתקופת מסיבות הענק המטורפות.
פאב הצינזאנו (צילום: אלבום פרטי)
תגובות