פרס ישראל לאגואיזם

השבוע התבשרנו כי שר החינוך נפתלי בנט החליט שהתעשייה תצטרף כקטגוריה חדשה לפרס ישראל. “הקטגוריה החדשה נבחרה לאור ההכרה של מדינת ישראל בתרומתה של התעשייה לביצור ביטחון ישראל, לצמיחה, לכלכלה ולחברה הישראלית”, כתב בנט בהודעתו. הסתכלתי אל האופק המאדים מעל מפרץ חיפה והרהרתי בשעשוע: אם לתעשייה מגיעה קטגוריה, מה עם כל שאר המגזר העסקי? מה עם ענף הבנייה למשל? מי ראוי יותר לפרס מאשר אותם אנשי יגע ועמל ששמים קורת גג מעל ראשנו – יזמים וקבלנים שלא פוסקים מלמצוא נתיבים לבנות דיור בר השגה לזוגות צעירים ולמעוטי יכולת.

ומה עם המגזר הפיננסי? מדוע הבנקאים – החמצן של המדינה – לא יקבלו קטגוריה משלהם בפרס ישראל? הם הלוא נאבקים מאבק עד חורמה כדי למנוע את העיוות שבגללו משקי בית נקלעים לחובות שאין הם יכולים לעמוד בהם. הם מורידים ריביות, פורסים חובות בהיגיון ולעולם לא מפילים על הציבור תספורות לבעלי הון שסרחו. ואיך שהם מחזיקים סניפים פתוחים בשכונות עם אוכלוסייה גדולה של קשישים למרות הרווחיות המוגבלת שלהם. צדיקים.

ואם כבר אנחנו בממלכת האבסורד, אולי נעניק פרס ישראל למי שמביטים מעל לכל קונסטלציית הכוכבים הזאת ומכוונים את מהלכה – הלוביסטים. הם עושים לילות כימים בתיווך בין בעלי העניין – תעשיינים, בנקאים, קבלנים ושאר פילנתרופים – לבין נבחרי הציבור, שמעבר לפרס ישראל יש להם גם עוד כמה דברים שהם יכולים להעניק. כל מיני דברים שקשורים לרגולציה למשל.
המשכתי להביט לעבר האופק וחשבתי על התעשייה. אותה התעשייה הפרטית והמופרטת שאביריה לובשים שריון קשקשים ועולים על סוסיהם האצילים בכל פעם שמזכירים העלאה של שכר המינימום או הסכמי שכר קיבוציים. אותה התעשייה שדורשת שוב ושוב הפחתה של מס החברות ומאיימת בנטישה לחו”ל בכל פעם שמעזים להפנות כלפיה דרישה לשמש כמשאב להגדלת הרווחה החברתית.

ובהקשר המקומי – שלפעמים יותר ברור למי שמתגורר בחיפה – אותה התעשייה שמוכנה להשתמש בכל תעלול משפטי אפשרי כדי להמשיך להרוויח את המקסימום למרות סיכון בלתי נתפש לאוכלוסייה מסביב. מומחה מהטכניון חיווה לאחרונה את דעתו שלפיה חיפה היא לא סתם מקום מסוכן אלא אחת מהערים המסוכנות בעולם. במאבק של בעלי חיפה כימיקלים בתושבים, ברשות המקומית, בבית המשפט ובעובדי המפעל התייצבה התאחדות התעשיינים לימין הבעלים באופן נחרץ.

הרעיון של הענקת פרס ישראל לתעשייה מתלכד יפה עם התפישות שמשרד החינוך מקדם בקדנציה של בנט, של דגש על מצוינות, על הישגיות ועל מקצועות ריאליים. יש בכך משום הכוונה לגישות תועלתניות שלפיהן ערבות הדדית והומניזם הם עניין פחות ערך בהשוואה לצבירת הון ונכסים. מצליחנות עדיפה על חמלה. הצלחה עדיפה על התחשבות.

אבל מי שמתגורר בחיפה לא יכול שלא להישיר מבט אל הציניות של מי שבנט מכתיר כאבירים. עננת רעל רובצת מעל לראש, פלגים שחורים זורמים אל הנחלים ואל הים, מיכלים רעילים ממלאים את המרחב, עובדים נאמנים מנוצלים והולכים הביתה בלי לדעת אם מחר הם ישמשו כבני ערובה לצורך הגדלת רווח. מהמצליחנות הזאת לא צומחת לנו תועלת. העושים לביתם, שלא לומר לאחוזתם וליאכטותיהם, על חשבון עבודתם של אחרים, לא ראויים לשום פרס.

הכותב הוא עורך החדשות של "כלבו”