בוקר טוב, גאווה ישראלית, כמה שהתגעגענו אלייך. אנחנו כאומה לא חוגגים באופן מופגן את מות אויבינו, ואלוהים עדי שבאמת אין לנו יותר מדי סיבות לחגוג בשנה-שנתיים האחרונות. אבל אין ציוני ואוהב ישראל אחד שהתעורר אתמול בבוקר בלי חיוך בזווית הפה, וקצת יותר אוויר בריאות.
מעבר לזהות של המצטרפים הטריים למועדון הגיהינום על שם אחמד יאסין ימ"ש, לחשיבותם בארגוני הטרור שלהם ולמיקומם בעת החיסול, מרשימה פי כמה הדרך שבה בוצעו שני החיסולים, ולא פחות מכך – העובדה שהם נעשו במרווח של שעות בודדות האחד מהשני.
אנשי חיזבאללה, כך מספרים, מתנהלים תחת משטר קפדני של אבטחה והצפנת מידע, כולל מיקומם בכל רגע נתון. דבר משלל אמצעי הבטיחות והמידור לא ממש עזר מול איכות המודיעין ויכולות הביצוע של צה"ל בזמן אמת. העובדה שחזבאללה ושופרותיו הוציאו בערך 15 הודעות סותרות, האחת אחרי השנייה, מעידות עד כמה החיסול הזה הוציא אותו משיווי המשקל, וגם, אין דרך אחרת לומר את זה – מתחושת תפישת התחת שלו על מדינת ישראל, בייחוד בחודש האחרון. אין ספק שחזבאללה הפך ליריב שאין להקל בו ראש, אבל הבלבול שפשה בקרב הארגון בנוגע למקומו בשרשרת המזון הוא משהו שצריך לטפל בו ביד נחושה ובאופן יסודי. החיסול ביום רביעי הוא בהחלט צעד ראשון מבורך בדרך הקשה שאותה צריך להעביר את חסן נסראללה ואת פקודיו.
ואם חשבנו שזה יהיה האירוע המרכזי של הערב, משום מקום ובהפתעה גמורה הגיע חיסול בלב טהרן של סלב גדול הרבה יותר – אסמעיל הנייה. במרחק של 2,000 קילומטרים מארץ הקודש הצליח צה"ל לאתר ולשים יד על אחד מאדריכלי הטבח ומגדולי צוררי ישראל בעת החדשה. טוב, זה היה יותר טיל ממש מדויק ופחות יד, אבל אתם יודעים למה הכוונה.
רוצים להישאר מעודכנים?
עשרה חודשים לאחר הגדול במחדליו, לאחר שאויבינו וכל העולם צפו באוזלת יד בלתי נתפשת ובכישלון חרוץ במשימה להגנת תושבי ישראל, צה"ל מרים שוב את ראשו ומנער מעט מאבק החרפה שדבק בו. הדיסוננס בין הכירורגיות והאיכות שבהן בוצעו הפעולות האלו, בזו אחר זו, עמוק בשטח האויב, לבין הקלות שבה הערימו עליו חלכאים ונדכאים עזתים הוא פשוט בלתי ייאמן. בייחוד אמורים הדברים לאגף המודיעין של הצבא. אחרי שכל כך הרבה בוץ הושלך עליו, בצדק על פי רוב, בזדון במקרים אחרים, ואחרי כישלונו החרוץ ב-7 באוקטובר, הוא מצליח להשיב לעצמו לא מעט מההילה שלו בקרב הציבור הישראלי, וחשוב מכך – בקרב השכנים הלא סימפטיים המקיפים אותנו.
החשבון עם המרצחים האלו עוד פתוח וארוך מאוד, הפצע עודנו מדמם, ודם ילדי מג'דל שמס ונרצחי מתקפות הטרור מאז שמחת תורה עדיין זועק מן האדמה. גם האמון בין הצבא לאזרחי המדינה טרם שוקם לחלוטין. אבל יש תחושת סיפוק לא קטנה בעובדה שהדין מוצה כמעט עם כל צמרת חמאס, ושגם בביירות, גם בטהרן וגם בעזה – ראשי הנחש, עוזריהם ושאר מיני חלאות יודעים שמתישהו, במוקדם או במאוחר, זרועה הארוכה של ישראל תגיע גם אליהם.
איש
קידוש המוות, אור לגויים