כמו בכל בוקר, גם בבוקר 25 באוגוסט קמתי לפני השעון המעורר. כמו תמיד, הושטתי יד לטלפון, לראות אלו דברים נפלאים חדשים קרו במדינתנו במסגרת התקופה החלומית שבה אנחנו חיים.
למרבה הפתעתי גיליתי מהפושים שצה"ל פתח במתקפת מנע נרחבת בלבנון על מנת לסכל את התגובה לחיסול רמטכ"ל חזבאללה. עשיתי, אם כן, את הדבר ההגיוני היחיד שנראה לי באותו הרגע – חזרתי לישון.
משהקצתי בשנית, עם השעון הפעם, מצאתי את הבית כולו – גם ברמה הלאומית וגם ברמה המשפחתית – כמרקחה. תוכניות ונסיעות בוטלו, פיקוד העורף הטיל מגבלות כבדות על התקהלויות, תורים מחוץ לסופרמרקטים, פרשנים רועמים ומנתחים כל דבר ודבר, חלחולתה הלאומית של מדינת ישראל כווצה לה יחדיו בפחד ובפאניקה רבתי. האם אנחנו עומדים בפתחה של מלחמה?
לאחר שעברתי על מיטב הכותרות והתגובות מכל מיני גורמים, משני צדי הגדר, הסקתי באופן מהיר למדי שהאירוע די מקופל ושניתן לחזור לשגרה. למגינת לבם של יקיריי, שמתי נפשי בכפי ועליתי על רכבת כדי להגיע למקום עבודתי ולהוציא לחם מן הארץ.
רוצים להישאר מעודכנים?
אלא שהפאניקה היתה זריזה ממני והדביקה גם את מנהלי היקר במקום העבודה, שהפציר בי לשוב הביתה פן יבולע לי. נודה באמת, באותו הרגע מצאתי היגיון בדבריו, הרי אנחנו עובדים בבניין גבוה והשכנים שלנו כבר הראו כמה הם מחבבים את אזור קרית אליעזר ובת גלים בטייק הקודם בין שתי המדינות.
בכל מקרה, שבתי על פעמיי וחזרתי הביתה, לסשן של עבודה מרחוק ועוד קצת מהטוב המתוק הזה שנקרא "ילדים בחופש בבית בלי תעסוקה ובלי אפשרות לצאת כי להיות בחוץ מרגיש כמו לשבת על תנור ספירלה". החזרה לשגרה, כצפוי, לא איחרה לבוא.
תוכניות נגרסו, הורים התבאסו ועוד יום עבודה במשק הישראלי הלך פייפן. אבל לפחות לא פרצה מלחמה, לשמחתנו (או לצערנו, אני כבר לא יודע מה לחשוב). יתרה מכך, נראה שתקופת ההמתנה למהלומה, לפחות זו הלבנונית, הסתיימה.
נסראללה נשא נאום שמראה שהוא לומד מהטובים ביותר אצלנו איך לחרטט במשקל כבד, עם כל מיני סיפורים על ירי לגלילות, לקריה ולכותל. היות ואני חשדן מטבעי, ביררתי עם אחותי שגרה בסמוך אם שמעה משהו, והתשובה היתה שלילית.
חזבאללה הורתע, עושה רושם, ירד מהעץ הגבוה שעליו הוא טיפס עם הבטחות הנקמה הגרנדיוזית וחזר להתמקד בתחביב שלו זה 11 חודשים בערך – להמשיך להחריב ולשרוף את הצפון כולו, עם הפרעות מינימליות מהצד שלנו.
בסוף מתרגלים להכל, מסתבר. ואוי ואבוי לנו על המצב שאליו הגענו ועל השגרה שאליה התרגלנו.
תגובות