"זה ערן לוי לטוב ולרע"

אל תטעו בבייבי פייס של ערן לוי – מסעדן ואושיה מקומית בשני העשורים האחרונים. כשתהיה לו ביקורת הוא יישיר מבט, יתעלם מרפלקס הפילטר וישכח אותו הרחק מאחור. הוא מעיד על עצמו שאין לו בכלל עצם בלשון, אך מנגד, הגיל וניסיון החיים לימדו אותו שעדיף להתמתן ופחות לריב ולהסתכסך.

לוי, 41, הוא ילד טוב קרית שפרינצק, כזה שהולך בתלם. הוא אמנם עבר כמה בתי ספר, אך לא היה מהמופרעים ואפילו סיים בגרות במגמת אלקטרוניקה ושרטוט והמשיך שנתיים כעתודאי. כנער הוא חלם להיות כדורגלן, שיחק בשתי הקבוצות החיפאיות והתחרה בריצות ל־5,000 ול־10,000 מטר בקבוצת האתלטיקה של מכבי חיפה, עד שחטף אסטמה וברקס מאמא. בכלל, בגלל אמא הוא המשיך למסלול מתוכנן מראש, כי מה יותר טוב ממשרה קבועה של טיפוס על עמודים בחברת החשמל? אבל אחרי תשע שנים הוא פרש כי לא הצליח להתעלם מהחיידק שדבק בו.

“במקביל תמיד עבדתי במסעדות”, מספר לוי, “אני חולה על מסעדנות, הענף הזה משך אותי כל הזמן. התחלתי כמלצר אצל שולה ודוד לוסקי באולמי כרמל, ועבדתי כמלצר אחראי אצל פטריסיו סייג בקפה תות במשך שלוש שנים. כמה שפטו היה עצבני וצעק, אותי הוא אהב וסמך עלי. את הניסיון הניהולי הראשון התחלתי בספגטים, ואז הם פתחו את מינה טומיי ועברתי לשם. זו היתה המסעדה הראשונה שניהלתי כמנהל משמרת. הייתי מסיים משמרת, ישן על הספה וקם לעבוד בחברת החשמל. שנאתי את מקום העבודה הזה. דוד שלי היה יו”ר ועד המהנדסים, ונכנסתי לעבוד שם כי חברת החשמל זה טוב – ככה חשבו הורי הפרימיטיביים. הם רצו שיהיה לי מקום עבודה כמו שצריך”.

לא פרימיטיביים אלא פרקטיים. פולנים?

“לא פולנים. עתיקים מאוד. אמא שלי היא דור שלישי בארץ כשהמקור בבגדד, ואבי בולגרי”.

ערן לוי בטאטאמי. "אני לא יכול לרצות את כולם“

“אני שועט קדימה, אני לא עוצר”

התשוקה לעבוד במסעדות לא חלפה, אלא התעצמה ובהמשך מונה לוי למנהל של מינה טומיי, וביום שבו החליט לעזוב את חברת החשמל הוא קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה מהבעלים שרון משעלי – להיכנס איתו כשותף.

“ב־2009 הפכתי לשותף, וזו היתה המסעדה שלי”, הוא מתרפק בערגה, “אהבתי אותה, אהבתי את העובדים ואהבתי את הלקוחות. בתכלס, מה היה פה בחיפה? שתי מסעדות טובות – סינטה בר ומינה טומיי. לא היה שום דבר אחר, לא היה כלום, ולכן היתה תחרות בריאה בין שתיהן”.

אכן, חיפה של שנות ה־90 לא היתה משופעת בקולינריה משובחת, והמפנה הגיע בעשור שלאחר מכן. בשנת 2000 פתח מושיקו טיילר את הפרנג’ליקו – פאב שהגיש אוכל יפני – ושלוש שנים אחר כך קיבל ציר מוריה חיזוק יפני בדמותה של מסעדת טאטאמי בבעלותם של שלושה חברים שהכירו על ספסל הלימודים בחוג למשפטים באוניברסיטת חיפה – אייל אלקסלסי, ליאור בנימין ומאור פורת. במינה טומיי הגיבו בחיוב למגמה ופתחו סניף שנקרא מינה טומיי סטיישן בשדרות מוריה. השותפות החזיקה מעמד חמש שנים, והפרידה לוותה בקולות צורמים.

בדיעבד אתה מצטער שעליתם לכרמל?

“אני אוהב את האנשים במינה טומיי למרות שסיימתי שם לא טוב. עבדנו ביחד, התפתחתי, למדתי המון, ואני לא נוטר טינה לאף אחד. התחברתי מאוד למסעדה, ואחרי שעלינו למרכז הכרמל החלטנו להתנתק”.

ואז עשית מהלך עם טאטאמי.

“כבר היו לי עובדים סינים והחלטתי שעל המקום אני לא מוותר. החלטתי ששם אפתח טאטאמי לאחר שהמסעדה המקורית נסגרה בשנת 2009. עבדתי בטאטאמי המיתולוגית במשך שנה, וכשהיא נסגרה אני זוכר שאמרתי לעצמי ‘אין, לא יכול להיות שהעסק הזה ייסגר, יהיה לי איתו משהו’. קניתי את המותג מאלקסלסי שאיחל לי הצלחה, שיניתי את הקונספט, וממסעדה יפנית בלבד הפכתי אותה לאסייתית”.

גם מינה טומיי היא מסעדה אסייתית.

“אנחנו שני עסקים שונים. טאטאמי ומינה טומיי הן שתי מסעדות שונות לגמרי. טאטאמי מספקת במה לשבעה מטבחים שונים ומגוונים מהמזרח הרחוק. היא נפתחה ב־2015, וככל שחולף הזמן אני ממשיך להתפתח ולשדרג. ההוכחה לכך היא המעבר לכיכר האודיטוריום שנתיים לאחר מכן, לחלל גדול ומפואר, ופה זה כבר הפך להיות המקדש שלי”.

לבד, ללא שותפים?

“יש לי שותף באחוזים בודדים בשם חאלד עסקאלה, שהיה מנהל מטבח במינה טומיי ואנחנו עובדים ביחד כבר שבע שנים. הייעוץ הקולינרי הוא של יאיר פיינברג, וגם איתו אני עובד שבע שנים. אנחנו עושים המון דברים ביחד, אני אוהב אותו מאוד”.

הוא חתום גם על הפרויקט החדש "רוחות של תשוקה"?

“הוא לקח על עצמו את כל הפרויקט של טאטאמי, עשינו המון דברים ביחד, ויש עוד המון דברים בתכנון. אני רואה את עצמי מתפתח עוד ועוד. בעוד כשלושה חודשים אפתח סניף כשר בקניון שער הצפון, ממש בכניסה לאיקאה. הם חיזרו אחרי, וזה כבר חתום וסגור. זה יהיה סניף של 350 מ”ר”.

כמה מסעדות מונה הקבוצה שלך?

“טאטאמי במרכז הכרמל, טאטאמי הכשרה במרכז הקונגרסים, טאטאמי בנוה אביבים, טאטאמי בקריות, רוחות של תשוקה, אזומאמי בסביוני דניה עם יעקב פינגולד ויוסי כהן, וכנראה שיהיו גם טאטאמי באזור נצרת, ירכא, עתלית, אולי זכרון יעקב, ויש עוד מסעדה אחת שהולכת לקום בחיפה. בקרוב אפתח משהו חדש. זה לא טאטאמי אבל זה הולך להיות משהו מטורף. אנחנו כבר בשלבים הסופיים, וזו תהיה מסעדה שהיא שלי לבד, ללא שותפים. זה משהו מטורף, אין מסעדה כזו בכל הצפון”.

מבחינת מה?

“קונספט, אוכל, אווירה, וייב. משהו מטורף באמת”.

איפה היא תהיה?

“אני לא יכול להגיד, כרגע אסור לי לומר. כל דבר בעתו. מעבר לזה אני לא נח, אני עובד קשה בעסקים שלי. יש לי המון אנשים שמלווים אותי – משרד עורכי דין צמוד, רו"ח ג'יהאד דיאב שאחראי על כל הפן הפיננסי, מנהלת תפעול, שף תפעולי, משרד יחסי ציבור תל אביבי, וכמובן שון שאול שהוא יד ימיני ונחשב לנציג הבעלים. הוא בעצם שומר עלי, מייצג אותי בכל משא ומתן ועושה לי את כל הפרסום בדיגיטל. וזהו, אני מתחיל”.

מתחיל?

“אני שועט קדימה, אני לא עוצר. את המסעדה החדשה אני מתכוון לפתוח בקיץ הקרוב”.

קורונה, לא קורונה, לא משנה?

“לא מעניין אותי, אני משפץ. נתחיל טיזרים בקרוב, אנחנו עובדים על תוכנית מסודרת מאוד”.

ג'מילה. "אלו כריכים עם רטבים פסיכיים" (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של ג'מילה)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"היינו צריכים להחדיר מותג חדש לגמרי"

בניגוד למסעדות אחרות, הקורונה לא תפסה את לוי עם המכנסיים למטה. מאז ומתמיד יש לו מערך משלוחים משומן היטב, שבמידה מסוימת הציל אותו מקריסה כלכלית.

“אני לא יכול להתלונן על שנת הקורונה”, הוא מודה בגילוי לב, “הקורונה לא נפלה עלי כרעם ביום בהיר כמו על הרבה מסעדנים שלא היה להם מערך משלוחים. אני לא רוצה להכניס פוליטיקה למרות שאני ימני בדעותי, תומך בביבי ואוהב אותו, אבל אני חושב שבמשבר הקורונה הוא מראה כישלון אחד גדול, טוטאלי ומתמשך בנושא הכלכלי. שוב, אני לא יכול להתלונן כי כל המסעדות שלי עובדות חזק מאוד על משלוחים, אבל יש לי המון חברים – ועכשיו כשאני מדבר איתך על זה יש לי ממש צמרמורת – שקרסו, פשטו רגל ואין להם כסף להביא אוכל הביתה”.

חיפאים?

“גם בחיפה. התנהלו איתנו המסעדנים – ואני אגיד את זה בעדינות – ברשלנות טוטאלית, במיוחד עם ההחלטות הפופוליסטיות שאני לא מבין איך קיבלו אותן בכלל כמו ביטול הטייק אווי. אני מכיר את החברים שלי בחיפה, אם זה עודד שטראוס מהויוינו או מינה טומיי ורפאלו או קבוצת סינטה בר. אלו הם אנשים אחראים שיודעים לתפעל את המסעדה שלהם לפי כל הכללים הנוקשים והקשוחים כי כל מטרתם היא לשמור על הפרנסה. סגרו אותנו לתקופה ארוכה מאוד, אחר כך פתחו ושוב סגרו, והצער הכי גדול שלי הוא על העובדים. יש לי המון עובדים, אבל עכשיו אין לי בכלל. כשאפתח אצטרך לגייס עובדים מאפס, להקים הכל מחדש ולבנות הכל מההתחלה. בימים רגילים יש 40-30 עובדים במשמרת, ועכשיו אנחנו רק עם טבחים ומנהלי משמרת, משהו כמו עשרה עובדים. רוב הבנקים לא איתנו, המוסדות לא איתנו, אבל עיריית חיפה בסך הכל כן מתחשבת”.

המשלוחים זה סבבה, אבל עדיין צריך לשלם שכר דירה וחשבונות במסעדות.

“נכון, משלמים, אבל יש התקזזויות ופורסים ומתחשבים. לא מציקים, לפחות לא לי. הקורונה פגעה, אבל מנגד ניצלתי הזדמנויות כמו לפתוח את מטבח הרפאים, לעשות עסקה בקריות ולהעתיק את המסעדה מרחוב איינשטיין ברמת אביב לנוה אביבים. היו לי כמה הזדמנויות, וגם עכשיו יש לי כמה הזדמנויות. על המסעדה הגדולה סיפרתי לך ואני די ‘מנצל’ את המצב כדי להתפתח. אני מקווה שבאמת תסתיים הקורונה ונחזור להאיר את חיפה. אנשים צמאים לצאת ולבלות, ואני מקווה שיהיה בסדר. אני יכול להמשיך לעבוד עם משלוחים לנצח. אני משלם שכר דירה כמו מסעדה מלאה, ולא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היו לי משלוחים. כנראה שאשתי, שהיא עורכת דין שמתעסקת בפשיטות רגל, היתה מנהלת לי את התיק כלקוח שלה, אבל ברוך השם טפו טפו טפו תודה לבורא עולם שהכל בסדר”.

"רוחות של תשוקה" זו למעשה תולדה של הקורונה. איך עלה לך הרעיון?

“בטאטאמי יש לנו קטגוריה של באנים, שהם לחמניות מאודות. זו אחת מהמחלקות הטובות במסעדה, חוץ מהסושי. היה לי ג’וק לפתוח עסק נפרד של באנים, היה קונספט שעשיתי עם פיינברג לגבי לחמנייה עם קציצה שעבדנו עליו כמעט חצי שנה, ואיכשהו זה התמסמס ונפל בין הכיסאות. כשהחל המשבר, פיינברג סיפר שיש טרנד בארצות הברית שנקרא מטבח רפאים. הוא הציע לקחת את הרעיון שלי, לשלב עם הטרנד האמריקאי ולעשות את זה דווקא עכשיו, כי בגלל הקורונה השכירויות ירדו. ישבנו כל הצוות ביחד, חשבנו על הקונספט ועל כך שאין בישראל מטבח רפאים, ו’יאללה, בואו נייצר משהו’”.

אתם הייתם הראשונים?

“הראשונים. אנחנו מנהלים עכשיו משא ומתן למקומות בקריות, ברמת ישי ובאזור המרכז. זה לא קונספט פשוט, אני חייב להודות. היום כל אחד חושב שהוא יכול להקים מטבח רפאים. הרבה טבחים הופכים את עצמם לשפים, ופתאום כולם מבשלים בבית, גם כאלו שאין להם שום הכשרה. זה באמת פוגע בנו המסעדנים, אבל מנגד, אנשים מנסים להתפרנס וצריכים להתקיים, ובסופו של דבר אני מבין אותם. הקמנו את מטבח הרפאים לפני ארבעה חודשים בסך הכל, ואנחנו עובדים יפה מאוד. אנחנו עושים שם עבודה מטורפת אבל זה קשה מאוד”.

להחדיר מותג חדש דווקא בתקופה מאתגרת כל כך?

“היינו צריכים להחדיר מותג חדש לגמרי, וזה לא לחמנייה של המבורגר, קציצה וצ’יפס, ממש לא. התחלנו עם ג’מילה ועם קוקוריצה, וד”ר גרין הצטרף לחגיגה. כל אחד מהמותגים הוא טעים רצח, למות. יש בחיפה ריבוי של עסקים – רובן מעולה, וכך גם כריך סבתא וצ’יוויטו. יש המון עסקים באמת טובים, והתחרות היא קשה מאוד. אבל מה שמבדל אותנו בסופו של דבר זה שאנחנו נותנים כמה אופציות. אתה מקבל מענה לכל מה שבא שלך. אגב, קבוצת טאטאמי הולכת לעבור עכשיו למערכת TABIT. מעכשיו נהיה קבוצה אחת עם מועדון לקוחות אחד לכל המותגים, ומי שירצה לשלב בין אסייתי לשניצל יוכל לעשות זאת באותה הזמנה וליהנות מהטבות של כל הקבוצה. כמו טרמינל X של הראל ויזל. זו המטרה, אבל יש עוד המון עבודה”.

מה המקור של השמות?

“אני לא האיש מאחורי הדברים האלה, אני אחראי על התפעול. מי שאחראי על המדיה זה שאול. המיתוג הוא שלו, המשרד שלו החליט על השמות. יש לו יד חופשית, אני רק טועם”.

איך הטעם?

“ג’מילה זה כל מיני כריכים, ובאמת אני לא מזלזל באף אחד אבל זה לא שניצל וחסה. אלו כריכים עם רטבים פסיכיים, שניצל טקסס מטורף, לחמניות נהדרות ומרכיבים מעולים. ההמבורגר הטבעוני – אין דברים כאלה. קוקוריצה זה כל מה שקשור בעוף – כריכים, סלטים, שניצלים, חצי עוף, רבע עוף, כרעיים ופולקה, והתוספות הן מטורפות. ד”ר גרין זה 1.2 ליטר של סלט. זה לא סלט יווני עם זיתים שחורים אלא פלפלים קלויים, כרובית מטוגנת, סלטים אסייתיים, עוף, סלמון. הכל מושלם, טעים, עשיר וגדול, וזה הולך יפה. יש עוד קונספט שנעלה איתו בקרוב ועוד מעט נחשוף אותו. זה קונספט מטורף שדווקא מתחיל לאחרונה להיכנס לחיפה, אבל אני מכיר את החבר’ה שלי ואיך הם עושים דברים. אחרי כמעט חצי שנה של פיתוח זה יהיה מטורף, מתאים יותר ללילה. זה הכל קולינריה של פיינברג והשותף שלו בפיינקוק אלי הופמן, שמתחברים עם שאול ואחראים על כל העשייה. אני בסך הכל טועם. אנחנו פרטנרים ממש טובים”.

קוקוריצה. "כל מה שקשור בעוף, והתוספות הן מטורפות" (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של קוקוריצה)

"אנחנו אוהבים את החיים"

לוי הוא ההוכחה לכך שאם אינך שוקט על השמרים וכשיש סביבך אנשים יצירתיים ומקצועיים, השמים הם הגבול, גם בתקופה קשה ומלאת אתגרים. בפן האישי, משבר הקורונה האיר לו פנים. לפני חצי שנה הוא הפך לאבא לבן בכור, כך שההאטה במשק שיחקה לטובתו.

“דניאל, חיים שלי, נולד באמצע הקורונה, והוא גם נחשף לקורונה”, הוא אומר בעיניים בורקות, “המיילדת הראשית היתה חולה, ואשתי שירה נכנסה לבידוד בגלל זה. היה לנו סיפור נוראי בבית החולים. אלוהים ישמור מה היה לי. סיפור של החיים, אבל בסוף הכל עבר בשלום. למזלי אשתי והתינוק לא חלו, אבל זרקו אותה לאיזה חדר צדדי, וכשראיתי את זה התקשרתי לכל העולם. הגעתי כמעט עד סגן שר הבריאות. חברים טובים שלי תורמים לבית החולים המון המון כסף, והם הרימו טלפון למנכ”ל שהגיע לראות. אחרי יומיים שחררו אותנו הביתה. תחשבי שלפני חצי שנה הקורונה היתה עדיין נעלם גדול, הכל היה מפחיד”.

אתם כבר עשר שנים ביחד. פשוט דחיתם את עניין הילד?

“כן, חד משמעית. אנחנו אוהבים את החיים. הכרתי אותה כשהייתי בן 31, יחסית מאוחר. עבדתי קשה כל החיים, ולא היתה לי פרטנרית שאני יכול לנסוע ולעשות איתה דברים, ושירה היא בדיוק בראש שלי. לא רצינו לעצור את החיים שלנו בגיל הזה, וכשהיא הגיעה לגיל 36 החלטנו שאנחנו הולכים על זה, וזה קרה מהר מאוד. אנחנו מאושרים, טוב לנו וכיף לנו”.

איזה אבא אתה?

“אין מי שיעזור לנו כי אמא שלי חלתה והיום כבר לא יכולה פיזית לעזור, וההורים של אשתי גרים בקנדה ברילוקיישן. חמי הוא אחד מהבכירים באלביט, אז שירה פה לבד, נטולת סבתות. זה יותר נופל עלי, וזה בסדר, אני אוהב את זה, במיוחד בתקופה הזו שבה אני יותר פנוי. בזמן האחרון אני יותר עוזר לאשתי – תולה כביסה, מחתל ומאכיל. בגלל שהמסעדות לא פעילות ועובדות רק על משלוחים, אין יותר מדי מה לעשות, אז אני משתולל ופותח מקומות. בבקרים אני שומר עליו, ובשישי-שבת אני בדרך כלל בבית. אני מתחיל את היום שלי בסביבות 10:00, אבל הטלפון מתחיל לצלצל מ־7:00. יש לי כמעט 400 שיחות בכל יום. אני תמיד מגיע לטאטאמי בבוקר כי זה הבייבי שלי, פה צמחתי וגדלתי. אני שומר על המסעדה הזו בנפטלין. אני לא נח לרגע, לא נרדם בשמירה”.

מה יהיה כשיחזרו המסעדות?

“אני סומך על אשתי, היא תסתדר, היא סוס עבודה. אני לא אשב בבית, התפקיד שלי הוא לצאת לעבוד, לפרנס ולדאוג לביטחון הכלכלי ולעתיד, ונראה לי שאני עושה את זה טוב כרגע. היא גאה בי”.

אתה מכוון גבוה, קודם כל ברמת האוכל.

“אני לא מתבייש להגיד את זה ואני אומר לך בשיא הכנות – לקחתי את טאטאמי לכיוון של טאיזו, טופולופומפו וצפרה. תתפלאי, אבל יש בחיפה אוכלוסייה שיודעת לשלם הרבה, ואני מחפש את האוכלוסייה הזו. אין מה לעשות, העובדים הסינים הם עובדים יקרים, הטבחים עולים לי הרבה, חומרי הגלם הם טריים ולכן הם גם יקרים. אין פה שום חומר גלם שהוא קפוא, הכל פרש. הפוד קוסט שלי הוא יקר מאוד. אני לא יכול למכור סושי ב־32 שקל כי ככה אני מפסיד כסף. אני פונה רק לרמה הגבוהה כי יש פה אוכלוסייה ברמה גבוהה. כשאתה רוצה לקבל אוכל טוב, שירות טוב וחומרי גלם ברמה גבוהה, וכשאתה אוכל דג נא ורוצה להרגיש את הטריות שלו, זה עולה. יש לי הרבה נשים בהיריון שמזמינות רק ממני סושי לנשים בהיריון. אני פסיכי בעבודה. אם תיכנסי למטבח תקבלי הלם, שוק של החיים, ממה שהולך שם. אין אצלי משחקים באוכל ובניקיון, אני בן אדם לא נורמלי בכל מה שקשור לניקיון. אני מכוון למעלה בכל המסעדות שלי”.

ציינת מקודם שהעבודה ברוחות של תשוקה היא קשה מאוד.

“אני לא רגיל לסכומים האלה. אני מוכר כריך ב־56 שקל או רק שניצל, ופתאום אני צריך לעבוד כל כך קשה במשלוחים. בסוף היום אני מסתכל על הקופה ואומר ‘וואי, מה זה? אני עושה את זה בשעה בטאטאמי’. זה מצחיק אותי כי אנחנו מוציאים 70 משלוחים ביום, קורעים את התחת, והקופה בסוף היום היא מצחיקה. גם שם נשדרג ונעלה קצת מחירים”.

אתה מתכוון לשפץ את טאטאמי.

“נכון, המסעדה תעבור שיפוץ. בעצם פירוק, לא שיפוץ. אני מקווה שזה יקרה ממש בקרוב, תלוי מה יהיה עם פתיחת המסעדות. אם יפתחו נעשה את זה בסלייסים, מחלקה מחלקה. פחות מטבח ובר אלא יותר האווירה בחלל מסביב. אחרי ארבע שנים הגיע הזמן לשדרג. המסעדה יותר מדי שחורה לי. צריך קצת להחיות אותה ולתת לה קצת צבע, היא יותר מדי כהה”.

ד"ר גרין. "1.2 ליטר של סלט" (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של ד"ר גרין)

"לא בטוח שזו תהיה עונת אליפות"

המשבר הכלכלי שהביאה איתה הקורונה גרם ללוי לחשוב גם במקרו, לא רק במיקרו.

מה תצביע בבחירות הקרובות?

“הפעם בקלפי לא אצביע ביבי. אולי אצביע ימינה, אני רוצה לתת צ’אנס לנפתלי בנט. ביבי אכזב אותי מאוד בכל מה שקשור לכלכלה. נכון, קורונה היא לא כספת ששלפו מתוכה ספר ואמרו ‘יאללה, בואו נתחיל ונראה מה עושים’. זה כל הזמן היה ניסוי ותהייה, אבל מה שמוביל אותו זה לשמור על הכיסא וענייניו האישיים. אבל זהו, עד הפרנסה. אם אתה מתעסק בפרנסה של האנשים בגלל שאתה פוחד על המקום שלך, מבחינתי סיימת. כמה שהייתי בעדו, התאכזבתי מאוד. ושוב – אני לא יכול להתלונן, אבל ראיתי את האנשים סביבי, ראיתי מה עובר עליהם, וזה נורא. אבל כמו שאני מכיר את ביבי, במאני טיים הוא יוציא את השפן מהכובע. יהיה מעניין דווקא. אני חלש מאוד בפוליטיקה, זה לא מעניין אותי יותר מדי. אני לא מתערבב יותר מדי בדברים האלה כי יש לי מסעדות ואני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני שונא קבוצה אחת ומעדיף אחרת. אני אוהב את כולם, אני חבר של כולם, וכולם אוכלים פה. אני בעד שלום, ויש לי המון חברים ערבים. החברים הכי טובים שלי הם נוצרים מהמכובדים של חיפה, ואני לא רוצה להתערבב בפוליטיקה”.

ובפוליטיקה המקומית?

“שום דבר. את זה בכלל אני לא יכול לשמוע ולראות, זה לא מעניין אותי. אני הולך להצביע, ובזה מסתיימת המחויבות שלי. אני לא יודע אם זה טוב או לא טוב, מה קורה ומה לא קורה. יש אנשים שתפקידם הוא לעשות ולחשוב, והם כבר יעשו בשבילי את ההחלטות. אני לא רוצה להיכנס לזה. יונה יהב אכל פה המון, ועינת קליש רותם גם אוכלת פה. הם מפרגנים אז הכל בסדר”.

החיפאים למדו על קולינריה?

“חיפה היא לא מה שהיתה לפני עשר שנים. יש פה מסעדות ברמה גבוהה מאוד שעובדות טיל. חיפה נותנת היום פייט חזק מאוד לתל אביב. טאטאמי, קבוצת סינטה בר, הקבוצה של מינה טומיי-רפאלו, ויוינו, איטליאנו דה לה קוסטה ושוואטינה – אלה מסעדות שעובדות פיצוץ עם מחזורים במספרים שהתל אביבים לא עושים”.

לא אמרת מילה על לוקס.

“לא אכלתי שם אבל אני יודע שאני חייב. יש לידו את הרוקו, וכבעלים של מסעדה אסייתית אני יכול להגיד לך שהסושי שם הוא ברמה גבוהה מאוד. זה אמנם יקר פי שניים מטאטאמי, אבל אתה בא לשם, מכניס רול לפה ועף. הוא לא מתחרה, בטח לא מבחינת הטראפיק, אבל אני אוהב לפרגן לאנשים שעושים ומבינים מה הם עושים, ויש בחיפה המון כאלו. זה לא מה שהיה פעם. חיפה התפתחה מאוד בהרבה מובנים, אם זה הטיילת או בחוף הים, ואני מאמין שכאשר יעשו התחדשות עירונית בשכונות החוף, חיפה תעוף למעלה. איזה קטע זה שיוסי כהן מנקסט אורבן, שהוא השותף שלי באזומאמי, יעשה את הפינוי-בינוי לבית שבו נולדתי וגדלתי בשפרינצק”.

איפה אתה גר היום?

“אני גר בנאות פרס ומת על השכונה הזאת ועל האיצטדיון. אני מת על חיפה בכלל. בלי להעביר ביקורת ולהיכנס לפוליטיקה, אפשר לעשות דברים הרבה יותר מהר מאיך שהדברים קרו בעבר וקורים היום. התחדשות עירונית היא משהו שחיפה חייבת, אז למה לוקח עשר שנים לפרויקט כזה לצאת לדרך? כל הבתים באזור שבו גדלתי עומדים על ברזלים, לא על עמודים. למה לא להרוס ולבנות מחדש? אפשר לפתח עוד ועוד, רק חבל שכל דבר לוקח כל כך הרבה זמן”.

אתה לא תעזוב?

“מה זה לא אעזוב? אני עוזב. אני עובר לגור בעתלית. לא אעזוב לתל אביב כי אין על החיפאים ועל החמימות שלהם. אני חיפאי בכל הגוף ומטורף על העיר. אף פעם לא עזבתי אותה. גדלתי בחיפה וגם את הילדים שלי אחנך לגור בחיפה, אבל בינתיים נעבור לעתלית. בסכום הכסף שבו בניתי שם לא הייתי מקבל שום דבר דומה בחיפה – בית פרטי עם בריכה ועם חניות. איפה אמצא את זה פה? בכרמל צפוף ויש פקקים, עומסים ואוטובוסים. בשלב מסוים אתה מבין שאתה חנוק. מנאות פרס עד לכרמל לוקח לי 40 דקות. זה נראה לך הגיוני?”.

שיחקת כדורגל בשתי הקבוצות החיפאיות, אבל את מי אתה אוהד?

“כל החיים אהדתי את מכבי חיפה. עד לא מזמן הייתי ספונסר שלהם במשך שנתיים”.

סושי במחצית למינויי שער הזהב?

“מה פתאום?! השם של טאטאמי התנוסס על החולצות”.

ודווקא בעונת אליפות הפסקת?

“לא בטוח שזו תהיה עונת אליפות, אבל אני מאחל למועדון שכן. גם העונה שעברה היתה טובה מבחינת מכבי”.

אבל היריבה שלה היתה טובה יותר.

“גם השנה היריבה שלה טובה יותר, רק שהיא עסוקה במפעלים אחרים. אבל את מי זה מעניין היריבה? כרגע אנחנו ראשונים, ניקח אליפות ותודה רבה”.

את מי זה באמת מעניין שהפסדתם בדרבי גם בכדורגל וגם בכדורסל?

“תראי, גם פה אני נזהר כי גם בהפועל חיפה יש לי המון חברים. למדתי לאהוב את כולם ואני לא שונא אף אחד. אני ממש לא פוליטיקאי, אני האחרון שאפשר להגיד עליו שהוא פוליטיקאי. אני אומר לאנשים בפנים מה שאני חושב עליהם. אני אומר את הכי גרוע ואין לי ברקס בלשון. אבל כעצמאי למדתי לעשות המון ויתורים, ולא משנה כמה כסף אפסיד כדי לא לריב, לא להתווכח, לא להגיע לבתי משפט, לא להסתכסך ולא שיראו אותי ברחוב ויעברו לצד השני. החלפתי שותפים, תמיד האמנתי בדרך שלי, ואני מאמין שעוד אעשה הרבה דברים בחיפה. אני אוהב את חיפה ולא רוצה שיהיו לי אויבים מסביב. מאוד פשוט”.

אתה יכול לשבת במשחק של הפועל ולרצות שהיא תנצח?

“ברור, ואני לא אומר את זה סתם. אני אוהב את המועדון הזה, ואבא שלי אוהד שרוף. נכון, אני אוהד מכבי והייתי שם ספונסר, ולא משנה כרגע מה קרה אבל עזבתי את המועדון בטריקת דלת בגלל מה שעשו לי. אבל אני לא רוצה עכשיו להיכנס לזה”.

ספונסר של הפועל זה משהו הגיוני?

“כבר היו לי הדמיות של איך יראה הלוגו טאטאמי על המדים של הפועל, אבל בדיוק השקעתי בהמון דברים אחרים, ולכן התוכניות נכנסו להולד. השחקנים של הפועל מחוברים מאוד למותג טאטאמי. בהפועל הכל יותר קליל. מכבי זו קבוצת הילדות שלי, אני מת עליה, אבל קרה לי שם משהו לא נעים ואני לא רוצה לפתוח את זה. אני אוהב את שתיהן, לא שונא אף אחד, הכל טוב, הכל באהבה ושהטוב ינצח. הבנתי שזאת הדרך, אני לא צריך אויבים. אני לא יכול לרצות את כולם, וזה ערן לוי לטוב ולרע”.

ערן לוי ויעקב שחר. "עזבתי את המועדון בטריקת דלת“