שנתיים לאחר תום האינתיפאדה השנייה, בינואר 2006, רץ החמאס לבחירות למועצה המחוקקת וזכה בהן. בהנהגת החמאס הבינו שאם הם לא יהפכו לשחקן פוליטי, הם לא יהיו רלוונטיים בזירה הפלסטינית, אך סירובם לקבל את תנאי הקוורטט – להכיר בישראל, להפסיק את הטרור ולקבל את הסכמי אוסלו – הפך את שלטונם לבלתי לגיטימי, ועל רצועת עזה הוטל מצור.
לאחר 11 שנה של מצור ושינויים גאו-אסטרטגיים באזור ובעולם, הנהגת החמאס החליטה לנסח מחדש את תפישתה הפוליטית, ובמאי 2017 היא השיקה מסמך פוליטי חדש. במסמך הפוליטי החדש הפך החמאס מתנועת האחים המוסלמים לתנועת שחרור לאומית פלסטינית; אל החזון הגדול שלה – שחרור כל פלסטין מהים אל הנהר והקמת מדינה אסלאמית – נלווה חזון פרקטי וריאלי יותר של מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות מלאה בגבולות 1967; הרטוריקה של מלחמת שמד דתית וטוטאלית נגד היהודים ושל התנגדות מוחלטת ליוזמות שלום ולוועידות בינלאומיות הוחלפה ברטוריקה של מאבק פוליטי לצד מאבק מזוין – הפעם לא נגד יהודים אלא נגד הכיבוש הציוני; הגדרת הסכסוך הישראלי-הפלסטיני כסכסוך דתי הוחלפה בהגדרה הומאנית של כיבוש אדמה וגירוש עם. המסמך התיר לנהל את הסכסוך ולנוע בין הסלמה לרגיעה בהתאם למציאות המשתנה, בניגוד לאמנה של חמאס משנת 1988 ששללה כל אפשרות לרגיעה.
בשם "ההסכמה הלאומית" הצדיק חמאס את נסיגתו מהתפישה הדוגמטית שלפיה כל פלסטין היא אדמת ווקף שאין לוותר עליה. את ניצניה של הצדקה זו אפשר היה למצוא כבר במסמך האסירים ב-2006, בתמיכה במהלך המדיני של מחמוד עבאס באו"ם בספטמבר 2011, ובהצהרות של מנהיגי התנועה מעת לעת.
אך השפה החדשה של חמאס לא הצליחה לשכנע את ישראל ואת הקהילה הבינלאומית שיש בשורה במסמך הפוליטי, משום שלטענתן המשיך חמאס לדבוק ביעד הסופי – שחרור כל פלסטין מהים עד הנהר – ולהעמיד את ההתנגדות המזוינת בראש סדר העדיפויות שלו, ועמד בסירובו לקבל את תנאי הקוורטט. בנימין נתניהו קרע את המסמך לעיני המצלמות והשליך אותו לפח האשפה, ומלשכתו נמסר כי מדובר במצג שווא של חמאס אשר ממשיך להשקיע את כל משאביו בהכנות למלחמה נגד ישראל ובחינוכם של ילדי עזה להכחדתה.
רוצים להישאר מעודכנים?
שנה לאחר מכן אימצה ממשלת ישראל את התפישה שלפיה הזרמת כסף קטארי לעזה תרגיע את חמאס ותייצר שקט בגבול הדרומי. התפישה הזאת הפכה את הנהגת החמאס בעזה, ובראשה יחיא סינוואר, לשבויה בידי קטאר והנהגת החוץ הרדיקלית של חמאס המפוצלת בין קטאר ולבנון.
סינוואר העדיף להישען על מצרים; להתפייס עם מחמד דחלאן – פעיל פתח שגדל עמו במחנה הפליטים חאן יונס, וכיום מתגורר באיחוד האמירויות; לשמור על ריסון צבאי במהלך הסבבים הצבאיים שישראל ניהלה מול הג'יהאד האסלאמי; להשיג עסקה לשחרור אסירים כדי לחזק את מעמדו הפוליטי בתוך חמאס ובזירה הפנים פלסטינית; לקדם את שיקום עזה; ואפילו לשקול את הכפפת הנשק של חמאס ושאר הארגונים לאש"ף.
אך לקטאר ולהנהגת החוץ של החמאס היו תוכניות אחרות עבורו. אחרי שהצליחה, לא לזמן רב ובאופן חלקי, לגרום למיטוט המשטרים הערביים ולכינון משטרים אסלאמיים בהנהגת חבריה מתנועות האחים המוסלמים במצרים, בתוניסיה, בלוב ובתימן, היא פנתה להשגת שליטה גם בשטחים הפלסטינים. באמצעות פיוס בין ח'אלד משעל למחמוד עבאס, הזרמת כספי סיוע לזירה הפלסטינית והזזתתו של סינוואר שנשען על מצרים, היא קיוותה להשיג את היעד. ישראל סייעה לה והפכה אותה לשחקן מרכזי על חשבון מצרים וסעודיה.
את ההחלטה הנפשעת לפתוח במערכה הצבאית שזכתה לשם "מבול אל-אקצא" קיבלה הנהגת החוץ של החמאס החוסה תחת קטאר (משעל ואסמעיל הנייה) ואיראן (צאלח אל-עארורי). לסינוואר, שתלוי בסיוע החוץ הקטארי והאיראני, לא נותר אלא להוציא אותה אל הפועל. אם נכונה הידיעה שיצאה אזהרה ממשרד המודיעין המצרי לישראל על מתקפה צפויה של חמאס, אין להוציא מכלל אפשרות שהיו אלה סינוואר או מקורביו שהעבירו את המסר למצרים כדי למנוע את ההתקפה ולשכנע את ישראל להתקדם לשחרור אסירים בדרך אחרת.
נראה כי למי שחי על סיר הבשר הקטארי, הרחק משדה הקרב, הרבה יותר קל לקבל החלטות על מלחמות ולהקריב את תושבי עזה למולך, מאשר לזה שחי בעזה ונושא באחריות לגורל תושביה. קטאר נתנה אור ירוק להדלקת האש שכילתה אזרחים חפים מפשע, ועכשיו היא ממתינה שישראל תעשה לה את העבודה – תחסל את סינוואר ותקרא לה לתווך.
לנו נשאר להמתין ולראות אם ממשלת ישראל תיפול שוב בפח של קטאר – תחסל את סינוואר, תקרא לה לתווך ותאפשר לה להצניח מועמד משלה כמו משעל למשל, שממתין מעבר לפינה כבר שנים ארוכות.
אחרי המערכה הנבזית הזאת, התפישה שלפיה אפשר היה להתקדם מול סינוואר כשהוא מחובר למצרים ולאיחוד האמירויות, ובמשותף עם הרשות הפלסטינית – קרסה ומתה. אזרחי ישראל וגם האזרחים בעזה שילמו את המחיר, וההיסטוריה תשפוט את המנהיגים של חמאס וישראל.
* הכותבת היא חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית באוניברסיטת חיפה, מחברת הספרים "יאסר ערפאת – רטוריקה של מנהיג בודד" ו"האב, הבן ורוח המהפכה – הצעירים באביב הערבי"
אייל
"בקיבוץ רעים בו גדלתי, חינכו אותי להיות שמאלנית. כל מערכת בחירות היינו תולים כרזות של "שלום עכשיו" על הגדר, מחלקים סטיקרים בצמתים באשקלון…" "בקיבוץ בארי עשינו מסיבת התנתקות, כולם היו בעד – שמחנו ש"העיפו את המתנחבלים בגוש קטיף, האמנו שזה מה שיביא את השלום עם עזה".
רבותי.
אז לכל פעילי שלום עכשיו – קבלתם מעזה את התשובה.
מי שמרחם על מרצחים – נרצח על ידם. תפנימו טוב טוב בקודקוד.
אין ולא יהיה איתם מו"מ – את עזה צריך לרוקן מהמרצחים האלו הפעם כשטח צבאי סגור, שיעברו חזרה לטוניס