אנחנו חווים כיום את אחת מהתקופות היותר משפילות מבחינת כבוד לאומי בתולדות המדינה – תקופת המתנה לטילים שיוטחו על ראשינו (או שלא) מלבנון ומאיראן. לא ברור אם מדובר בשגיאת חישוב שלנו או דווקא בסיכון מכוון שלקחנו, אבל העובדות הן שהגענו למצב מסוכן מאוד.
כל שגיאה, מכל צד, עלולה להוביל את האזור כולו לתבערה בלתי נשלטת. נקודתית, ייתכן שהאיום של חיזבאללה הוא קונקרטי ומסוכן יותר, אבל אסטרטגית ובראייה כוללת כבר די ברור לכולם שלא נדע שקט עד שנטפל, בדרך זו או אחרת, בראש הנחש בטהרן.
איך הגענו למצב הזה? זו שאלה נוקבת, והתשובה לה היא מורכבת. בניגוד לדחיינות הטיפול בעניין הפלסטיני, שראינו את תוצאותיה הכואבות ב-7 באוקטובר, ניסינו לא מעט דברים נגד איראן: חיסולי מדענים (לכאורה), פגיעות כאלו ואחרות בכורים (לא לכאורה), מיצג הקלסרים המפואר לצרכי פריים טיים (גם לא לכאורה) ועוד ועוד. החלטה אסטרטגית אחת – האילוץ של ארצות הברית וטראמפ בזמנו לפרוש מהסכם הגרעין – התבררה כגרועה באופן חריג והפכה את קצב ההתקדמות וההתחמשות האיראניים למהירים בערך פי חמישה ממה שהיו לפני כן. גרוע מכך, היא נתנה לאיראן תירוץ לקדם את אסטרטגיית טבעת האש החונקת שלה סביב ישראל לכדי מציאות. לא שאיתו איראן היתה מדינה שוחרת שלום, אבל יש סיכוי לא קטן שהיא בהחלט לא היתה קרובה כל כך לפצצה, ופרועה כל כך בהתנהלותה מולנו.
מן הסתם, לטפול הכל על ביבי לא יהיה נכון. כמובן, יש לו חלק עצום בכך, אבל הוא לא היה לבד. בכירי מערכת הביטחון והגורמים הרלוונטיים מהצד שלנו לא עשו מספיק כדי לצמצם את הבעיה האיראנית. לא ברמה הצבאית ובטח לא ברמה המדינית.
חיפוש אשמים לא יועיל בפתרון הבעיה. לא האמנו, אבל האיום האיראני שולח עלינו את שפוטיו במזרח התיכון ומאיים עלינו בגלוי (בפעם השנייה) במלחמה של ממש. זו סיטואציה סופר מלחיצה, רעה ואף מייאשת, אבל מנגד, בכל סיטואציית קיצון קיימת גם הזדמנות. זה אולי לא נראה ככה, אבל אנחנו תופשים את המשטר האיראני באחת מהעתות הפגיעות ביותר שלו. זהו משטר שתלוי על בלימה במדינה שקרובה לחדלות פירעון הנסמכת על פטרון שבעצמו טובע בבוץ האוקראיני.
אני מתעב את כל גיבורי הכורסה ששולחים אחרים להילחם בשמם. אינני רוצה שאיש ייפגע, וקדושת החיים היא ערך עליון עבורי. עם זאת, אני לא יודע אם לא עדיף לנו, כמדינה, לצאת למתקפת נגד מול האיראנים כעת מאשר לדחות את התקיפה הזו. שדות הנפט האיראניים חשופים, ופגיעה משמעותית בהם יכולה להוריד את האיראנים על הברכיים ואפילו להקריס את המשטר כולו, וכתוצאה מכך, באפקט דומינו, גם את שאר הפרוקסים. אולי אפשר להשיג את אפקט החנק הכלכלי גם ללא מלחמה, דרך דיפלומטיה שתייצר עוד סבב של סנקציות, קשה ומכאיב, וחיזוק גורמי אופוזיציה באיראן כדי לזרז את הפלת המשטר.
כך או כך, הגענו לנקודת זמן שתאלץ אותנו לקחת החלטות קשות שיכולות לעצב את המשך דרכנו כעם חופשי בארצו. כולי תקווה שבניגוד לעבר נדע לשמר את המומנטום ואת הצידוד של מדינות המערב לטובתנו במטרה לייצר מהלך מנצח מול היריבה הגדולה והעיקרית שלנו, על מטוס קרב או על מטוס מנהלים.
תגובות