נוסטלגיה לסופ"ש | פרידה מאיש השפריץ

בחמישי שעבר, בדיוק ביום שבו עלה לראשונה מדור הנוסטלגיה שלי ב"כלבו – חיפה והקריות", נפטר יוסף אידלוביץ'. אולי פרט לבני המשפחה הממש קרובים, אף אחד לא הכיר אותו בשמו האמיתי, אבל כמעט אין אחד בחיפה של פעם שלא הכיר אותו כ"יוז'י", האיש והאגדה, חצי מהצמד האגדי ליאון ויוז'י, החתומים על אחת משתי המסעדות הרומניות הכי מפורסמות בתולדות העיר חיפה (השנייה היא כמובן יונק המכונה קפה גלידה המכונה גם גלידה קוטב).

אז נכון, פורסמה כאן כתבה לזכרו של יוז'י ביום שבו הוא נפטר, וברשת רצו פוסטים לזכרו של האיש עם הפפיון שבמשך 55 שנה הפך קבבים על הגריל, אבל בתו של יוז'י, אורית זלוף, ביקשה ממני לכתוב גם הגיגים אישיים שלי על יוז'י. אז מי אני שאסרב לכתוב מילות פרדה לאיש שהשקה אותי בליטרים רבים של שפריץ במהלך חיי.

מסעדת ליאון ויוז'י ואני הגחנו לאוויר העולם בשנת 1965, אבל חלפו 25 שנה עד שדרכינו הצטלבו. ההיכרות שלי עם מסעדת ליאון ויוז'י החלה על אש קטנה בשנת 1990. עבדתי בבדל משרה בהפקה של "ידיעות אחרונות" ברחוב הרצליה 2 בהדר. הייתי צעיר, תפרן, חי בצניעות. ליאון ויוז'י פעלו ברחוב הנביאים 31, ממש ליד מערכת "ידיעות אחרונות". עקב מגבלות תקציב קשות, כשהייתי רוצה לאכול משהו באמצע העבודה, זה היה או לפנות שמאלה לכיוון פלאפל אוריון, או ימינה ליוז'י. אצל יוז'י הייתי מסתפק בדרך כלל בסיבוב קבב, לפעמים מזמין את השילוש הרומני הקדוש של איקרה, כבד קצוץ וסלט חצילים, בחורף מסתפק במרק צ'ורבה, וכשלא התחשק לי בשר הייתי מזמין קרפיון בחומץ. מנה אחת פלוס לחם (שעליו יוז'י היה גובה שקל שלם) וכמה חמוצים (עוד כמה שקלים בודדים) והייתי סוגר פינות איכשהו.

אגב, בשולחנות האחרים ישבו הקבועים של יוז'י – רומנים בעלי כרס מכובדת. בזמן שאני הסתפקתי במנה אחת ואיכשהו שבעתי, הם היו אוכלים את כל המנות הראשונות שבתפריט, את חלקן תיארתי קודם, ואז עוד עוברים למנה עיקרית.

בשנת 1991 הקשר שלי עם יוז'י התהדק מאוד. הכרתי עולה חדשה מרומניה, התחלנו לצאת, היא השתוקקה לאוכל רומני שיזכיר לה את המולדת, והרבינו לאכול בכל הרומניות שפעלו אז בעיר – ליאון ויוז'י בהדר, נו"ש בנוה שאנן, יונק בקיבוץ גלויות, ברשוב במדרחוב נורדאו, עינת במפרץ, בסרביה גם כן במפרץ, ממליגה בעיר התחתית. אבל אל יוז'י היתה לנו סימפתיה מיוחדת. לא רק בזכות האוכל הרומני המשובח אלא גם בזכות האופי הטוב של יוז'י – תמיד חייכן, תמיד שמח, תמיד במצב רוח טוב.

יוז'י ז"ל על העמדה הקבועה (צילום: באדיבות המשפחה)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ב-1992 התחתנתי עם הרומניקוצ'ה שלי, נוספו לי הרבה גיסים וקרובי משפחה רומנים, ויוז'י הפך לחלק אינטגרלי מחיינו, בפרט אחרי שעברנו לגור בהדר עליון, מרחק הליכה מהמסעדה. אשתי הרומנייה הכירה לי את המטבח הרומני ולימדה אותי את שמות המאכלים בעברית. הקבב של יוז'י הפך למיטיטיי, השום הכתוש (הקטשופ של הרומנים) זה מוז'דיי, היינו מזמינים לא חמוצים אלא מורטור, דג הקרפיון הפך לפריפטור, במקום שעועית עם בצל ביקשתי פסולה, ובכלל הפכתי לדובר רומנית שוטפת, כל עוד מדובר במאכלים בלבד.

לאורך שנות ה-90 היו ליאון ויוז'י חלק בלתי נפרד מפסקול חיינו הקולינרי. יוז'י תמיד היה על הגריל, תמיד לבוש טיפ טופ, עם עניבת פפיון, תמיד מטפל באהבה בקבבים ובסטייק עגל נמוך (אוי, הפוליטיקלי קורקט), ליאון היה סוג של מנהל/אחראי משמרת/מנכ"ל/יו"ר, והיה גם מלצר ערבי שלדעתי אחרי עשרות שנים אצל ליאון ויוז'י כבר דיבר רומנית ברמת שפת אם.

אצל יוז'י למדתי גם מה זה שפריץ. לוקחים כרמל הוק, יין שולחני לבן הכי זול שיש, מוסיפים סודה, והנה יש לכם שפריץ – משקה מזופט במיוחד, שאיכשהו אצל יוז'י (וגם אצל יונק ובמעיין הבירה), עם בשר ושום כתוש והמון אווירה, הופך למשקה נפלא. אם הייתי מקבל שקל על כל כוס שפריץ שהורדתי אצל יוז'י, אני מניח שהייתי היום אדם עשיר. עד היום, כשאני נתקל בבקבוק יין לבן גרוע במיוחד, אני נזכר בשיטה הרומנית, מוסיף סודה, ונהנה משפריץ נהדר.

יוז'י לא היה לבד. באותה תקופה נפלאה היו כמה וכמה מסעדות רומניות מצוינות בפרט ומזרח אירופאיות בכלל. היינו יורדים ליונק ופותחים שולחן במעיין הבירה, וכשהתחלתי לעבוד כעורך דין ברחוב הבנקים הייתי הולך גם לאהרון ההונגרי ולאחים שמלי הבולגרים, החיים אז נראו יפים. מתישהו דברים לא התחברו כל כך טוב. התגרשתי, נפרדתי מהצד הרומני של חיי, הפסקתי גם לאכול בשר וצמצמתי מאוד את הרגלי השתייה שלי. במבט לאחור, עשיתי המון טעויות בחיים שלי. לאכול הרבה יותר מדי אצל יוז'י – לא היתה אחת מהן.

יוז'י ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)