"את חושבת שאת יכולה לשחק מרוקאית? אני צריך אחת מרציאנו"

כמעט שאין חיפאי שלא לוקה בסימפטום של לוקאל-פטריוטיזם כשהוא נתקל בסצנות מסרטים שצולמו בעיר. תמיד יהיו אלו שיערכו תחרות אקראית בהשתתפות הסובבים אותם מי מזהה ראשון את הלוקיישנים שבו הם מצולמים.

נכון. חיפה היא לא תל אביב וגם לא ירושלים, בהן רוב הסרטים מצולמים, אבל חיפה כיכבה במספר לא מבוטל של סרטי קולנוע, וכן – גם בסרטים הוליוודיים. הסרט האייקוני ביותר שזכור לזקני העיר הוא "אקסודוס", שיצא לאקרנים ב-1960 וצולם בישראל וגם באתרים בחיפה. פול ניומן ואיתו הכוכבים שהגיעו לארץ ולנו במלון ציון, כיום בניין הארנונה של עירייה חיפה, הפכו לאטרקציה. קדם לו הסרט "עושה הלהטים" שיצא לאקרנים ב-1953 בכיכובו של השחקן היהודי קירק דאגלס, שהיה לסרט הזר הראשון שצולם בישראל וכלל גם מספר סצנות מחיפה. בתחילת המילניום העיר רעשה כשנודע שרוברט רדפורד ובראד פיט מתוכננים להגיע לישראל לצלם את הסרט "משחקי ריגול", כשבין אתרי הצילומים היה גם שוק הפשפשים בחיפה, שיתחפש לעיר מזרח-תיכונית. מה רבה הייתה אכזבת הישראלים לשמע העובדה שהצילומים בוטלו.

גם הקולנוע הישראלי גילה עניין בעיר עם מספר סרטים שצולמו בה. עם הסרטים שחיפה הפכה למקום המרכזי בהם נמנים "כנפיים שבורות" בבימויו של ניר ברגמן (2002), "פעם הייתי" בבימויו של אבי נשר (2021), "חצוצרה בוואדי" בבימוים של לינה וסלבה צ'פלין (2002) ועוד. אבל אולי הסרט המזוהה ביותר עם העיר, שאולי ואין איש שלא יצא לו לראות אותו, הוא "אדון ליאון" בכיכובו ובימויו של זאב רווח, שכל צילומיו התרחשו בעיר בתחילת שנות ה-80.

"השחקנים היו קופצים להורים שלי לאכול עוגות". סמדר ברנר (צילום: באדיבות סמדר ברנר)

"שלך, מומו, שלך"

עלילת הסרט מגוללת את סיפורה של משפחה מויאל המרוקאית (זאב רווח ונורית כהן) המתגוררת בוואדי סאליב, כשבתה היחידה (דליה) עוזבת לעיר הגדולה כדי ללמוד משחק. היא חוזרת לביקור, ואז העלילה מסתבכת, כאשר היא עורכת סימולציה עם מתקן החלונות (מאיר סוויסה) לתפקיד בסרט שבו היא משחקת צעירה בהריון שבן זוגה מתכחש לכך שהוא האב. הוריה שומעים את הדו-שיח ומסיקים כי בתם בהריון. העלילה מוסיפה ומסתבכת כשבתם שבה הביתה ומפקידה בידם תינוק למשמורת.

כבר בתחילת הסרט, הסצנה הראשונה מצטלמת במוסד חיפאי מוכר – במת התיאטרון העירוני, ולכל אורכו צצים מקומות ואתרים שמוכרים לכל חיפאי שורשי: בניין מחלקת החינוך של העירייה (שבסרט מופיע כלשכת אימוץ), מלון ציון – שהיה אחד המלונות המפורסמים בעיר ועוד. בחלוף השנים הפך הסרט גם לדוקומנטציה היסטורית בלי שהתכוון לכך, שכן רבים מהמבנים שמופיעים בו והיו חלק מוואדי סאליב – כבר לא קיימים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ייחודיות נוספת של הסרט היא בכך שניצבים רבים בו הם בני העיר. כך גם חלק מהכוכבים שהשתתפו בו: סמדר ברנר, שגילמה בסרט את רחל מרציאנו, אמו הביולוגית של התינוק בסרט; מרדכי בן זאב, יקיר העיר חיפה, שמוכר לכולם כארליך מהסרט "צ'ארלי וחצי"; רקדנית הבטן ברי סימון, אחת מהאושיות המפורסמות בחיפה של הימים ההם; הדוגמניות רחלי אייזנשטדט וציפי בינג, ואפילו הדוגמנית הבינלאומית, סטלה עמר, שמופיעה בסצנה הראשונה בסרט כנבחנת לתפקיד אמו של התינוק, ואז עוד לא התפרסמה.

ברנר, שסצנת החתונה המפורסמת שלה עם משה איבגי הפכה לקאלט עם המשפט – "שלך, מומו, שלך", נזכרת איך התקבלה לסרט: "שיחקתי בתיאטרון חיפה בהצגה 'סיפורו של סוס', ויום אחד עליתי לחזרה במדרגות של התיאטרון, ומי שירד  מולי היה זאביק רווח. אמרנו שלום האחד לשני, ואחרי כמה שניות היה לו דאבל-טייק, הוא מסתובב אלי ושואל אותי: 'סמדר, את חושבת שאת יכולה לשחק מרוקאית? אני צריך אחת מרציאנו'. אמרתי לו שכן, ואז הוא אמר שהוא מלהק אותי לסרט 'אדון ליאון'. וככה זה היה. בלי אודישן, כלום".

כרזת הסרט "אדון ליאון"

הביקורות קטלו

רוב הביקורות, כצפוי, קטלו את הסרט. "יש מקום לסרט כמו 'אדון ליאון', השאלה היא רק מדוע הוא צריך להיות כה גרוע", כתב אורי קליין בעיתון 'דבר'; "אדון ליאון היקר, אני רוצה במכתב קצר זה לנסות ולספר לך על הבחילה שתקפה אותי אחרי שראיתי את דמותך בסרטו של זאב רווח – ובכיכובו – הנושא את שמך", כתב יהודה אטלס ב"ידיעות אחרונות". רחל גורדין הייתה בין הבודדים שכתבה בעיתון "הארץ": "אולי לא הייתי ממליצה לכל אחד לראות את הסרט, אבל האמת היא שאני נהניתי".

ברנר נזכרת בתגובת הברנז'ה על משחקה בו: "כשעשינו את הסרט הזה, אז החברים שלי בתיאטרון, החשובים, הסופיסטיקייטד, לא באו לפרמיירה של הסרט. הם אמרו לי 'אנחנו לא מבינים איך שחקנית רצינית כמוך הסכימה לעשות סרט בורקס'. מה שאני יכולה להגיד זה שאני לגמרי לא מצטערת, לגמרי לא חלקתי את הדעה הזו איתם. אחרי הסרט לא הייתה מונית שהייתי נכנסת אליה והייתי צריכה לשלם".

ברנר, אז נשואה לאיש העסקים החיפאי דן ברנר, נזכרת בערגה בצילומים שהתקיימו בחיפה: "אתה יודע מה זה בשביל שחקנית חיפאית שגרה בחיפה ונוסעת לתל אביב כל יום בשביל הצגות וסרטים? סוף-סוף יש סרט בחיפה, וכל תל אביב הגיעה לפה. הסצנה שאני הולכת עם העגלה צולמה מול הבית של ההורים שלי בלאון בלום. השחקנים היו קופצים להורים שלי לאכול עוגות, לשתות קפה. פעם היה שם גן, היום ניצב שם בית הספר חוגים. הצילומים לא ארכו הרבה זמן – אולי שלושה שבועות או חודש. הרי כל הסיפור סובב סביב חיפה. הסרט הפך לסרט שמזוהה עם העיר. במבחן הזה – הסרט העלה את קרנה של העיר והפך למזוהה איתה יותר מכל. בעיקר היום כאשר יש התחדשות של כל ואדי סאליב זה בהחלט מסמך היסטורי".