זיכרונות מההר בקרית אליעזר

"לאחר חודשים רבים של טלטולים ממחנה עקורים אחד למשנהו בכל רחבי אירופה, ירדו אימא ואבא עם סבתא ושלמה מן האונייה שהביאה אותם ארצה. שעות אחדות אחרי כן הובילו אותם לשער העלייה… כשהמתינו בתור לקבלת אוהל מגורים, הופיע אדון בורמן. הוא סיפר להם שמסתובבת שמועה, כי ערבים שברחו השאירו בתים ריקים, ושכנע אותם לבוא איתו לתפוס בית. הם יצאו ברגל לרחוב אלנבי ושם הצביע לפניהם מישהו על הבית הזה, שהתנשא מעט גבוה מעל לרחוב… האנשים שכבר תפסו את הקומה הראשונה אמרו להם שהקומה השנייה עוד פנויה ושכדאי להם למהר לתפוס אותה…".

במעגלים ההולכים ומתרחבים, מגלה המספר של "ילד אחד מההר" את העולם ואת עצמו. בכל פעם מעפיל הילד, "טרזן על העצים", לגבהים חדשים. גם אם בדרך נכונו לו נפילות מכאיבות, אין הוא מוותר, אלא רותם את גילוייו החדשים להרחבת עולמו הפיזי והנפשי. סיפור ההתבגרות, מן הילדות במשפחת עולים בחיפה, בשנותיה הראשונות של המדינה, ועד הבחירה המפתיעה שהוא בוחר בנעוריו, כתוב ברגישות רבה. סיפור זה מואר במקביל באור אחר במפגשים עם האם בזקנתה, כעבור שנים, כאשר היחסים בין השניים מקבלים תפנית של ממש.

אברם קנטור, 71, נולד שנתיים לאחר שהוריו ואחיו הגדול עלו ארצה. הוא גדל ברחוב אלנבי בקרית אליעזר, ממש על צלע ההר, שהפך למגרש המשחקים שלו. הוא סופר, עורך ומתרגם פורה, שעמד שנים בראש ספריית פועלים. ספרו ה-16, מגיע השבוע למדפים, ובמידה רבה הוא סיפורו של הדור ההוא בשכונת קרית אליעזר.

"ביום שנולדתי בו, אבא לא היה בבית. אימא הייתה לבדה כשתקפו אותה פתאום הצירים. תחילה חשבה שאפשר לחכות עד שהצירים ייעשו תכופים יותר, אבל כיוון שלא ידעה מתי אבא ישוב, וגם כשיבוא, ידעה שאין להם כסף לטקסי ספיישל, החליטה להתחיל ללכת לבית החולים ברגל כל עוד הדבר בכוחה. היא השאירה פתק על שולחן האוכל ויצאה לדרך. באותם ימים עוד היה אפשר לראות מן הבית שלנו את בית החולים הממשלתי, שלימים נקרא רמב"ם, ובקו ישר דרך השדות זה לא נראה כל כך רחוק. זה היה בסוף הסתיו, ולמרבה המזל כבר יותר משבועיים לא ירד גשם, כך שלא היה בוץ בשדות. הבית שלנו היה על דרך האבנים הישנה שנקראה סמטת מר אליאס ואשר הוליכה מרחוב אלנבי אל מנזר הכרמליתים בסטלה מאריס… את כל העלייה הזאת נאלצה אימא, עתה קצת יותר משנתיים אחרי שתפסו את הבית, לעשות בכיוון ההפוך עם הבטן הענקית שמשכה אותה למטה…".

הבית של אברם קנטור, רחוב אלנבי, על צלע ההר (צילום: באדיבות אברם קנטור)

גמלים, חמורים וסוסים

הספר רווי תיאורים של קרית אליעזר של אותם ימים, כרקע לקרבות האבנים בין ילדי שיכון שוטרים לילדי אלנבי, כרקע למשחקים על מדשאות הטיילת ליד האקליפטוס הגדול, בית הספר אורים ומבני הקסרקטין שהפכו למחסני העירייה שלידו, כך גם השביל החוצה את מסילת הרכבת אל חוף בת גלים. מגרש המשחקים הראשון של אברמל'ה, גיבור הסיפור, הוא שביל האבנים שהוליך מקרית אליעזר לסטלה מאריס, שבו טיפסו רבים מבני ובנות השכונה בשבתות ללקט נרקיסים, כלניות ורקפות. הטיפוס על דרגות האבנים של בריכת האגירה שבין דרך אלנבי לדרך סטלה מאריס הוא מן האתגרים הראשונים שלו.

קנטור, נדמה שאתה מתגעגע.

"זו הייתה תקופה לגמרי שונה, כשאני עובר היום ברחוב אלנבי, זה עולם אחר. אני זוכר שבנו לידנו את בית מספר 161 ושיירת גמלים הייתה מעמיסה את כל חומרי הבניין. בכלל, ביומיום, סוסים וחמורים היו זמינים יותר מאוטומובילים. החמורים שהיו איטיים יותר שירתו את המבוגרים יותר, רובם היו ערבים, ואילו הסוסים היו כלי עבודה. עגלות עם סוסים היו מגיעות לרחוב – החלבן, מחלק הנפט, מוכר הקרח.

"ההורים שלי עזבו בשלב מסוים לעין הים, כי אבי חלה והגישה לבית שלנו שהיה גבוה על ההר הייתה לא נוחה. אבא לא יכול היה לטפס, אבל לאחר שהוא נפטר, אמי חזרה לשכונה, כי היא לא יכולה הייתה לוותר, ועד היום היא גרה בה, והיא כבר בת 97. כל ניסיונותינו להוציא אותה משם העלו חרס".

ולמגרש המשחקים שלך חזרת?

"הדרך שהובילה מאלנבי לסטלה מאריס הייתה דרך של הנזירים. בשבתות כולם היו עולים בה כדי לקטוף פרחים, אז עוד היה מותר לקטוף. באמצע הדרך הזו היה בית שהתגוררה בו משפחה ערבית. אני זוכר אותו כבית גדול עם חצר מסביב בה היו הרבה בעלי חיים. כשהיינו עולים למעלה, אהבנו להסתכל עליהם. אני זוכר את מי שגר בבית הזה, את הבת שלהם שהייתה מגיעה עד אלינו למסוק זיתים. לפני כמה שנים עשיתי שם טיול עם אשתי, להראות לה את הדרך שבינתיים כוסתה כולה בצמחייה. לתדהמתי, גיליתי שהבית הגדול הזה הוא בסך הכל עמדה של הצבא הבריטי שננטשה. קובייה של שלושה על ארבעה מטרים ושתי קומות לגובה. עברנו שם כל שבת וזה תמיד נראה לי כמו מצודה. אני זוכר שגילינו את השכונה למעלה על ההר, רמת שאול, שהיום כבר מוסתרת על ידי הצמחייה. הצמחייה הזו היא לא טבעית, הקרן הקיימת הפעילה שם הרבה מאוד אנשים שלא הייתה להם עבודה וכל יום הגיעו לחפור ולשתול עצים. פעם הכל היה מכוסה סירה קוצנית".

לא דיברת עברית עד גיל 3.

"בשנות ה-50 רוב האנשים בסביבה היו עולים חדשים. השפה הכי מדוברת ברחוב בין המבוגרים היתה יידיש. היחידים שלא דיברו יידיש היו מי שאנחנו קראנו להם 'הספניולים', שדיברו ביניהם לדינו. הילדים דיברו ביניהם עברית. אני עצמי לא ידעתי מה זו עברית, כי לא שלחו אותי לגן עד גיל 3 והשפה הראשונה שלי הייתה גרמנית".

קרית אליעזר מכביש סטלה מאריס (צילום: באדיבות אברם קנטור)

איך דיברת עם הילדים השכנים?

"היינו שלושה בסך הכל. ילד אחד דיבר גרמנית, והוא תרגם לי את מה שהילד השני, שהיה סלוניקאי, אמר. אני לא כל כך זוכר איך, אבל הייתה בינינו הבנה. כשסוף סוף שלחו אותי לגן, גיליתי שכולם מדברים עברית, והחרמתי את הגרמנית לגמרי. מאוד הכעיס אותי שההורים ביניהם דיברו גרמנית. מסכנים, הם נאלצו ללמוד עברית. אחי הצטרף אליי ולחמנו על זה הרבה מאוד שנים. בסופו של דבר אני למדתי ספרות באוניברסיטת חיפה ובחרתי בגרמנית כשפה זרה שנייה. חשבתי לתומי שזה יהיה טבעי, יהיה לי קל, אז באמת בשיעור הראשון היה קל, וזהו. נאלצתי ללמוד כמו כל אחד אחר".

מה הסיבה שבחרת להתמקד בספר בתקופת הילדות בחיפה?

"לא מיד חפרתי בנושא הזה. זה ספרי ה-16 שיוצא לאור. הרעיון התחיל, כפי שמתחיל הספר, משיחת טלפון שקיבלתי כשהייתי בגרמניה. בכל ספריי הקודמים, לפחות ברובם, הגיבורים הם אנשים זקנים. היחס של אמא שלי אליי, כשהיא בת 97 ועדיין קוראת לי 'אברמל'ה', החזיר אותי לזיכרונות ומהר מאוד השתלט עליי הרעיון. בעיקר ההתפתחות שלי כילד. בכל שלב ושלב יש איזה גבול שאני חוצה אותו. אני מניח שכל אדם עושה זאת בזמן ההתבגרות, מרחיב את הגבולות עוד ועוד, ומצא חן בעיניי הרעיון. פתאום גיליתי שיש לי סיפור מעניין לספר. אף פעם לא ראיתי את עצמי פורץ גבולות וכשהתחלתי לעסוק בזה הייתי די מופתע מהתעוזה והאופן שבו הרחבתי את הגבולות בגילאים ממש צעירים".

נדמה שכילד כן ידעת שיש לך יותר אומץ מאשר לאחרים.

"ידעתי, אבל לא חשבתי שתעוזה זו תכונה חשובה. בסדר, אז אני יכול לקפוץ מהגג והם לא, זה לא משהו חשוב".

עשית דברים שילדים אחרים לא העזו לעשות.

"כשאני חושב על זה היום, הייתי ילד מאוד נועז. אני מביט על הנכדים שלי, ויש לי נכדה אחת כזאת, לא מבחינת התעוזה, פשוט שום דבר לא מפחיד אותה. הייתי מאוד אנרגטי, ובסופו של דבר זה מאוד הפריע לי. כשאני חושב על זה היום, די סבלתי מזה, כי המורים לא יכלו לסבול את הילד הזה שלא יכול היה לשבת בכיתה. העיפו אותי כל יום מהשיעור, הם לא הצליחו להבין למה אני מתרוצץ כל הזמן. היום יודעים לטפל, אבל אז זה היה ילד מפריע".

מפריע ומופרע.

"עם הגיל, כל האנרגיות האלה זרמו לאט-לאט לכיוונים הנכונים. בלימודים לא היה לי אף פעם קשה, אבל לא השקעתי כלום בבית הספר היסודי, רק כשהייתי צריך אופניים הכל היה בסדר. פתאום הצלחתי ללמוד".

"כמה אהבתי לטפס על ההר הזה. בייחוד להוביל איתי בשבילים, המוכרים לי, ילדים שלא הרבו לטפס עליו. נהניתי לראות אותם מתנשמים ומתנשפים במעלה שאני יכולתי לגמוא בדילוגים קלילים. ככל שעליתי גבוה יותר והשיכונים בקרית אליעזר נראו קטנים יותר, כן התעצמה תחושת העליונות שמילאה אותי. הפעילות ב'השומר הצעיר' ומשחקי החברה בטיילת הרחיקו אותי מן ההר שלי, וכמעט שכחתי כבר את התרוממות הרוח הנפלאה שהביא איתו כל טיפוס, מיום ששלמה אימן אותי בעלייה על טרסות האבנים הלבנות אל כיפת הבטון של בריכת האגירה שמעלינו…".

עטיפת הספר "ילד אחד מההר”

בגיל 12, לבד על אופניים, לקיבוץ דליה

הטריגר לכתיבת הספר היה, אם כן, שיחת טלפון שקנטור קיבל כשהיה בביקור בברלין. אמו הובהלה לבית החולים והאחות שחיטטה בתיקה, מצאה את מספרו וקראה לו 'אברמל'ה', בדיוק כמו שהיה כתוב על הפתק.

"השתמשתי בכל הרקע של הסיפור, בניסיון לשחזר את הדברים, ודי נדהמתי לגלות עד כמה אני זוכר, כי בכל זאת עברו כ-60 שנה", הוא אומר, "אגב, לא כל מה שכתוב בספר קרה בדיוק כך. הפכתי ועשיתי כמה שילובים של דמויות, כדי להפוך את זה לסיפור. זה רומן, זו לא אוטוביוגרפיה".

באמת חזרת הביתה ברגל מקרית מוצקין, או שזו בדיה?

"כן, בגיל 9. זה סיפור אמיתי. התביישתי לבקש כסף מסבתא שלי, כי אז הייתי צריך לספר לה איך סידרו אותי. זו הייתה בושה גדולה מאוד. הלכתי כמה שעות טובות ובסוף הגעתי".

לא סיפרת להורים?

"לא סיפרתי אף פעם לאף אחד. זו הבושה הפרטית שלי, ובספר זו הפעם הראשונה שאני מדבר על כך. לא ששכחתי את הסיפור, זכרתי אותו, אבל לא סחבתי את זה כמשהו מאוד טראומטי. בערך באותו הגיל התחלתי ללכת לבד לים, בהתחלה לחוף הדייגים, איפה שהיום הרכבל. זה היה מין מפרצון קטן, עמדו בו תמיד שלוש סירות והסלעים חסמו את הגלים, לכן היה שקט מאוד. בילינו שם הרבה, שחינו בין הסירות, לא היה שם ממש עמוק. חוף בת גלים היה חוף עם גלים יותר רציניים, גם בו ביליתי שעות על גבי שעות. היינו הולכים בבוקר וחוזרים לפנות ערב".

הייתם מתגנבים לבריכה?

"גם מתגנבים לבריכה וקופצים מהמקפצה הגבוהה. הייתה איזו אגדה על הקומה השלישית של המקפצה".

שהבן של המציל קפץ ונפתחה לו הבטן.

"(צוחק) בדיוק".

כנראה שזו לא אגדה.

"אמרו שבגלל זה סגרו את הקומה השלישית. אני זוכר שמהקומה השנייה קפצנו, לי לא הייתה בעיה לקפוץ, היו ילדים שלא העזו. אגב, השביל שבו הייתי חוצה את פסי הרכבת לחוף כבר לא קיים בין השדות. אבל מהצד של בת גלים השביל עדיין קיים, בין בית הספר לשיכונים, מתחת לאקליפטוסים. זה אותו שביל בדיוק, רק סללו אותו".

הייתה סיבה מיוחדת שהעדפת את "השומר הצעיר"?

"כל בית הספר שלנו, אורים, הלך ל'תנועה המאוחדת' ואני לא יכול בדיוק להסביר למה, אבל לא קיבלתי אותם, הם היו בעיניי שקרנים ואני אפילו לא יודע לומר למה. היה בהם משהו לא אמיתי. חיפשתי תחליף והצטרפתי לקן של 'השומר הצעיר' שנקרא קן בת גלים, אבל הוא היה בקרית אליהו, באיזה מרתף ברחוב אנילביץ' מול בית החולים האיטלקי. בהתחלה זה היה נחמד מאוד, אבל המדריך שהיה לנו התחיל לדבר איתנו על פוליטיקה וסוציאליזם, דברים שבכלל לא התאים לגילנו. גם אם הרעיונות היו נכונים, ילדים בכיתה ו' לא מצאו בהם עניין, אז מרדנו. דרשנו שיחליפו את המדריך ולא הסכימו. אני הייתי בין המארגנים, אז פשוט אספנו את כל החבר'ה ועלינו לקן חיפה שהיה ברחוב הפועל למעלה".

רחוק מהבית.

"רחוק מאוד ולא כולם יכלו לנסוע, מאיפה היה לנו כסף לאוטובוס? הייתי הולך ברגל. היינו עומדים בהצטלבות של אלנבי ושדרות רוטשילד וכשמכוניות היו עוצרות בצומת, היינו מבקשים טרמפ עד לאן שהם מגיעים, לפחות שיקדמו אותנו למטרה. בשלב יותר מאוחר הייתי לוקח את האופניים, וזה גם היה סיפור לעלות את הדרך הזו בדיווש על אופניים".

האופניים תופסים חלק גדול מההתבגרות שלך.

"קודם כל, אופניים היו דבר מאוד נחשק ויקר שהיה רק לעשירים. אבא הרוויח 300 לירות, זו לא הייתה משכורת גבוהה, אלא משהו באמצע. רוב האנשים הרוויחו כך. אבא עבד בדגון כשומר בשער. לאט-לאט הוא התפתח והיה אחראי על כניסת המשאיות, ואחר כך הוא עבר להנהלת חשבונות. הוא היה נכה. במלחמת העולם הוא היה בצ'רנוביץ, שהיום נמצאת באוקראינה ואז בשליטת אוסטרו-הונגריה ואחר כך רומניה. אבי ברח יחד עם הצבא הרוסי שנסוג כשהגרמנים כבשו את העיר, התגייס ולחם בצבא הרוסי. הוא נפצע כמה פעמים ונשאר נכה, היה גורר רגל. לכן הוא לא יכול היה לעבוד בעבודה קשה. הוא היה מכין עוגות חתונה כחלטורה לאחר שעות העבודה, וזו הייתה עבודה מאוד קשה בשבילו, כי היא נעשתה בעמידה. בסך הכל הוא היה איש חזק מאוד. אני זוכר שהוא היה מאושפז ברמב"ם חצי שנה, ניסו לסדר לו את הרגל, ללא הצלחה גדולה. אני לא זוכר בדיוק איך הצלחתי לשכנע את אבא שלי שיקנה לי זוג אופניים, אני זוכר את סיפור המסגרת, בלי 'בלתי מספיק' בתעודה".

איזה ילד בן 12 נוסע לבד על אופניו לקיבוץ הזורע?

"כשנסעתי בפעם הראשונה על האופניים מחוץ לעיר לבד, זה לא היה לקיבוץ הזורע, אלא לקיבוץ דליה שהיה על ראש ההר. זה נשמע לא אמין שילד בגיל הזה עולה ברכיבה על אופניים לראש ההר, אבל אני עשיתי את זה. בגלל זה שיניתי את הסיפור. המציאות הייתה יותר קשה".

"אז היה לי ברור לגמרי שאני רוצה להיות אברֿם. ודאי לא אברהם, אבל גם לא אֿברם, לא אבי, לא אברימל, לא אברום, לא אברומצ'ו ולא אברמל'ה. אברֿם בלי הֵא. לא סתם להסתתר מאחורי איזה כינוי שמשמיט את ההֵ"א, כבדרך אגב, אלא להכריז בראש כל חוצות – "אני בלי הֵ"א, כן, בלי אלוהים!". נוסף לזה אברֿם מתחרז עם "אדם". פשוט בן אדם, חזק, ישר, צודק, ובעיקר "חבר", כמו שהם קראו כאן, בקיבוץ, זה לזה – "חבר". כן, לא הייתה הגדרה טובה יותר למה שנראה לי עתה כשיא השלמות – להיות "חבר". לא רק "חבר של מישהו", אלא "חבר!".

אברם קנטור, הילד, עם אחיו הבכור, שלמה (צילום: באדיבות אברם קנטור)

המעבר לקיבוץ

המפגש עם ילדי הקיבוץ, עוד לפני הרכיבה על האופניים, שינה את עולמו של אברמל'ה. הוא פגש בהם במקרה כאשר קייטנה של ילדי קיבוצי רמת הגולן הגיעה לחיפה והשתכנה בבית הספר שלו בחופש הגדול.

"הם הדהימו אותי. אנשים אחרים לגמרי ממה שהכרתי עד אז", הוא נזכר, "קינאתי בילד אחד ששמו היה ממש כמו שלי, אבל הם הגו אותו אברָם. ואף על פי שהשם הזה מאוד מצא חן בעיניי, דווקא בעניין הזה נדמה לי שמצאתי סוף סוף נקודה שבה חשבתי שאוכל להסביר להם משהו שהם לא מבינים. הרי כולם מכירים את הסיפור על אברהם אבינו, שנקרא בהתחלה אברָם, ואלוהים הוסיף לו את האות הֵ"א, כדי לציין את הברית ביניהם, אז אולי זה עלול להתנקם בהם שהם מפרידים ככה את אברָם הילד מאלוהים? 'אלוהים', הצביע עליי אברָם והם צחקו, 'מה, אתה מאמין באלוהים?'. ידעתי שלנוצרים יש אלוהים אחרים וגם לערבים יש אלוהים אחרים, אבל שיש אנשים שבכלל אין להם אלוהים? שלא מאמינים בכלל שאלוהים קיים? הייתה לי הרגשה מאוד ברורה, שאלוהים יכבד אותי על כך שאני מגן עליו. הם היו רבים ואני יחיד, ועד לאותו רגע הרגשתי שהם צדקו ממני בכל עניין שדיברנו עליו, אבל בעניין אלוהים הכל התהפך. לא היה לי שום ספק שהם פשוט טועים. רציתי מאוד לעזור להם להבין, כדי שאלוהים לא יתנקם בהם. אבל הביטחון שלי לא הרתיע אותם, ואברָם החמוד אפילו התייצב מולי והצהיר שהוא יוכיח לי בקלות שאלוהים איננו אלא אמונה טפלה, שמוטב להשתחרר ממנה מוקדם ככל האפשר. הזדעזעתי".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ומתי השמטת את הה"א מהשם?

"כמעט שנה אחר כך, במחנה עבודה בקיבוץ דן, ראיתי אנשים חזקים, שחומים, ישרים, פשוטים, שמתקיימים מיגיע כפיים בלי לנצל אף אחד, בלי להתחנף לאף אחד, והכל בעברית תוססת. עבדו איתנו בבציר הענבים כמה נערים בגילנו שהיו די מבוישים. רק אחד מהם העז קצת יותר לדבר וסיפר על עצמו. כמוני גם הוא נקרא אברהם על שם סבא שלו, אבל מיום שהוא הגיע לקיבוץ איש לא קרא לו כך. הוא גדל בתל אביב, שם קראו לו אברום, או אברומצ'ו. אימא שלו נפטרה, לכן שלחו אותו לקיבוץ. הוא הגיע לבדו כילד חוץ. בקיבוץ קראו לו אברי. היה לו קצת קשה להסתגל, אבל דבר אחד כבש אותו מן היום הראשון. בתל אביב הוא היה תלמיד די גרוע. וכאן הוא דווקא בין הטובים בכיתה, לא מכיוון שהאחרים גרועים או שהלימודים קלים, אלא מכיוון שהסתבר לו שאין בכלל מבחנים כאן, לא לומדים בשביל להשיג ציונים אלא בשביל לדעת, והוא גילה שזה אפילו נעים.

"בגיל 14, כמו הארה גדולה, נפרש לפניי פתאום מה שהיה העולם שלי עד עכשיו – הטיילת, השיכונים והמדשאות שביניהם, בית הספר, מחסני העירייה והבית שלנו. פתאום היה ברור לי שאת כל אלה אני עומד לעזוב לתמיד, וכמו שהנער הזה הפך מאברומצ'ו לאברי, אני אהיה לאברם. אני אמנם עדיין אברהם, אבל הרי גם אברהם אבינו היה אברם לפני שאלוהים אמר לו 'לֶך לך'. ואם הוא יכול להוסיף לו ה"א לשמו, למה שאני לא אסלק אותה מהשם שלי? ואם הוא יכול לשמוע בתוך הראש שלו את ההוראה הזאת לנטוש את מולדתו ואת בית אביו, למה שאני לא אשמע לקולות האלה? בגיל 14, לאחר שלא הסכמתי להירשם לאף בית ספר תיכון, עזבתי לקיבוץ מזרע".

"טרזן על העצים". אברם קנטור בילדותו בקרית אליעזר (צילום: באדיבות אברם קנטור)

למה עזבת את בית הוריך?

"קודם כל היה פער תרבותי בתוך הבית, ההורים נשארו בגולה באיזשהו אופן. אמנם הם הגיעו לפה כציונים, אמי הבטיחה שהיא לעולם לא תעזוב, ובאמת לא יצאה מהארץ אף פעם. גם אבי לא, אבל הוא נפטר בגיל 52. אמא עד היום לא יצאה מאז שהגיעה. ואף על פי כן, הם נשארו עם תרבות אחרת, לא הפכו לישראלים וזה מאוד הציק לי. אני רציתי להיות ישראלי, היה אז מאוד חשוב להיות מלח הארץ. בעיניי, אז הצטייר שישראלי זה מי שהולך ל'שומר הצעיר' – שהם הקיבוצניקים ואני גם רציתי להיות כזה".

ההורים לא ניסו להתנגד?

"ניסו. אמא שלי לא הבינה למה אני רוצה לעזוב וכל הזמן שאלה 'מה רע לך פה?'. אבא שלי גם ניסה לשכנע אותי, אבל בסופו של דבר אמר שמוטב שאלמד שם מאשר לא ללמוד בכלל, כי לא הסכמתי להירשם לתיכון. אחרי כיתה ח' הייתי צריך לעבור בית ספר וממש לא הסכמתי. אמרתי שאני מוכן ללמוד רק בקיבוץ. אבא בסופו של דבר קיבל את העניין מחוסר ברירה. בכיתה ט', כשהגעתי לקיבוץ גיליתי שלימודים יכול להיות דבר מעניין".

מה מצאת שם?

"היום הראשון בקיבוץ היה שוק, זה בכלל לא מה שחשבתי שיהיה. קודם כל רציתי להיות קיבוצניק ואיתי הגיעו הרבה ילדי חוץ. לא לזה התכוונתי, לא רציתי שיקטלגו אותי עם עוד ילדי חוץ. כמוני, ילד שהגיע מרצונו, היה רק עוד אחד, הרבה אחרים הגיעו כי לא הייתה להם ברירה, בגלל כל מיני צרות. הסיבה השנייה הייתה נעוצה בילדי הקיבוץ שלא קיבלו אותנו מיד. הם נתנו לי להרגיש שאני לא אחד מהם. זה אמנם לא ארך הרבה מאוד זמן, כי כן השתלבתי, אבל ההתחלה הייתה קשה מאוד. גם פתאום אין הורים, זה לא שההורים שלי היו מאוד תומכים מבחינה רוחנית, אבל בכל זאת היה לי גב. נכון שבקיבוץ נתנו לנו מיד הורים מאמצים, אבל זה לא הורים. קיבלתי משפחה שהיה להם ילד שנזקק לטיפול מיוחד והם לא ממש היו פנויים לקבל עוד ילד. אחרי שבועיים הם ביקשו להשתחרר ממני. הבנתי אותם מאוד, לא הייתה לי כל טענה אליהם מלבד למה לקחו אותי, כי היה להם קשה מדי. התוצאה הייתה שהייתי ללא הורים מאמצים. כל היום אתה בין ילדים, ובשעה 16:00 כל הילדים הולכים להורים ואני נשארתי לבד. זה היה כך כמה חודשים".

איך לא נשברת?

"אני יודע? עובדה שלא. לאחר כמה חודשים, אחת הבנות ריחמה עלי ולקחה אותי אליה הביתה. ההתחלה היתה תקופה קשה, אחרי זה השתלבתי והכל צמח".

מגיל 14 אתה בקיבוץ מזרע?

"כן, בהתחלה כילד חוץ, אחר כך חבר קיבוץ, הייתי פעמיים מזכיר הקיבוץ, שזה בעצם מנהל הקיבוץ. הייתי מנהל הוצאת 'ספריית הפועלים', עד לפני ארבע שנים. היום אני רק עורך ספרים, מכל תפקידי הניהול פרשתי. הגעתי לשם כעורך, כשהייתי מזכיר הקיבוץ. כל ארבעת ילדיי ונכדיי בקיבוץ, גם מי שעזב חזר. זו תופעה מיוחדת, אין הרבה כאלה, יש פה רק עוד משפחה אחת כזו. תענוג גדול".

כשאתה מגיע לחיפה זה עושה לך משהו?

"בטח. בשביל להגיע לאמא שלי שגרה היום במספר 147, אז גרנו במספר 161 א', אני צריך לעשות סיבוב ולעבור ליד הבית הישן שלנו. ואין אפס, בכל פעם שאני עובר שם, העיניים שלי עולות למעלה. אני מזהה כל בית, את המכולת הענקית שכל העולם היה מתנקז אליה והיום נותרה חנות קטנטונת כזו. קני המידה של הילדות הם אחרים לגמרי. אני רואה את הבתים, אותם בתים בדיוק והם פתאום קטנים יותר. עם השנים אני רואה את התהליך שעובר על השכונה. לאט לאט עוזבים אותה היהודים הוותיקים, ונכנסים במקומם ערבים, והיחסים בין כולם בסדר גמור. האנשים שגרים ליד אמא נהדרים, אנשים טובים ממש. תמיד היינו ביחסים מאוד טובים עם שכנינו הערבים. אני לא זוכר אותם כאויבים. הייתה בעיית שפה, אבל היחסים היו טובים. אני אוהב את המקום הזה עד היום וזה די מדהים איך ההר שלי התפתח. סללו בו שבילים להולכי רגל בגלל הנטיעות ואני הייתי בקיא והכרתי אותם כמו את כף היד. היום הכל מכוסה, הם כבר לא קיימים.

"מה שכן גיליתי, כשהגעתי לשם עם אשתי, מילאנו את הגזעים החלולים של עצי הזית באבנים והן עדיין שם, אף אחד לא הוציא אותן. בנינו מחבוא על עץ חרוב שעדיין שם. המחבוא כבר לא קיים, אבל הקרשים שחיברנו לגזע ושימשו אותנו כמדרגות שנוכל לטפס למחבוא בקלות, עדיין שם. לא הצלחתי להגיע למאגר המים שקראנו לו 'הבריכה', כי הכל מגודר שם היום. אז אפשר היה לטפס על חומות האבן, היום כבר לא".