"האלכוהול מקפיץ את הטעם ונותן לשוקולד מימד אחר"

מה את עושה כשנמאס לך אחרי 44 שנים באותו מקום עבודה, שאת 20 השנים האחרונות בו העברת בתפקיד הכי בכיר שאליו הגיעה אשה (תקרה שלא נפרצה עד היום) ועדיין לא הגעת לגיל פרישה? פשוט מאוד – את נרשמת ללימודי גולף, משלבת אותם עם לימודי צרפתית, ולקינוח – תרתי משמע – לומדת קונדיטוריה, ואז מזקקת הכל ללימודי שוקולטייר ומייצרת פרלינים ביד אמן.

דליה גונן תחגוג 70 בשנה הבאה, ונדמה שיש לה מרץ לעוד 70. לפני חמש שנים היא עזבה את תפקידה כסמנכ”לית משאבי אנוש באלביט – החברה שאליה היא נקלעה במקרה כשהיתה בת 25.

מה רצית להיות כשתהיי גדולה?

“לא כל כך ידעתי. תמיד נמשכתי לפוליטיקה, אז רציתי ללכת ללמוד יחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל אבא שלי אמר שצריך מקצוע. התחלתי ללמוד עיצוב פנים ותכנון בטכניון, אבל החודשיים הראשונים שברו אותי בגלל שהיה צריך לשרטט, ואני וסבלנות לקווים ישרים לא הולכות ביחד. זה לא אני, יש לי קוצים, ולכן פרשתי. החלטתי ללכת לעבוד בינתיים ולאסוף כסף כי להורים לא היה מספיק כסף להחזיק אותי בירושלים, אז התחלתי לעבוד באלביט ממש מהתחתית. הייתי בשנות ה־20 המוקדמות שלי, נשואה, ועבדתי בעבודה פקידותית. במקביל למדתי באוניברסיטת חיפה ועשיתי תואר חד חוגי בסוציולוגיה. בעבודה התגלגלתי למשאבי אנוש”.

ושם נשארת 44 שנים.

“עברתי מתפקיד לתפקיד עד ש־20 שנה לפני הפרישה מוניתי לסמנכ”לית משאבי אנוש. אלביט פוצלה לשלוש חברות, ואני ניהלתי את משאבי אנוש של החלק הביטחוני, שהוא למעשה היחיד שנשאר עד היום. את האחרים מכרו, מיזגו וכדומה. התחלתי כשהייתי עובדת מספר 536, וסיימתי כשניהלתי בריגדה של 13,000 איש”.

אפשר לומר שגדלת עם החברה?

“זו היתה תקופה מרתקת בטירוף כי החברה גדלה ואני גדלתי עם התכנים שלה. היה ממש מעניין, אבל לפעמים אני מסתכלת לאחור ושואלת את עצמי איך החזקתי מעמד באותו מקום במשך 44 שנה. אבל אלו לא היו 44 שנים זהות, אלו היו 44 שנים שונות כל כך. זו היתה הפעם הראשונה שעשו פיצול בארץ, ואז לא ידעו מה זה פיצול מבחינת ההיבטים המשפטיים והתהליכים הנלווים, כמו למשל בחירת לוגו. אחר כך עשינו מיזוג ראשון עם חברה בישראל, הקמנו חברה בארצות הברית, רכשנו חברות והקמנו חברות”.

דליה גונן. "הכי אהבתי לגייס צעירים שיעבדו איתי" (צילום: חגית הורנשטיין)

"זה באשמת הנשים"

גונן נולדה בבית שסבה בנה בבת גלים – הבית הראשון בשכונה. בגלל שהיה אדם עם מעמד וכסף ביקשו ממנו להשקיע מכספו ולבנות את הקזינו ואת הבריכה. היא מתרפקת על הזיכרונות מפעם, על תחרויות השחייה והכדורמים בבריכה האולימפית ועל איך כל ילדי השכונה גדלו בחוף הים.

“בת גלים היתה מקום מדהים לגדול בו”, היא נזכרת, “סבי היה מעורה מאוד בקהילה והיה אדם עשיר, אבל לא נשאר הרבה אחרי זה. כמה שנים לאחר שהתחתנתי ונולדו הילדים עברתי לכרמל, כי בתקופה ההיא בת גלים הידרדרה מבחינת איכות החיים והאוכלוסייה. היום אומרים שהיא חוזרת שוב לסצנה, אבל אני לא מעורה. האמת, מופלא בעיני למה מקום על הים לא הפך לפנינה הכי יוקרתית שיש. זה רק בחיפה אגב, במקום אחר זה לא היה קורה. אמא שלי עדיין גרה בבית שבו גדלנו, היא כבר בת 98, וגם אחותי גרה שם”.

בואי נחזור לאלביט. כל הבכירים נשארים שם כל כך הרבה שנים?

“בתרבות הארגונית של אלביט – שזה נכון לה אבל אולי לא לחברות האחרות כי כל חברה צריכה להגדיר במה היא עוסקת ומה חשוב לה – התוואי שבו צועדים העובדים הוא ארוך שנים. בעצם אלביט בנויה מהרבה מאוד פרויקטים שלכל אחד יש מנהל משלו, וכל פרויקט, גדול או קטן, צריך להתנהל עצמאית ולהצליח. לכן את חייבת שיהיו לך מאגר של אנשים שכבר עבדו בפרויקט קטן, ועכשיו אפשר לאתגר אותם עם משהו גדול יותר. באלביט אנשים נשארים המון שנים ואין תחלופה מטורפת, אבל היה מעניין מאוד כי כל הזמן התחלפו פרויקטים. עשיתי המון פרויקטים של משאבי אנוש עם כל מיני התנסויות כמו רכישת חברות בחו”ל. לחברות האלה יש תרבויות ארגוניות שונות, אם זה במזרח הרחוק ואם בארצות הברית”.

אז לא עסקת רק בגיוס עובדים?

“גייסנו עובדים והקמנו חטיבות וחברות. גייסתי מאות אנשים, ומכל האנשים שגייסתי הכי אהבתי לגייס צעירים שיעבדו איתי. צעירים תמיד מביאים משהו חדש ורענן. נשארתי בקשר מדהים עם החבר’ה שלי במשאבי אנוש. יש לנו סוג של מועדון ארוחת בוקר, ואנחנו נפגשים פעם בחודש. עכשיו עם הקורונה פחות, אבל אנחנו מקפידים להיפגש לפקה פקה ולצחוקים, וזה נורא נחמד. כולם עדיין עובדים באלביט, ואני האאוטסיידרית. השארתי אחרי ארגון צעיר מאוד עם מנהלים בעלי המון ניסיון”.

את היית אשה יחידה בתפקיד בכיר בחברה?

“אלביט היא חברה גברית מאוד. להרבה מהעובדים יש ניסיון צבאי שנותן יתרונות בשוק – הבנה של המערכות, מה הלקוח רוצה, אלו חוסרים יש לו, מהו הצורך שלו. כשאיש צבא מגיע לדבר עם לקוח שהוא איש צבא יש להם שפה משותפת, ולכן גייסנו אנשים עם רקע הנדסי – בוגרי הטכניון, או אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב – בתחומים של אלקטרוניקה, תוכנה, מכניקה ופיזיקה. לחלקם היה רקע צבאי וחלקם היו בכירים מאוד בצבא, כאלו שחשבו שהחוכמה ירדה איתם לכדור הארץ. אני הייתי האשה היחידה בהנהלת החברה”.

לאורך כל השנים שעבדת שם?

“הייתי הכי בכירה ב־20 השנים האחרונות”.

מישהי שברה את תקרת הזכוכית שלך?

“לא. החליטו להביא מישהי מבחוץ, ועל זה אני לא רוצה לדבר”.

כמה גברים וכמה נשים עובדים באלביט?

“לא אכנס למספרים אבל לדעתי זה באשמת הנשים. אם אתה עובד בחברה הנדסית אתה צריך שכוח העבודה שלך יהיה הנדסי, ונשים פחות הולכות להנדסה. אם תבדקי בטכניון תגלי שבתוכנה היום לומדים אולי 50-50, אבל במקצועות אחרים הפקולטות הן הרבה יותר גבריות. כאשר המצאי הוא קטן, יש פחות נשים לעבוד איתן. ולמרות זאת, הכרתי נשים בתפקידים הנדסיים וניהוליים, והן היו מעולות. דווקא ניסינו לקדם את האג’נדה הזו אבל היה קשה מאוד. לנשים קשה לעבוד בהייטק בגלל שעות העבודה הארוכות והנסיעות התכופות לחו”ל, בעיקר כאשר יש להן ילדים קטנים בבית”.

גם לך היו שני ילדים קטנים בבית.

“נקרעתי בגלל שהיה לי ממש חשוב לעשות משהו משמעותי. היו כמה פעמים שבהן הייתי קרובה להרים ידיים. היו לי שני ילדים קטנים בבית, והייתי צריכה לדאוג שהם ילמדו ויאכלו ושהבית ייראה נורמלי, וזה לא קל. לא ויתרתי, אבל לצערי הרבה נשים מוותרות. אני לא מאשימה אותן כי פשוט קשה להן. בימינו אלה זה קצת יותר קל כי יש הרבה יותר שיתופיות. אני רואה את הבן שלי – איש הייטק נשוי – ודווקא הוא המבשל בבית. הבת שלי היא מדענית במכון ויצמן ובעלה הוא רופא, והם מתחלקים יפה במטלות”.

מהנדסת באינטל סיפרה לי שהגברים מגיעים לשיחת סיכום שנה עם רשימת הישגים וציפיות לגבי שיעור ההעלאה במשכורת, והנשים מתנצלות מראש ואפילו לא מעיזות לבקש העלאה.

“זה נכון. אפילו אני, שהייתי הכי בכירה בין הנשים, תמיד היתה לי תחושה שאני לא מספיק טובה. תמיד היתה לי תחושה שאני צריכה לתת יותר. היה לי נורא קשה לתבוע את מעמדי הכספי. משהו תמיד עצר אותי. לגברים אין בעיה – הם שמים אולטימטום על השולחן ומקבלים את מה שהם דורשים. בתקופות שבהן עדיין אי אפשר היה להתחבר מהבית, הייתי באה הביתה עם חומרים, מסיימת עם הילדים ומתיישבת להשלים פערים. הייתי עובדת כל יום עד 2:00-1:00 בלילה. עבדתי נורא קשה כי תמיד היתה לי תחושה שזה לא מספיק”.

זה משהו שטבוע בנו?

“אני חושבת שכן. משהו נוסף שטבוע בנו זה שאנחנו לא יודעות מתמטיקה. אני רואה את זה אצל הנכדה שלי שאומרת שמתמטיקה זה מקצוע קשה. אם מתחילים כך מגיל צעיר, הרי שכבר אז נוצרים פערים. הבת שלי למדה בכיתת מחוננים, וגם לה תמיד היה אישיו עם מתמטיקה. יש משהו שעוצר אותנו הנשים”.

פרלינים של דליה גונן. "אני ממש מאוהבת בזה"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"נהיה פה נורא"

לפני חמש שנים הרגישה גונן שהיא מיצתה, והיה לה חשוב מאוד לפרוש בטופ. זו לא היתה גחמה של רגע אלא תהליך ארוך שבמהלכו היא חשבה מה לעשות הלאה.

“נשים מתכננות קדימה הרבה יותר מאשר גברים”, היא שוטחת את משנתה, “בגלל מגוון העיסוקים שלהן הן מכינות את עצמן ליום שאחרי הפרישה. שנתיים לפני שפרשתי החלטתי שאלך ללמוד לשחק גולף. סחבתי איתי מכר שלי, נסענו לקיסריה, ועד היום אנחנו משחקים, כשאין סגר כמובן. יש לנו קבוצה שבה אני משחקת עם שלושה גברים, וכרגיל אני האשה היחידה. אנחנו ביחד במעין קפסולה כבר שש שנים. הם כולם יותר טובים ממני כי זה משחק טכני מאוד אבל גם כיפי מאוד. יוצאים החוצה, הולכים שלוש שעות על הדשא, מכים בכדור ומדברים. זה בילוי של חצי יום לפחות. למדתי גולף כי אני אוהבת לעסוק בספורט וחשבתי שזה יתפוס לי חלק מהזמן”.

וצרפתית?

“למדתי שנתיים בבית הספר, ועכשיו אני לומדת כבר שנה רביעית בקבוצה קבועה של נשים. דבר נוסף שלא ממש תכננתי היה ללמוד קונדיטוריה אצל אסטלה מושקוביץ’ בלפר, שהיא הכי טובה לדעתי. נסעתי פעם בשבוע ליום שלם בתל אביב”.

רצית להתמקצע או לשפר את כישורי האפייה הביתית?

“סבתי היתה שפית, ובשואה זה מה שהחזיק אותה ואת סבי בחיים. היא בישלה במחנה מעבר בצ’כיה. תמיד אהבתי לעמוד לידה כשהיא אפתה. אמי גם אופה ומבשלת טוב, וגם אני אפיתי אבל ממרשמים. אז החלטתי שאני רוצה לראות איך עושים את העוגות האלה שעומדות בוויטרינות, איך מכינים בצק עלים שפחדתי לעשות לבד ולכן הייתי קונה מוכן, ואיך יוצרים שכבות של בצק שמרים. במשך שנה למדתי כשסביבי היו המון חבר’ה צעירים. היינו שתיים-שלוש נשים מבוגרות יותר, וכל השאר היו צעירים”.

אסטלה לא מפחידה?

“היא אשה מקסימה. בטלוויזיה זה התפקיד שלה. היא מקצוענית ברמות על, אוטוריטה, יש לה ידע עצום והיא מבינה עניין. היא לימדה אותנו תיאוריות כי יש בזה הרבה כימיה והרבה תהליכים. קונדיטוריה זה דיוק, את לא יכולה להוסיף מה שבא לך. למדתי אצלה את היסודות, ואצלה פגשתי בפעם הראשונה בשוקולד. היו לנו כמה שיעורים, והתאהבתי בחומר הזה. זה חומר מדהים. קודם כל הוא אורגני ולא מתקלקל. אם לא ערבבת אותו עם דברים אחרים ולא יצא לך משהו טוב, את יכולה להתיך אותו ולהתחיל מחדש. יש לו תהליך של טמפרור וקריסטליזציה מעניין מאוד. אפשר ליצור שילובי טעמים ולעשות כל מיני ניסויים כמו במעבדה. זה הקטע שאני הכי אוהבת – של הבחינה מה ייצא מהניסוי ואיך הכל ישתלב ביחד. לומדים בעיקר טכניקות ואיך לעבוד, שזה חשוב מאוד. יש לאסטלה כללים מדויקים, ואני אוהבת מאוד את הדייקנות הזו ואת הפרפקציוניזם הזה”.

שרטוט קווים ישרים עלה לך על העצבים, ולדייק פה את כן מצליחה?

“לשרטט לא היתה לי סבלנות. אני חושבת שיש לי קצת הפרעות קשב. פעם לא ידעו מה זה, אבל נראה לי שזה זה. בשנתיים האחרונות אני מתעסקת בשוקולד, ממש מאוהבת בזה. אני עושה ניסויים כל הזמן”.

והכל במטבח הביתי?

“כן. פתחתי את דולצ'ה – שוקולדים בעבודת יד, הכנתי לי לוגו ביחד עם מעצב, נסעתי לבחור קופסאות, ויש לי מנטור לאלכוהול – אנדריי סוידאן מהספיישל ריזרב. לא הבנתי כלום באלכוהול, והיום אני עושה פרלינים עם קוניאק, עם וויסקי ועם ארמניאק. אני מכניסה את האלכוהול לגנאש עצמו ושמה הרבה אלכוהול. אפשר להשתמש באלכוהול כחומר משמר או למלא את הפרלין באגוז או בפרי ולהוסיף אלכוהול, וזה מקפיץ את הטעם ונותן מימד אחר, עמוק יותר”.

זה תהליך ארוך?

“אני אוהבת לשים שתי שכבות בתוך כל פרלין קטן כזה. שכבה אחת של פרי, ומעליה גנאש שוקולד עם משהו. זה המון עבודה. לפעמים אני יכולה להתעסק עם פרלין אחד ארבע פעמים – פעם אחת צובעת כי אנשים מתים על הצבעוניות, פעם שנייה עושה את המעטפת, פעם שלישית לשים שני סוגי גנאש, ופעם רביעית לסגור. זו התעסקות של ממש עם אותו עיגול, אבל כיף”.

את אוהבת שוקולד?

“אני אוהבת מאוד שוקולד אבל לא מתפרעת. אני בוצעת לי חצי פרלין ליום ואוכלת בקטנה. זה הולך נהדר עם קפה. אם את רוצה משהו שיקפיץ לך את היום, חתיכת שוקולד תעשה את העבודה. וזה גם בריא”.

איך את משווקת?

“בעיקר דרך הפייסבוק. הבוטיק שלי הוא קטן, אני לא מייצרת בכמויות, אין לי מכונות, הכל ידני. אני לא עושה את זה בשביל להתפרנס כמובן אלא בגלל ההובי והיצירתיות. אני חייבת למכור כי אני לא יכולה לאכול את הכמויות האלה. האמת היא שזה מה שהציל אותי בסגרים אחרת הייתי מתה, משתגעת”.

איפה את מוכרת?

“סוידאן קונה ממני ומוכר אצלו בחנות”.

את גרה במקום עם הנוף הכי יפה בחיפה.

“אני לא יודעת מה יהיה ועד מתי אשאר בחיפה. הילדים שלי לא פה, וזה בעייתי מאוד. מנגד, לא בא לי לעזוב את חיפה”.

את אוהבת את מה שקורה בעיר?

“היום לא. עושים עוול לעיר הזאת במשך הרבה מאוד שנים. לא מצליחים לקחת את היופי הזה ולשווק אותו החוצה. בכל מקום בעולם זו היתה יכולה להיות עיר מהממת. תראי את סן פרנסיסקו, תראי ערי נמל אחרות. פה העיר הזו נוחתת ונוחתת, וזה עצוב נורא. אני גם מאוכזבת מראש העיר. בחרתי בה, אפילו הייתי קצת פעילה, אבל אני לא רואה שום דבר באופק. בהתחלה אמרתי אוקיי, אולי אשה תעשה את זה אחרת, אבל את רואה איזה שינוי לטובה?”.

אולי הוא עוד יגיע.

“יונה יהב כבר היה צריך ללכת כי לא טוב להישאר באותו תפקיד יותר משתי קדנציות, אבל אני נורא מאוכזבת ממה שקורה. ציפיתי שמישהו חדש יבוא כדי לתקן, וכבר היינו צריכים לראות איזשהו שיפור. אני מבינה שזה תהליך – עשיתי פרויקטים ארוכי טווח ואני יודעת שעד שרואים את השינוי לוקח המון זמן, במיוחד בתרבות ארגונית, אבל את גם רואה שמנסים ושקורים דברים. פה אני לא רואה שקורה משהו. אפשר להאשים את הקורונה, אבל זה לא זה. נורא עצוב שאנשים בפוליטיקה מתחייבים על דברים שהם בכלל לא מתכוונים ליישם כשהם נבחרים. בשנים עברו היה לפחות אינטגריטי לתבוע ממי שנבחר לעשות את הדברים שהוא התחייב עליהם, היה מקובל לדרוש דין וחשבון. אני מסתכלת בטלוויזיה, יודעת שראש הממשלה משקר, ומה אפשר לעשות נגד השקרים האלה חוץ מלהתפוצץ ולהרגיש שבוי בתוך המדינה שלך? וכשמדברים אלי כאילו אני איזו סתומה, זה הכי מעליב אותי. אני גמורה מזה. כל הזמן יש לי תחושה שאני שבויה בתוך מקום שאי אפשר לנשום בו ואי אפשר כבר לראות את רמת השחיתות, הסיאוב, הגועל נפש והשפה הנמוכה. נהיה פה נורא”.

את מתכוונת לגדול עם השוקולדים?

“אני לא רוצה לעשות משהו שאהיה קשורה אליו ולא יהיה לי זמן לכלום. אני לא רוצה ששום דבר יכבול אותי, לא עציצים ולא חיות מחמד, כי אני לא רוצה לדאוג להם. אני רוצה להיות מסוגלת לנעול את הדירה ולנסוע כשאני רוצה. עד הקורונה נסעתי המון. לכן לא הייתי רוצה חנות שאני צריכה לעמוד בה ולהתחייב למשהו קבוע. בינתיים אני נהנית. אם הייתי צריכה את זה למחיה, אולי הייתי פועלת אחרת. מכיוון שאני פנסיונרית ולא עושה את זה בשביל לקנות במכולת, אני יכולה להרשות לעצמי לשלוט על המינון. אבל ככל שאני יותר מתעסקת עם זה, כך אני אוהבת את זה יותר. אולי הייתי פותחת מקום, מעסיקה שם נוער בסיכון או פגועי נפש ומלמדת אותם את המקצוע כדי שהם יעבדו איתי. תארי לעצמך לקחת שניים-שלושה חבר’ה שאין להם אלטרנטיבות, ללמד אותם מקצוע, להעמיד אותם על הרגליים, ושהם יחזיקו את העסק. אם הייתי הולכת על פילנתרופיה אז זה היה הקטע, בשילוב עם שוקולד. אולי בעתיד ארצה לקחת מקום, אבל לא ארצה להיות בו כל הזמן. אני רוצה on and off ושיהיה לי חופש. קשה לתכנן משהו עתידי בתקופה הזו”.

פרלינים של דליה גונן. "אצל אסטלה פגשתי בפעם הראשונה בשוקולד"