את לא היית אהבה ממבט ראשון. האמת? להיפך. כבר מההתחלה שנאתי אותך, כשנפגשנו לפני כמעט 20 שנה. הנה עוד אחת, חשבתי לעצמי, סתם אחת, שחוץ מיופי אין בה כלום. חשבתי שאת לא חכמה, לא כיפית, חסרת שמחת חיים. את מצדך היית ממש בסדר. קיבלת אותי בזרועות פתוחות, ניסית להוכיח לי שיש בך עוד כל כך הרבה מעבר. אבל אני תיעבתי כל מה שקשור בך. תיעבתי את הגובה שלך. את היופי שלך. אבל את האופי שלך גם.
בשבילי היית זו שיושבת שם רחוק, על ההר, מתנשאת מגבוה בלי שום סיבה אמיתית, תופסת מרחק מכולם, לפחות ממי שאני תפסתי כ"כולם". שנאתי את הנמנום שלך. את השקט שלך. כעסתי עלייך שאת כל הזמן מאחור, משתרכת באיטיות, מתקשה לעמוד בקצב שלי. התעייפתי מזה שתמיד צריך להאיץ בך, להעיר אותך. השתעממתי מהאוכל שלך. מה את מבינה בכלל באוכל? את כל כך מיושנת, עם האוכל הזה של סבתא זקנה. הסתכלתי מהצד וראיתי איך עוזבים אותך כל הזמן, צוחקים עלייך, מעדיפים מכוערות ודביקות ממך. גם אני רציתי לעזוב. כל הזמן שאלתי את עצמי 'למה את לא יכולה להיות כמוה? עירנית, תזזיתית, מלאת חיים, ויודעת לבשל?'. לפעמים שאלתי גם אותך, אבל את התעלמת בחינניות והמשכת בשלך.
רוצים להישאר מעודכנים?
יום אחד בעיר התחתית הבנתי שלא הבנתי אותך. את לא "סתם יפה". את הכי יפה שיש. ולמרות שאת יושבת גבוה על ההר, המדרונות והתחתית שלך הם נפלאים. את לא מתנשאת, את פשוט אחרת. את לא מנומנמת, את רגועה. את לא משתרכת באיטיות, את עוצרת לנוח בין לבין. ולנוח זה טוב לך. גם לי לפעמים. והאוכל שלך? הוא נפלא. הוא אוכל של בית. בית פולני, בית רומני, בית מרוקאי, בית ערבי. בלי פוזות. ואלו שעוזבים אותך לא באמת עוזבים אותך. חלקם כבר חזרו אלייך מאז. אחרים באים לבקר אותך מדי פעם. ורובם מתגעגעים אלייך מאוד. ועדיין אוהבים אותך.
וגם אני אוהבת אותך. את לא מושלמת אבל את ממש משתדלת. ורק תבטיחי שתמשיכי, תתקדמי ותשמרי על עצמך כמו שאת. ואז, כשתפסיקי לנסות להיות כמו ההיא שעוזבים אותך בשבילה, אז את תהיי מושלמת.
חתימה טובה, חייפוש.
* הכותבת היא בעלת הבלוג Hey.Fa.It
דייויד
אהבתי,תודה