וואו, כמה גרועה היתה השנה הזו. אין מדד יגון או תחרות גועל שבה השנה הזו לא תצא מנצחת ברורה ומכרעת, מכל הסיבות הידועות. זו הטיוטה המי יודע כמה של הטור הזה, כשבכל פעם אני כותב, עוצר ומוחק. כל ניסיון הופך ליותר קינתי מקודמו, בניכוי "הצבי ישראל".
אבל למרות כל הדרעק הבלתי סביר שעברנו כולנו, למרות שהשנה הזו החלה בטבח נורא, המשיכה בגלות מאונס בארצנו ומסתיימת בפיצוצי יירוטים מעל ראשנו, אני לא מרגיש שלם עם כתיבת טור סיום שנה ופתיחת שנה חדשה שכל כולו פסימיות. גם מכיוון שזה מנוגד לטבע ולהיגיון האישי שלי, וגם מכיוון שעם כל הבלגן והאש והצער והתגשמות תרחיש המלחמה, דווקא הימים האחרונים נוטעים בנו תחושות שחשבנו שכבר הסתלקו מעל אדמתנו – תקווה, ואפילו קצת גאווה.
אני חושב שאני מדבר בשם כולנו, או לפחות רובנו המכריע, כשאני אומר שאני מרגיש חלק אינטגרלי מהאגרוף שבו מפליא צה"ל את מכותיו על חזבאללה בשבוע האחרון. אחרי שנה של השפלה מוחלטת ושל תחושה שאנחנו מריונטות במופע האימים של חסן נסראללה (כבוגר 2006, הרבה יותר משנה, בתכלס), אחרי שנה שבה הרתעתו של צה"ל ושמו הטוב הוכפשו והורדו עד עפר, בצדק ושלא בצדק, אנחנו חוזרים לעצמנו. אני מרגיש באמת ובתמים שחמת הזעם שנוחתת על חזבאללה ועל לבנון מובאת בשם כולנו, עלבון של כל אדם שעזב את ביתו נתבע בכל פצצה שנוחתת על מצבור טילים ובכל בן עוולה שמושלך מן העולם על ידנו.
עורמה, נחישות, כוח מחץ, צניעות ומדידה נכונה ומכבדת של האויב ממול – כל מה שחשבנו שאבד שב והתגלה ביתר שאת בשבוע הזה. ברור לחלוטין שלמרות המכות שחטף, חזבאללה היה ועודנו יריב חזק, ערמומי ומחושב, ועל כולנו להתאזר בסבלנות ולהישמר לנפשנו בימי הקרב הקשים האלו.
אך דווקא העובדה שיצאנו מהקיפאון, מתחושת הנגררות של כמעט 20 שנים, ועברנו להוביל מהלכים התקפיים כמותם לא ידע האויב, משיבה צבע ללחיים הלאומיות וטומנת בחובה הבטחה לזריחה, אחרי לילה ארוך, חשוך ומסויט.
רוצים להישאר מעודכנים?
בל נטעה – עוד ארוכה הדרך, ובשנה הקרובה לא נלקק דבש. החשבון של כל צבר ההתרחשויות שקרוי "אחרי המלחמה" צפוי להיות גדול וכאוב במיוחד, כלכלית, לאומית ונפשית. גם הקרע והשסע בחברה הישראלית נוכחים מתמיד. ובכל זאת, הפצעתה המחודשת של מדינת ישראל ככוח תחבולני, מאיים ועוצמתי, שבא חשבון אמיתי עם אויביו ויעשה הכל על מנת להרחיקם ולשמור את נפש העם, זוקפת מחדש את הראש המורכן ונותנת כוח להתמודדות עם האתגרים העצומים שעוד נכונים לנו.
אויבינו טעו בנו, בענק. מי שדימה את החברה הישראלית לקורי עכביש, מי שחשב שישבור אותנו באיומים ובכוח הזרוע ובזוועות שחולל עלינו, גילה חברה עמידה ואיתנה, שלא חפה מבעיות ומחילוקי דעות עזים, אך מתאחדת בלי היסוס מול אויב משותף, מתוך אהבת הארץ האמיתית, לא כמיהה מזויפת ורצחנית ל"מולדת" שבה מעולם לא ביקרת.
אני מודה על אורך הרוח, על הערבות ההדדית ועל האהבה שגילה רוב העם הזה האחד כלפי השני בשנה האחרונה, בין אם במתנות חומר ובין אם במתנות רוח, במהלך התקופה החשוכה הזו. אנחנו כאן האחד עבור השני.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, ורגע לפני שנכבית הלהבה בגפרור, היא גדולה מכולן. ומי יודע, לא הרחק באופק אפשר לראות, אפילו, את החזרה הביתה.
כל שאוכל לאחל לנו לשנה הקרובה הוא חזרה לנורמליות, מהר ככל האפשר, שנתחיל לתקן את כל המעוות, שנשקם את הריסות בתינו ואת נפשותינו המעונות. אבל מעל הכל – נבקש עבורנו, בעת זו של פתיחת שערי שמים, את אחינו ואחיותינו החטופים בחזרה בבית, במהרה. אין דבר חשוב יותר מהם, עבורם ועבורנו. שנה טובה.
* הכותב הוא חבר מערכת “כלבו – חיפה והקריות"
אייל
שוקן ועיתון הארץ שבויים בהזיות שמאלניות מנותקות מכל מציאות. אבל תמשיכו לחיות באשליות, בסוף הרי זה מתנפץ.