במציאות המשתנה ללא הרף בשנה האחרונה, ספק רב אם הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ימצאו מקום בזיכרון הקולקטיבי. נדמה שזו היתה אפיזודה רגעית, כאשר הדאגה לגורל המדינה גוברת על הדאגה לעולמנו הצר, שבו מככבים חזירי בר ולכלוך ברחובות. הנתונים של שיעורי ההצבעה בחיפה מעידים על כך: מתוך 268,000 בעלי זכות הצבעה, רק 117,000 יצאו להצביע בסיבוב הראשון – 43.9 אחוז. בסיבוב השני, שבו התחרו יונה יהב ודוד עציוני ראש בראש, הנתונים היו מעליבים אפילו יותר – רק 92,000 טרחו להגיע אל הקלפיות (34.5 אחוז) כדי לבחור מי יקבע כיצד ייראו חייהם בחמש השנים הבאות.
מנגד, המועמדים לבטח לא ישכחו את מערכת הבחירות בעת מלחמה. כאשר הקמפיינים כוונו אל התאריך המקורי – 31 באוקטובר – באה מתקפת החמאס ושיבשה את התוכניות. תוך ימים ספורים היה ברור שלא ניתן לקיים בחירות תוך שלושה שבועות, כשהמדינה מדממת ומלקקת את פצעיה. הבחירות נדחו ל־27 בפברואר, המתמודדים דאגו מאין יבוא המימון להמשך הקמפיינים, ולקמפיינרים היתה דאגה אחרת – כיצד מנהלים קמפיין בזמן שהודעות על נפילתם של חיילי צה"ל בעזה מתפרסמות מדי יום.
בשבועות הראשונים שלאחר הטבח, המערכת הפוליטית המקומית דממה, אך ככל שהיום הגורלי התקרב, היא החלה להתחמם. ההשמצות ההדדיות, כולל מכות מתחת לחגורה, מילאו את הרשתות החברתיות, וכמו בפוליטיקה הארצית – נוצרו שני מחנות: המחנה שמיתג את עצמו כליברלי מול המחנה שהודבקה לו תווית של מי שימכור את העיר לחרדים.
וכך, בהשפעת המלחמה והתהליכים החברתיים, מצאו את עצמם שני מגזרים כמוקצים – החרדים והערבים. התווית שהדביק מטה יהב לעציוני לאחר שחתם על הסכמים קואליציוניים עם הרשימות החרדיות אכן נדבקה, אפילו מעבר למצופה, והחיבור של יהב עם אותן הרשימות בדיוק בבחירות 2018 נשכח. הסיעות הערביות לא נספרו בשני המחנות, שהתרחקו מהן כמו מאש. ולמרות זאת, יהב מיהר לצרף אליו את סיעת השמאל רוב העיר ואת איחוד הציונות הדתית עוד לפני הסיבוב השני, ואת חד"ש ורג'א זעאתרה לאחר שחזר לכיסא ראש העיר. ורק לאחרונה הצטרפה גם ש"ס לקואליציה.
* * *
יהב, שאפשר לומר עליו הרבה דברים אבל גם מתנגדיו יודו שהוא פוליטיקאי משופשף, ידע שאסור לו להישען על מועצה צרה, כפי שהיה בקדנציה של קודמתו. עינת קליש רותם נשענה על 19 חברי מועצה בלבד, ואת התוצאה ראינו עם הקמתה של מועצה לעומתית, לראשונה בהיסטוריה החיפאית. הוא הבין שכדי למנוע חתרנות ופיצוץ של ישיבות מועצת העיר, הוא חייב להרחיב את שורות הקואליציה שלו. בינתיים זה מצליח לו. המחזות של ישיבות מועצה שמתפוצצות טרם סיומן או של חילופי מהלומות מילוליות בין שני צדי המליאה לא חוזרים על עצמם. לפחות בינתיים. בניגוד לקודמתו, הוא לא צריך להתמודד עם אופוזיציה קולנית ולוחמנית. הגורמים הקולניים מהקדנציה הקודמת נמצאים כעת בצד שלו או מצאו את עצמם מחוץ למערכת. מי שבכל זאת יבקש להצביע על האיש שמוביל את האופוזיציה – יתקשה מאוד.
היחידה שאפשר לזקוף לזכותה קולות של אופוזיציה היא יו"ר מחוברים לחיפה ביתנו טטיאנה ג'ון. שנותיה לצדו של אביגדור ליברמן לימדו אותה דבר או שניים בפוליטיקה. מיד לאחר הבחירות היא חברה לגוש אחד עם יעקב בורובסקי כדי להגדיל את כוחן היחסי של שתי הסיעות במועצה, ובכך לזכות בייצוג גדול יותר בוועדות העירוניות. כמי שתמכה בעציוני לתפקיד ראש העיר, היא מאפילה עליו. אגב, מישהו שמע ממנו לאחרונה?
בלשכת ראש העיר מסמנים את ג'ון כגורם ה"בעייתי" במועצה. כמי שראתה עצמה המועמדת הראויה ביותר לתפקיד יו"ר הרשות לקליטת עלייה – שניתן לנמסיס שלה קיריל קארטניק בעקבות ההסכמים הקואליציוניים – היא מזנבת ביהב בנושאים רגישים שגם יוצרים תהודה ציבורית, בין השאר במגזר שאותו היא מייצגת. בשל הכוונה לפטר עובדים מהרשות פנתה ג'ון לוועדת הקליטה של הכנסת, וזו זימנה את קארטניק לישיבה, לא לפני שיו"ר הוועדה ח"כ עודד פורר (ממפלגת האם של ג'ון, ישראל ביתנו) מתח ביקורת קשה על תקציב העירייה ועל הנהלתה.
ג'ון גם יודעת להשתמש במצב הביטחוני כדי להשמיע את קולה. יומיים לאחר השבעת המועצה היא דרשה שהעירייה תקיים ישיבת מועצה בנושא היערכותה למלחמה. כשנודע שמנכ"ל העירייה גדי מרגלית יצא לחופשה בחו"ל, זמן קצר לאחר שנסראללה איים על תושבי חיפה, היא הגישה שאילתה ליהב ודרשה הסברים: "האם להנהלת העירייה ולעומדים בראשה נראה הולם שמנכ"ל המערכת, אשר מונה לפעול לתפקד בשעת חירום, תוך פתיחת מחסות המוניים, ציודם בגנרטורים ובציוד אחר, העברת מונשמים מהאוכלוסייה הקשישה וכיו"ב, ישהה בחו"ל אם תתקיים מתקפת טילים?".
נוסף על אופוזיציה נוחה וקואליציה רחבה שמתיישרת לפי המשמעת הקואליציונית, יהב הקיף את עצמו באנשי שלומו שנותרו נאמנים לו לאורך כל הדרך, גם לאחר שהובס בבחירות 2018. למנכ"ל העירייה הוא מינה את מרגלית, שהיה מנהל הקמפיין שלו וחזר לתפקיד שבו שימש עד לכניסתה של קליש רותם לתפקיד; מזכירת העיר הוותיקה ברכה סלע, שכבר יצאה לגמלאות, הוחזרה לתפקיד עוזרת בכירה למנכ"ל שגם מסמיך אותה לנהל את ישיבות המועצה; ראש מינהל התפעול לשעבר דוד לוריא הושב כפרויקטור לטיפול בתופעת חזירי הבר; את ראשות דירקטוריון התיאטרון העירוני הוא הפקיד בידי חברו משכבר הימים חיים גרשון; צחי טרנו, ששימש ראש אגף הדוברות בקדנציות הקודמות של יהב ומצא את עצמו אצל קליש רותם כמנהל יד לבנים, הועבר ללשכת המנכ"ל כאחראי פרויקטים; אפילו ג'אקי ואקים, הגזבר הכל יכול של העירייה שעזב בשנת 2019 והקים עסק נדל"ן מצליח, נראה בשבועות האחרונים יותר ויותר במסדרונות העירייה. הגוורדיה הישנה חזרה, וכעת נותר רק לקוות שחיפה תחזור לאחור בזמן לשנת 2018.
רוצים להישאר מעודכנים?
* * *
למרות שקמפיין הבחירות הוא כבר נחלת העבר, נושא אחד שהעלו מתנגדיו של יהב פעם אחר פעם ואשר ימשיך ללוות אותו ואותנו לאורך כל הקדנציה שלו הוא גילו של יהב.
סוללת היועצים שלו ידעו שקמפיין הגילנות הוא אחת מאבני הנגף שאיתן הם נדרשים להתמודד. השאלה אם מועמד שהגיע לגיל 80 ראוי ויכול להוביל את העיר שזקוקה לניעור יסודי עלתה וממשיכה לעלות גם היום. רק בחודש שעבר הגיש חבר המועצה אלי בן דיין מהליכוד שאילתה ליהב שבה הוא כתב כי "בשבועות האחרונים הובהר לי ממקורות שונים כי יש סיכום או הבנות אשר אתה מתעתד לא לסיים את הקדנציה ולמעשה לפרוש בשנה האחרונה".
אין ספק שיהב הוא לא אותו יהב שהכרנו לפני חמש שנים. גם אמרות שפר שסיפק בחודשים האחרונים, כמו "על בחורה יפה צריך לשלם יותר" או "והיה וקורה משהו, אני ממליץ המלצה מאוד חמה – ששום אדם לא יוציא את הפלאפון שלו ויתחיל לצלם כי עצם הצילום יכול להפעיל כתב"מים", לא עשו עמו חסד. אבל מקורבים שעובדים עמו באופן שוטף מתעקשים שיהב הוא לא ג'ו ביידן, והודפים את הטענות על כך שמי שבעצם מנהלים את העירייה הלכה למעשה הם מרגלית וסופי נקש. כשצריך להרים את הקול, לצעוק ולנזוף הוא יודע לעשות את זה, הם אומרים, מבחינת ההתנהלות הוא לא השתנה.
ייתכן שיהב למד את לקחי קליש רותם – לא לייבא עובדים חדשים שיעשו את הסטאז' שלהם תחתיו אלא להחזיר עובדים ותיקים שמנוסים בעבודת העירייה. בינתיים גם זה מצליח לו. מאז שלוריא נכנס לתפקידו, תופעת החזירים כמעט ונעלמה כליל – ההבטחה של יהב מתקיימת. הסכסוכים בין הנהלת העירייה לארגון העובדים, שהיו חלק מרכזי בקדנציה הקודמת, נעלמו כלא היו. מרגלית יודע להתנהל מול העובדים – הוא אישר להם לעבוד מהבית יום אחד בשבוע, ואת הסיפור בין ההסתדרות והארגון, שהגישו בקשה לסכסוך עבודה, לעירייה ולמנהל אגף החופים חיליק אמסלם הוא מנסה לפתור מחוץ לכותלי בית המשפט. סביר להניח שמראות של פחים מלאים ואשפה לא מפונה – לא יחזרו בקרוב.
* * *
יהב כבר אמר במהלך הקמפיין שבשונה ממועמדים אחרים חסרי הניסיון, "אני לא צריך לעשות סטאז', ותושבי חיפה לא צריכים לשלם שכר לימוד". והוא צודק. אחרי שלוש קדנציות כראש עיר הוא לא אמור לקבל ימי חסד. התושבים הביעו בו אמון כמי שיכול להחזיר את חיפה לימיה היפים. אבל בלי מונומנטים כמו האיצטדיון העירוני או אירועי תרבות שהם בבחינת לחם להמונים, ובלי להתערב כיצד ייראו חזיתות הבניינים שכבר אושרו בוועדה לתכנון ובנייה.
כבר כעת, חצי שנה לאחר ששב לכיסא המוכר של ראש העיר, יכול יהב לזקוף לזכותו כמה הישגים. הוא השיב את הקשרים עם משרדי הממשלה למסלול חיובי; על אף שמערך הדוברות הפיץ הודעה על פינוי חוות המיכלים של תש"א בקרית חיים, ואז התברר כי מדובר בשורה אחת של מיכלים בלבד שחלקם לא פעילים, החווה הורחקה מעט מבתיהם של התושבים בשדרות דגניה. גם הרביזיה המתבקשת במינהל ההנדסה, עם הזזתו של מהנדס העיר ובכירים אחרים, היא מחויבת המציאות.
אבל חיפה זקוקה ליותר מזה. היא צריכה שהצעירים יראו בה עיר שכדאי להישאר בה, עם מערכת חינוך מיטבית, עם היצע של תעסוקה, עם ארנונה שלא הולכת ותופחת מדי שנה. העירייה צריכה לקדם תהליך אורבניזציה מקיף של פינוי-בינוי, לדחוף לפינוי המפעלים הפטרוכימיים מהמפרץ וללחוץ על הממשלה שכבר שבענו מהבטחותיה.
בשורה התחתונה, יהב צריך להבין שחיפה לא צריכה טיפול קוסמטי. היא זקוקה לטיפול כירורגי פולשני.
* הכותב הוא הכתב הפוליטי של ”כלבו – חיפה והקריות"
תגובות