נוסטלגיה לסופ"ש | לפצח צנוברים

הרעיון לכתוב על צנוברים ואצטרובלים נולד אצלי לפני כמה ימים, כשקראתי טור של פובליציסט (עוד תחום שהולך ונעלם מהעולם) שסיפר שהוא קנה שקית של 200 גרם צנוברים ב-43 שקל. הטור החל בקינה על מחירם השערורייתי של הצנוברים, והמשיך כצפוי למניפסט חברתי על המחירים הגבוהים בפרט ועל החיים בארץ בכלל.

ופתאום נפל לי האסימון (אם אתם יודעים מה זה אסימון, אתם קוראים את העמוד הנכון) שכבר המון שנים לא ראיתי ילדים יושבים על המדרכה ומפצחים צנוברים. וגם המון שנים לא ראיתי צנוברים על המדרכה. ותהיתי – לאן באמת נעלמו הצנוברים?

הצנובר עשה דרך הפוכה משיחות לחו"ל או זמן אוויר במכשיר הטלפון הנייד. היום, כשהשיחות בנייד לא עולות כסף ולדבר עם מישהו בחו"ל אפשר בווטסאפ בחינם, קשה להאמין שפעם שיחות כאלו היו יקרות. מאוד. בהיפוך מוחלט – למי שמשלם 43 שקל ל-200 גרם צנוברים קשה להאמין שפעם הצנובר היה מוצר זמין מאוד וגם חינמי מאוד.

בילדותי, אי אז בשנות ה-70 בכרמל, נראה לי ממש מוזר שהחומוסיות בעיר התחתית, שאז רק התחלנו לגלות אותן, גובות תשלום של כמה לירות על תוספת של צנוברים למנת החומוס. למה לגבות כסף עבור משהו שיש אותו בכל מקום בחינם? מתישהו, כשהתחילו למכור צנוברים בחנויות פיצוחים, נראה לי ממש מוזר שאנשים משלמים כסף על משהו שאפשר להרים מהמדרכה, רק לאסוף ולפצח. מה שנקרא מהיצרן לצרכן. פעם היינו אוכלים את הצנוברים נטו, בשביל הנשנוש, מקסימום כעוד תוספת לחומוס. היום הצנוברים משמשים בעיקר לרוטב פסטו (אז לא ידענו מה זה פסטו בכלל) או לקבבים ולקציצות בתוך הבשר הטחון. היום הצנובר הוא מוצר יקר להחריד.

באחוזה של אותם הימים, צנובר היה לא רק מאכל אהוב אלא בעיקר עיסוק. היינו יושבים שעות ומתמקדים בפיצוח הצנוברים. לאורך הרחוב, על המדרכות ובגנים הציבורים ישבו ילדים, חמושים באבן בינונית, ופיצחו. זה היה יכול להיות עיסוק של אחר צהריים שלם, תחביב שעושים לבד, בזוגות או בחברותא קבוצתית.

וזה היה תהליך שלם. ראשית, צריך לאסוף צנוברים. לאורך כל רחובות אחוזה היו אז המון עצי אורן, ומתחתם פזורים אינספור צנוברים. לפעמים היו נושרים מהעצים אצטרובלים עמוסי צנוברים, והיה צריך רק להכות קצת באצטרובל על המדרכה כדי שהמוני צנוברים ייפלו ממנו. היו גם אצטרובלים חצי פתוחים, ואז היה צריך להילחם קצת בצנוברים הסוררים שסירבו לצאת מאזור הנוחות שלהם, רק כדי להתפצח על המדרכה.

אצטרובלים (צילום: ליאור פרי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אחרי שאספנו כמות נאה עברנו למלאכת הפיצוח. לשם כך היה צריך לבחור אבן מתאימה, לא קטנה מדי שלא תזיז לצנובר, וגם לא גדולה מדי שתמחץ אותו. אבן בינונית, רצוי עם דופן שטוחה ככל האפשר. וזו היתה אמנות בפני עצמה. צריך לתת מכה חזקה כדי שהצנובר יתפצח, אבל לא חזקה מדי כדי שהגרעין הטעים בפנים לא יימעך. שנים של פיצוחים הביאו אותנו, ילדי אחוזה, לפתח מיומנות מופלאה.

לאחר שהצנוברים פוצחו הגיעה תורה של הדילמה הנצחית – איך לאכול אותם? היו ילדים שאכלו אותם אחד אחד, פצחת – אכלת, כמו עם גרעיני חמנייה ופיסטוק. לעומתם, היו ילדים שהיו מפצחים במשך שעה שלמה ומתאפקים לא לאכול, ואז, כשהעבודה הושלמה, היו מכניסים לפה חופן גדול ומתענגים על ביס מושלם. המשותף לאוכלי האחד אחד ולאוכלי החופן – כולנו היינו חוזרים הביתה בערב עם ידיים דביקות מרוב שרף אורנים, לפעמים גם עם בגדים מלוכלכים מהשרף, אבל בעיקר עם בטן מלאה בצנוברים נפלאים.

הצנוברים אז היו שונים לחלוטין מאלו שקונים היום בחנויות. היום זה בעיקר צנובר סיני, שהוא קטן יותר, טעים פחות וחסר נשמה. שום דבר שדומה לצנובר הנפלא של ילדותנו. איפשהו במעבר בין צנובר ישראלי בחינם שמתפצח על המדרכה לצנובר סיני שמגיע מפוצח בקופסת פלסטיק ונמכר במחיר שערורייתי, אבד הטעם, אבדה הנשמה. ואולי מקור טעמו המופלא של הצנובר היה בעצם ההתעסקות בכל התהליך – האיסוף, הפיצוח והאכילה. ואולי, כהרגלי, זו עוד אידיאליזציה לימי ילדותנו הנהדרים.

בחיפה של היום יש הרבה פחות עצי אורן מאשר פעם. חורשת הפרסה – גן עדן אין סופי של אורנים – הפכה לשכונת ורדיה. ברחבי אחוזה, המצאות כמו פינוי-בינוי, תמ"א 38 והתחדשות עירונית הפכו חצרות עם עצי אורן לעוד מקומות חניה לשכנים ומחסנים. עם כל בולמוס הבנייה, יש היום הרבה פחות עצי אורן מבעבר.

כך או כך, השבוע חזרתי לשכונת ילדותי, למקומות המעטים שבהם נשארו עדיין אורנים, אבל לא ראיתי הרבה אצטרובלים, ובטח שלא צנוברים. בסוף השיטוט מצאתי אצטרובל אחד, חצי סגור, שבכמה מכות קלות הצלחתי לחלץ ממנו כמה צנוברים. הם היו קטנים, מבוהלים, חששו שהם הולכים בדרך הפיצוח, כמו אבות אבותיהם. למזלם, הייתי לבוש בבגדים של עורך דין, אז ויתרתי על חוויית הפיצוח וטינוף הבגדים בשרף דביק. ועדיין, המראה של הצנוברים הללו, שהרגע בקעו מהאצטרובל, הזכיר לי נשכחות.

עצי אורן (צילום: ליאור פרי)