אין מדינה בעולם שבה קצב ההתרחשויות והחדשות זהה לזה שבישראל. למעשה, אני לא חושב שיש מדינה בעולם שיש לה קצב של 50 אחוז מההתרחשויות בישראל ביממה. כקוטנה של המדינה, כך עומס האירועים הבלתי סביר והבלתי הגיוני הניתך עלינו מכל עבר. הכוונה היא, כמובן, לימים כתיקונם, או לכל הפחות לימי מלחמה שגרתיים. מה שקורה בשבועות האחרונים, עם זאת, זו כבר רמה אחרת לגמרי גם עבורנו, שרגילים לחיים בנתיב המהיר.
הטורבו נלחץ במחשב המדיני-אזרחי עם מבצע "הקש בביפר" הזכור לטוב, ולא נראה שמישהו מתכוון להאט באופק הנראה לעין. מישהו זוכר שלפני שבוע וחצי חוסל חסן נסראללה? מגה אירוע שכזה היה תופס בעבר כותרות למשך חודשים, האויב המאיים ביותר של ישראל בשלושת העשורים האחרונים מחוסל במבצע בלתי ייאמן. שלושה ימים לאחר מכן לא הספקנו אפילו להיפרד מהחבר הוותיק שלנו כראוי, וכבר כל עניין נסראללה נדחק עמוק לשולי המהדורות. כולנו ברחנו אל המקלטים בעקבות (עוד) מגה מתקפת טילים בליסטיים מאיראן על ערי ישראל.
מאז עברו עלינו עוד אינספור אירועים, התרחשויות מטורפות בקנה מידה גלובלי ומקומי, ובשלב מסוים פשוט איבדתי מעקב. מישהו זוכר כמה פיגועים התרחשו במדינת ישראל בחודש האחרון? מישהו יכול לציין את מיקומו של כל אחד? מה עם מתקפות טילים על חיפה והקריות? זה הפך להיות מאורע דו יומי שבו אנחנו צופים בפטריות היירוט בשמים מעל המפרץ. מה שלא מפריע לנו, דקות לאחר מכן, לרדת לרחוב לקנות שווארמה. הבור שנפער משבר היירוט או הטיל של אתמול מכוסה בזריזות, וכולנו ממהרים להימלט מפני המטח הבא. האמת היא שכבר הבנתי את זה לבדי בשנה האחרונה: בסוף מתרגלים להכל, גם לגשם ברזלים מהשמים ולרעיון שבו כל בוקר יורים עליך מלבנון (כמובן חברים, הישמעו תמיד להוראות פיקוד העורף והישארו במרחבים מוגנים בהתאם להנחיות, אל תהיו טיפשים).
רוצים להישאר מעודכנים?
אין דבר שפוי בהוויה שלנו כבר שנה, אבל החודש האחרון הוא כבר באמת הזיה, תסריט מופרך ובלתי סביר שקופץ בלי שום קוהרנטיות והיגיון מפיק לפיק בלי לעצור ולנשום. ממלחמה בעזה, למלחמה בלבנון, למלחמה באיראן – מסע דילוגים מהגיהינום שכולנו מבינים את חשיבותו ואת משמעויותיו לטווח הקצר ולטווח הארוך. לצד זאת, ונראה לי שאני מדבר בשם רובנו, המצב הזה הולך והופך לבלתי נסבל.
כמו קרוסלה שיצאה משליטה, נשברה ידית העצירה שלה והמפעיל יצא להפסקת צהריים, כך מסתחררים תושבי מדינת ישראל מאירוע לאירוע, רזולוציה של דקות בודדות מולידה התפתחויות שבעבר לקח שנים עד שיצאו אל הפועל. ועם התגובה הצפויה של ישראל למתקפה האיראנית, והתגובה לתגובה, וחוזר חלילה, לא נראה שמישהו מתכוון (או יודע איך) לעצור את הקרוסלה הזו, גם אם כולנו כבר רוצים ממש להקיא.
"שלח לי שקט", ביקשה יונה וולך בשירה המפורסם לפני שנים. מקץ שנת מלחמה קשה ומייסרת, בסיומם של עשרת ימי תשובה, כשימים נוראים באמת עוברים עלינו, כולנו מתפללים ומייחלים בדיוק לכך: שלחו לנו המון שקט ומעט שעמום, אמן.
תגובות