"היום שבו איבדתי את אלוהים"

בטקס "לכל איש יש שם", שיתקיים מחר (חמישי) יום הזכירון לשואה ולגבורה, בכנסת, ידליקו נרות לזכר הנספים חנה גרוסמן לבית פישמן מקרית מוצקין ויעל אורבך מקרית שמואל.

חנה גרוסמן נולדה בלודז' שבפולין בשנת 1925, בת זקונים בין שלושת ילדיהם של נחמה ומשה פישמן. אמה באה מבית דתי ואביה היה סוציאליסט, חבר פעיל במפלגת הבונד. הבית התנהל כבית פלורליסטי, בו הושם דגש על ערך כבוד האדם באשר הוא, כשהמשפחה עמדה בראש סולם הערכים. כשגרוסמן נזכרת בילדותה, היא מספרת על ילדות רגילה של ילדה ונערה מתבגרת, שמחה בחלקה. עד שהשמחה נגדעה בשנת 1939.

עם פלישת הנאצים לעיר, ההגבלות שהוטלו על היהודים הפכו להיות תכופות יותר ויותר, אם זה ההכרח לענוד טלאי צהוב ואם זו בגידת השכנים הפולנים שהסגירו אותם לידי החיילים. לגרוסמן זכורה תקרית אחת במיוחד. "עמדתי בתור לחלוקת לחם", היא נזכרת, "וחייל גרמני הגיע למקום וצעק שאם יש יהודים בתור, עליהם לעזוב מיד. החלטתי להישאר לצד השכן, ילד איתו גדלתי ושיחקנו ביחד מאז שהיינו קטנים. לפתע הוא עזב את התור והלך לעבר החייל הנאצי. הוא הסב את תשומת ליבו, הצביע עליי ואמר את המילה 'יהודייה'. זאת הייתה השפלה כואבת במיוחד, טיפה פחות כואבת מהבעיטה הראשונה שקיבלתי בחיי מחייל גרמני".

רעב וקור תמידיים

את מרבית שנות המלחמה, העבירה גרוסמן בגטו לודז' עד חיסולו בקיץ 1944. זה היה מעבר חד מילדות שלפני המלחמה לחיים של מבוגרים. תחילה עסקה עדיין בעניינים של נערות, הלכה לתנועת הנוער, פגשה חברים, אך עם חלוף החודשים והשנים בגטו, המציאות הפכה לקשה מנשוא. זו הייתה מציאות של חוסר, של רעב וקור תמידיים. מצב בריאותם של הוריה הלך והתדרדר, ושניהם נפטרו בעודם בגטו ממחלות, קור ורעב. גרוסמן הצעירה נאלצה לעבוד שעות מרובות על מנת לפרנס את המשפחה.

היא לא תשכח לעולם את היום שבו שבה הביתה מעבודתה במפעל ונעצרה במחסום. עמדה וצפתה במראות שייחרטו בזיכרונה לעד. ילדים מושלכים מקומות עליונות של בית החולים אל משאיות ונלקחים משם. "זה היום שבו איבדתי את אלוהים", היא אומרת.

תמצית חוויית הניצחון על הצורר הנאצי. חנה גרוסמן וניניה (צילום: באדיבות חנה גרוסמן)

עם חיסולו של הגטו, נשלחו גרוסמן ואחותה רניה למחנה אושוויץ בירקנאו, שם עברו את הסלקציה ונשארו מספר שבועות. "אני זוכרת את הלילה הראשון בעירום בצריף השירותים", היא משחזרת, "ואני זוכרת שבמשך שלושת השבועות הראשונים, לא הצלחתי לעכל שום מזון שנכנס לפי. יום אחד נלקחה אחותי לגילוח שיער ראשה. כל כך נבהלתי ופחדתי שמא יפרידו בינינו, אז כדי שלא נהיה כל כך שונות האחת מהשנייה, ביקשתי גם אני להיות מגולחת. ובאמת, תוך זמן קצר נשלחנו לברגן בלזן ומשם הפנו אותנו למפעל שייצר נשק עבור הצבא הגרמני. עבדנו במפעל עד יום שחרור המחנה בידי הצבא האמריקאי ב-16 באפריל 1945".

לאחר השחרור הועברו שתי האחיות למחנה העקורים פלדאפינג בגרמניה וכשלושה חודשים לאחר השחרור, נהרגה אחותה בתאונת דרכים. גרוסמן לא רצתה להמשיך לחיות וגם לא האמינה שתוכל להמשיך לשרוד ללא אחותה, עד שפגשה בדב גרוסמן, ניצול אושוויץ בעצמו. השניים נישאו ובשנת 1948 עלו על אוניית המעפילים "סנט אנטוניו" בדרכם ארצה. אחיה שרד אף הוא את המלחמה, אך היה מאושפז שנים ארוכות בסנטוריום לחולי שחפת בפולין. הוא עלה ארצה רק בשנת 1957, עם אישה וילדה. בארץ נולדו לחנה ולדב שתי בנות, שושי ונעמי, והיום, בגיל 92 היא מתהדרת בשישה נכדים ועשרה נינים.

תמצית חוויית הניצחון

בשנת 1998 הצטרפה גרוסמן למסע לפולין וביקרה בביתה שבלודז', באושוויץ ובבירקנאו. להפתעתה היא מצאה את עצמה מספרת את סיפורם של אלה שאינם יכולים לספר את סיפורם. עם שובה ארצה, חל בה שינוי עצום והיא החליטה לאמץ לעצמה ייעוד חדש בחיים – אשת עדות. אם זה בבתי ספר, בבית לוחמי הגטאות, בבסיסי צה"ל, בקיבוצים. היא מספרת את סיפור משפחתה המיוחדת שנשארה גם בתקופות הכי קשות מאוחדת וחפצת חיים, את סיפור הישרדותה בזכות השמירה וההגנה של אחותה וגם את סיפור תקומתה.

"אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי התרחש בעת ביקורי באושוויץ", נזכרת גרוסמן, "כשפתאום עבר מטס של מטוסי קרב ישראלים מעל המחנה שציין 60 שנה לשחרורו על ידי צבא רוסיה. עוצמת החוויה מלווה אותי מאותו רגע ועד היום. זוהי תמצית חוויית הניצחון על הצורר הנאצי, כמו גם הקמת מדינת ישראל והקמת משפחה פה שתמשיך את המורשת המשפחתית".

חנה, איך הרגשת כשבישרו לך שאת עומדת להדליק נר בכנסת?

"זו הייתה התרגשות גדולה מאוד מלווה במבוכה רבה. כל השנים, כשנתתי עדות, השמעתי את קולם של כל המיליונים שאינם, אני סיפרתי את מה שהם אינם יכולים לספר. כשאדליק את נר הזיכרון אחשוב עליהם, הם יהיו איתי, כל המשפחה תהיה איתי, הזמן לא מרפא את הזיכרונות. אני אדליק את הנר גם למורשת של הילדים, הנכדים והנינים, לדור העתיד, לא רק שלי, אלא של המדינה בכלל".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

נולד ומת ביום השואה

יעל אורבך תדליק נר לזכרו של אביה חיים ויס ז"ל ומשפחתו שנספתה בשואה. יום השואה השנה מאוד מורכב עבורה וטעון בהמון אמוציות. בשנה שעברה, נפטר בעלה בדיוק ביום שבו נולד – ערב יום השואה. אתמול (שלישי), בנה ניר אורבך הושבע לראשונה כחבר כנסת מטעם מפלגת "ימינה" והוא זה שבעצם בישר לה על כך שהשנה היא משתתפת בטקס.

4 "הכל ככה מסתובב סביב היום הזה". יעל אורבך (צילום: באדיבות יעל אורבך)

"ניר התקשר אלי ואמר 'אמא אני מדליק נר ואת תבואי גם'. אמרתי 'בסדר', הוא מכבד אותי, אז אבוא להיות לצידו", מספרת אורבך, "ואז פתאום מצלצלים אליי מהכנסת, ביקשו לבוא לראיין אותי, צילמו סרטון, ורק אז הבנתי שאני לא סתם באה, אני לא מתלווה לבן, אלא מדליקה נר".

איך הגבת?

"קודם כל הפסקתי לדבר. זה כל כך סמלי איך הכל ככה מסתובב סביב היום הזה, שממילא הוא יום טעון, ואצלנו במשפחה הוא טעון במיוחד".

מה זה אומר?

"אבא נפטר בגיל יחסית צעיר, לפני שהגיע ל-70, ולדעתנו זה בגלל הסבל שעבר, עליו לא דיבר בכלל. מה שאנחנו יודעים זה רק מקרובי משפחתו, כמו גיסתו שגרה באותה החצר ביחד איתו, והיא ידעה לספר לנו מעט יותר. פה ושם דלינו כל מיני אינפורמציות שלא ידענו מהבית. אמי, שושנה לבית שכטר, גם לא דיברה וגם לא נתנה לו לדבר. היא גם לא נתנה לנו לגשת לשאול אותו".

בערב יום השואה תמיד הקרינו תוכניות בטלוויזיה, היו טקסים וצפירה. גם אז הוא שתק?

"אמא לא הרשתה להדליק טלוויזיה באותו יום וגם לא למחרת, וגם לא להכניס עיתונים הביתה באותם ימים. אסור היה לנו לדבר עם אבא שהיה סופר סת"ם והיה ספון בחדרו, שם כתב תפילין ומזוזות. אנחנו שמרנו על דממה, שקט מוחלט".

מה כן את יודעת?

"אבא נולד במונקץ' שברוסיה הקרפטית והיה דור רביעי לסופרי סת"ם. זו היתה עיירה חסידית והם השתייכו לקהילת מונקץ' שהייתה אנטי ציונית מובהקת. אבא איבד באושוויץ את אביו, משה צבי, את אימו שיינדל לבית גרינפלד, את שלושת אחיו – שלמה, יהודה ושאול יחזקאל – שהיו כולם תלמידי ישיבה רווקים, את אשתו אדל לבית זולדן ואת שני בניו, שאול יחזקאל בן 4 ופנחס בן שנתיים. אבא נלקח למחנה עבודה באושוויץ ומכיוון שהיה מאוד רזה, הוא חלה והועבר לבית חולים. כך בעצם הוא ניצל. הוא ברח מבית החולים והגיע לבית המשפחה, אך מצא בית ריק. שכן וחבר טוב שלו סיפר שהם נלקחו למשרפות בר"ח סיוון תש"ד. אבא היה כנראה בן 26, או משהו כזה".

הילד חיים ויס עם אחיו ואמו (צילום: באדיבות יעל אורבך)

גם לאמא שלך הוא לא סיפר?

"אמא שלי כן ידעה, ואני חושבת שאצלה הייתה מין קנאה באישה שאיננה. ישבתי איתה יום אחד והסתכלנו בתמונות וראיתי תמונה של אישה עם שני ילדים קטנים. שאלתי מי זו, ואמא חטפה לי את התמונה מהיד. אז לא התייחסתי, אבל אחרי שנים, חשבתי שאולי אלה היו אשתו הראשונה של אבא ושני ילדיו. האמת שעליתי על זה רק לאחר מותה של אמא, וכבר לא היה את מי לשאול. לנו אין שום תמונה, אבל יש מעט מאוד פרטים, כי אבא השאיר דפי עדות ביד ושם, שגם עליהם לא ידענו. גיסתי במקרה גילתה את זה באינטרנט והזעיקה אותי. בכלל לא ידענו שאבא נתן דפי עדות".

איך הורייך הכירו?

"אחד מאחיו של אבא למד בישיבה בבוקרשט, רומניה, ואבא נסע לחפש אותו. הוא קיווה למצוא אותו והגיע למחנה של הג'וינט, שם הוא הכיר את אמא, שלא עברה שואה, ולאחר שהם התארסו בסוף תש"ה, סבי מצד אמא התיר להם לעלות ביחד לארץ, והם התיישבו בקרית שמואל. הם התחתנו בתחילת תש"ו והביאו לעולם ארבעה ילדים – לאחי הגדול עדיין היה קשה לו לקרוא על שם אביו, אז הוא קרא לו עמינדב, שיש בו את האותיות, אמנם לא לפי הסדר, של 'עילוי נשמות משפחתי במרומים ידרשו דמם'. לי הוא קרא על שם אמו, שיינדל, שפירושו 'יפה', ומכיוון שיש לי כבר דודה בשם זה, הוא קרא לי יעל בגלל 'אשה יעלת חן'. לאחי השני הוא כבר קרא על שם אביו משה צבי ולאחותי פאר-לי, על שם סבתא פרלה שנספתה בשואה. לאבא היו 17 נכדים, מאז מותו התווספו שניים והמוני נינים. לי יש שישה ילדים, 24 נכדים ונינה בת חודש".

למה חסיד אנטי ציוני מגיע לארץ?

"כשאבי עלה ארצה הוא המשיך עם כל מנהגי החסידות שלו, אך הפך לציוני מושבע. כשהוא היה מוציא את דגל יום העצמאות, הידיים היו רועדות לו, ואז הוא היה מקפל אותו ביראת כבוד שלא יתקלקל, ארז אותו והוציא אותו שוב ביום ירושלים וחוזר חלילה".

חיים ויס (צילום: באדיבות יעל אורבך)

התפילין של סבא

אביך עבר גיהינום, אולי השתיקה שלו מובנת.

"זה סיפור קשה, אך קצר מדי. חסרים לנו המון פרטים. שנים שהוא היה מקשיב בכל צהריים לתוכנית 'המדור לחיפוש קרובים'. הוא היה יושב ליד הרדיו מרותק, ובהתחלה לא הבנתי למה. שאלתי פעם את אמא למה זה כל כך מעניין אותו, והיא ענתה שהוא מקווה עדיין למצוא מישהו, או לפחות את האח הזה שהוא לא יודע מה עלה בגורלו. עכשיו, כלתי הצעירה התחילה קצת לחקור על המשפחה של אשתו של אבא. חוץ משם משפחתה ושם הוריה, אנחנו לא יודעים כלום עליה. היא גילתה שמישהי גם מתעניינת באותה משפחה והיא בקשר איתה, ואולי נצליח לדלות עוד פרטים. אבא התחיל לכתוב ספר תורה כשהיינו ממש קטנים לעילוי שמות בני משפחתו, אבל הוא היה צריך לפרנס את המשפחה ולא היה לו יותר מדי זמן להמשיך. כשכולנו התחתנו הוא הצליח לסיימו, קבענו תאריך להכניס את הספר לבית הכנסת. עשרה ימים לפני התאריך, אבא נפטר באופן פתאומי. קבענו תאריך אחר, ועשרה ימים לפני התאריך החדש אמא נפטרה, בהפרש של חודשיים וחצי. היא לא יכולה הייתה לחיות יום אחד בלעדיו, 24 שעות ביממה היא בכתה".

יש גם טוב בכל העצב הזה?

"סיפור מעניין קרה יום אחד כשיהודי הגיע אל אבא לבדוק את התפילין. אבא היה בודק כשרות תפילין. אבא לוקח את התפילין ביד, מחוויר ומתיישב. אמא ממש נבהלה. אבא גילה שהתפילין האלו נכתבו בכתב ידו של אביו. הוא ביקש מאותו אדם שישאיר לו את התפילין, שהוא מוכן להחליף איתו בכמה סטים של תפילין שירצה. היהודי היה הגון ואמר לאבא שהוא יחליף תפילין תמורת תפילין. כמובן שאבא נתן לו את התפילין הכי יקרות והכי מהודרות, והיום אחי מניח תפילין עם הסט של סבא".