בשנתיים האחרונות אני זוכה לסוג של עדנה מחודשת בכל הקשור להיותי מין סלב בזעיר אנפין, סוג של ידוען מקומי זוטר. יותר ויותר אנשים מזהים אותי כשאני מבקר בחיפה. אם בעבר הייתי מזוהה כ"ליאור פרי מהעיתון", והכוונה היתה לימי הזוהר שלי במדור "ראש קטן" שפעל בתוך "כלבו" בשנים 1983-1981, הרי שבשנתיים האחרונות נוצר זן חדש של גרופיס, אלא שמזהים אותי בתור "ההוא מסיפורי נוסטלגיה של חיפה". בכל פעם שאני מבקר בעיר, בין אם זה משחק כדורסל או יציאה לפאב, ניגשים אלי אנשים לא מוכרים ומודים לי על הקמת הקבוצה.
הכל התחיל בכלל בדהבייה. לפני שנתיים וחצי טיילתי לאורך חוף הים, מקצה טיילת דדו דרומה. כבר 23 שנה אני לא גר בחיפה, ועדיין אוהב לטייל בחוף הים שלה יותר מאשר בכל חוף אחר. כשעברתי ליד הגבעות, כקילומטר אחרי הטיילת, נזכרתי בדהבייה. לא יודע למה, אבל הזיכרון הזה גרם לי לכתוב בדף הפייסבוק שלי פוסט געגוע לדהבייה בפרט ולתקופה ההיא בכלל.
דהבייה היה מקום מאולתר שפעל באופן פרטיזני ללא רישיונות על הגבעות דרומית לחוף דדו. אחרי החוף הדרומי (שמוכר היום כחוף הסטודנטים) לא היה כלום עד עתלית. בכלום הזה היתה גבעה, ועל הגבעה בנה בחור בשם יהודה ויצמן מאהל שניסה לשחזר את ימי דהב – העיר הקסומה שהחזרנו למצרים כמה שנים קודם לכן.
דהבייה היתה מקום עם המון קסם. מאהל ענק שמורכב מסדינים, משמיכות ומברזנט, גנרטור שמספק חשמל בשעות הערב, מוזיקה שפועלת באמצעות טייפ קסטות שמחובר למצבר, מקרר ללא חשמל שבו מניחים בלוק קרח שיקרר את הבירות, ומטבח שפועל על גזייה עם תפריט שכולל חביתה, סלט וזהו.
הגבעות שבהן הוקמה דהבייה, 2025 (צילום: ליאור פרי)
רוצים להישאר מעודכנים?
השנה היתה 1984, מלחמת לבנון הלכה והתעצמה. הייתי אז בקורס מ"כים ברמת הגולן, ובפעם בשבועיים הייתי יוצא לסופ"ש ומגיע בטרמפים ישר מצומת ווסט שבגולן לדהבייה, אפילו לא עובר בבית. היה מוד מיוחד בדהבייה. מוזיקת בלוז, כתיבת שירים על הסדינים ששימשו קירות, שיחות נפש אל תוך הלילה, יקיצה טבעית אל מול הים, קפה שחור חזק שבושל על הגזייה, בחורות חשופות חזה שמשתזפות על הדיונה, ובעיקר המון אנשים טובים שבאו לדהבייה, לרבוץ, להאזין למוזיקה, ליהנות מהים, מהשקט ומהטבע.
דהבייה שרדה רק כמה חודשים. ברגע שהמקום התחיל להצליח (להקת הברירה הטבעית הגיעה להופיע שם, ואפילו מכרו כרטיסים) והאתר הפך פופולרי (מאוד), הגיעו גם אנשי מינהל מקרקעי ישראל ודאגו לחסל את המקום שפעל, איך לא, ללא היתרים, על אדמות מינהל. עברו 40 שנה מאז, ועדיין יש לי לא מעט חברים שאותם הכרתי בדהבייה, ובעיקר יש לי המון זיכרונות משם. לצערי יש לי רק תמונה אחת משם, תמונה באיכות איומה שמישהו שלח לי.
לתדהמתי העצומה, הפוסט קיבל מספר מטורף של לייקים, תגובות, ובעיקר ערגה וגעגוע לימים ההם. הוא גם זכה להמון שיתופים והופץ חזק. לרגע אחד כמעט והייתי לכוכב רשת. ולא שיצא לי משהו מזה – לא כסף, לא בחורות, לא תקציבי פרסום ואפילו לא הנחות סלב. שבוע אחרי הצלחתו ההיסטרית של הפוסט על דהבייה כתבתי פוסט געגוע לפאב של אנטוני שפעל ברחוב העצמאות בשנים 1989-1985. ושוב – קיבלתי המון תגובות, המון לייקים, המון געגועים לתקופה ההיא. עבר עוד שבוע וכתבתי על חנות התקליטים המיתולוגים גבי את גבי, ועל גבי השחור וגבי הלבן שהיו חברים ושותפים והפכו לאויבים. וגם במקרה הזה, כל מי שגדל בחיפה של שנות ה-80 נקרע מגעגועים.
אחרי הפוסט הרביעי, שבו כתבתי על שמעון הולי הגדול, עוד אגדת שנות 80 חיפאית, עלה לי רעיון – להקים קבוצה שתשמש פלטפורמה לפרסום סיפורי נוסטלגיה על חיפה. כך נוצרה הקבוצה שלי.
בהתחלה הייתי כותב סיפור בשבוע, ועד מהרה הצטרפו אלפים לקבוצה והחלו לספר גם הם סיפורים על חיפה של פעם. בשלב מסוים עברתי משנות ה-80 לתקופת ילדותי בשנות ה-70, ואז לתקופה הסטודנטיאלית העליזה של שנות ה-90, וחברים בקבוצה שהם דור מעלי החלו לפרסם סיפורים על חיפה של שנות ה-50 וה-60. מה שהחל כפוסט נוסטלגי שכולו געגוע לדהבייה הפך לקבוצה תוססת עם יותר מ-20,000 חברים, שפשוט נהנים לקרוא (וחלקם גם לכתוב) על חיפה ההיא. והנה, גם "כלבו", שבו התחלתי את דרכי בכתיבה לפני 43 שנה, החזיר אותי לשורותיו כדי שאשתמש בו כפלטפורמה לסיפורים על הימים ההם.
אני לא גר בחיפה כבר 23 שנה, החיים האישיים טלטלו אותי למחוזות אחרים, אבל כמו שאומרים – אתה יכול לעזוב את חיפה, אבל חיפה לא עוזבת אותך.
החוף של דהבייה, 2025 (צילום: ליאור פרי)
תגובות