-->
סלט ירקות עם הרבה מיץ (צילום: ליאור פרי)
סלט ירקות עם הרבה מיץ (צילום: ליאור פרי)

נוסטלגיה לסופ"ש | המיץ של הסלט

בשבע וחצי בדיוק היינו אוכלים ארוחת ערב משפחתית, ככה זה היה באחוזה של שנות ה-70. על השולחן היו לחם, ביצים, גבינה פרה ירוקה 9 אחוז, קוטג', גבינה צהובה שנמכרה בבלוקים וכמובן סלט ירקות - עם הרבה מיץ שאי אפשר היה לוותר עליו

פורסם בתאריך: 30.1.25 08:00

בילדותי, באחוזה של שנות ה-70, סדר היום שלנו היה הומוגני מאוד. מדי יום חזרנו מבית ספר, אכלנו צהריים, עשינו שיעורים, ואז בין השעות שתיים לארבע היתה מנוחה מוחלטת. בשעות אלו הייתי שומע ברשת א' הסכתים (ורסיה מוקדמת של הפודקאסט העכשווי), קורא ספר ששאלתי מהספרייה (עוד מוסד שהולך ונעלם) ומחכה לשעה ארבע. או אז, ורק אז, היה מותר לשחק בחוץ.

עד כמה היתה קדושה מנוחת שתיים עד ארבע תעיד העובדה שבדיוק בשעה ארבע, לא דקה לפני, היינו כל הילדים באחוזה יוצאים החוצה, מי לשחק בחצר ומי בגן משחקים. גרתי ברחוב יותם, אז הייתי הולך בעיקר לגן יוכבד, לפעמים לגן ידידיה סגל, לעתים לחורשת הפרסה. כולנו היינו משחקים בחוץ, אף ילד לא נשאר בבית לשחק במחשב (שלא היה), לגלוש בנייד (שלא היה) או לראות נטפליקס (שגם לא היה). היינו משחקים בחוץ עד שבע בערב, ובאותו רגע המוני אמהות פתחו חלון כדי לקרוא להמוני ילדים לחזור הביתה, והרבה אחיות קטנות נשלחו לחצר, לגן ולחורשה כדי לקרוא להרבה ילדים שהתעלמו מהקריאות של אמם.

בשבע וחצי בדיוק היינו אוכלים ארוחת ערב משפחתית. למה שבע וחצי? כדי שההורים יספיקו לסיים לשטוף כלים עד תשע, אז מתחילות החדשות עם חיים יבין. היינו אוכלים ארוחת ערב כל המשפחה ביחד. אז לא היו תופעות כמו ילד אחד שאוכל בחדר, שני אוכל מול הטלוויזיה בסלון ושלישי אכל קודם או יאכל אחר כך. גם היינו אוכלים כולם בדיוק את אותה ארוחת ערב. לא היה מצב כמו היום שאחד מזמין סושי מג'פניקה, שני ממתין לשליח של וולט, ושלישי בכלל אכל בחוץ אז הוא לא רעב. היינו מסובים סביב השולחן כל בני המשפחה כדי לאכול את אותה ארוחת ערב שליוותה אותנו לאורך כל שנות ה-70.

אמא היתה מכינה תמיד סלט ירקות. מלפפון, עגבנייה, בצל, הכל קצוץ דק, עם מיץ לימון ושמן סויה (אז עוד לא היה נפוץ השימוש בשמן זית). פה ושם הסלט שודרג עם קצת חסה ערבית (לא היו כל מיני סוגי חסות הידרופוניות ומסולסלות למיניהן) וגזר שרוסק בפומפייה גסה. אלו היו הירקות של הסלט, כי אז עוד לא ידענו מה זה רוקט, אנדיב, עלי בייבי, קייל ושאר ההמצאות. לצד הסלט אמא היתה פורסת צנון גדול, מניחה בצל ירוק עם הראש הלבן שלו, לפעמים גם צנוניות.

כל ילד היה אומר איך הוא רוצה את הביצה שלו. חביתה, מקושקשת, ביצה עין הפוכה או לא הפוכה. והיתה גם אופציה לביצה קשה ורכה. מי שהזמין ביצה רכה יכול היה לשבור אותה באמצע ולרוקן עם כפית את תוכנה לתוך קערה, אליה הוא היה מוסיף חתיכות לחם קטנות. היתה גם אופציה להניח הביצה הרכה על מתקן פלסטיק מיוחד, לחתוך עם סכין את ראש הביצה, ולאכול עם כפית מתוך הביצה עצמה. המאכל הכי מורכב היה להכין חביתה, למרוח קוטג', ולגלגל. "חביתה מגולגלת" קראנו לה. על שקשוקה, עיג'ה וחביתת ירק לא שמענו אז.

 

 

במרכז השולחן היתה מוצבת כמובן סלסלת לחם. האופציות לא היו רבות במיוחד. לחם לבן, לחם שחור או לחם קימל. כולם נמכרו בכיכר שלמה או בחצי כיכר. מדי יום הייתי נשלח למכולת של קליין ברחוב יוכבד או לאחים גנץ ברחוב אהוד כדי לקנות את החצי כיכר היומית, שאותה היינו פורסים לבד. אז עוד לא שמענו על לחם פרוס, בטח שלא ידענו על לחם דגנים, חיטה מלאה, כוסמין, ג'בטה, פוקצ'ה וטורטייה.

היצע המוצרים לשים על הלחם גם הוא לא היה גדול מדי. היתה לנו גבינה פרה ירוקה 9 אחוז, קוטג' וגבינה צהובה שנמכרה בבלוקים, שאותם היתה גברת גנץ חותכת לנו בסכין גדולה מתוך הבלוק הענקי שלה. כמו שאתם מנחשים, אז עוד לא המציאו את הגבינה הפרוסה. לפעמים היינו מקבלים גם משולשים של גבינה כושי – גבינה מותכת שהיתה מגיעה במשולשי שמיניות שיצרו עיגול.

היתה לנו אופציה למרוח על הלחם ממרח אנשובי בשפופרת או ממרח סנדוויץ' שהיה מעין מיונז די דוחה עם חתיכות ירקות זעירות בתוכו, ואם רצינו חומוס אז אמא היתה פותחת קופסת חומוס שימורים של תלמה (שום דמיון אגב לחומוס אמיתי). היתה גם קופסת שימורים של ממרח צמחי בטעם כבד שעד היום אני לא יודע ממה הוא עשוי, אני רק זוכר שטעמו לא היה משהו, בלשון המעטה כמובן. אלו היו ימי הצנע, עוד לא ידענו להעריך את החמאה, ואת הלחם היינו מורחים במרגרינה. זה היה לפני שסיפרו לנו על שומן טראנס, על כולסטרול, על סוכרת ועל שאר מרעין בישין.

היינו מתחילים לאכול בו זמנית, ברגע שאבא אמר "בתיאבון". אכלנו לאט, דיברנו בנימוס, ניהלנו שיחת חולין, ומי שסיים לאכול נשאר לשבת עם כולם ולא רץ להסתגר בחדר (במילא לא היה לנו כלום לעשות בחדר). מדי ערב, בכל אחוזה, ואני מניח שבכל העיר, משפחות ישבו ביחד, אכלו, דיברו, נהנו מזמן איכות, התענגו על גיל, לבן ואשל, וחתמו ארוחה עם כוס חלב.

אני זוכר את ארוחות הערב. כמה טעימה היתה החביתה המקושקשת, מה נפלא היה טעמו של הבצל הירוק, כמה עונג הפקתי מפרוסת לחם עם גבינה לבנה ופרוסות צנון. נדמה לי שעם כל הכבוד לסושי, לנודלס, לפאד תאי, לפיצות ולסמאשבורגרים המוגזמים, שום דבר, אבל שום דבר, לא היה טעים כמו פרוסת לחם שחור עם מרגרינה ופרוסת גבינה עמק.

כמה שאני מתגעגע לארוחות האלו. כמה שהאוכל של פעם היה פשוט, בסיסי, ובעיקר טעים. והדבר שהכי הכי אהבתי לעשות בסוף הארוחה, אחרי שכולם כבר קמו מהשולחן, היה לקחת את קערת הסלט שחוסל עד תום, ולשתות את המיץ של הסלט.

 

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר