"הקורונה הביאה לי סטירה רצינית לפנים"

"תקופה קשה מאוד. הפנמה והכרה במציאות שאורכת נצח כדי באמת להבין שזה מה שקורה למפעל החיים שבניתי בשתי ידי במשך שנים ארוכות. אני לא מדבר על הנזק הכלכלי העצום שנגרם לי עקב המשבר, לא הכל זה כסף. אני מדבר על הנפש. הביטחון נעלם, אני הופך להיות קטן כל כך ומרגיש חסר ערך לעולם. אני זר לעצמי, חסר עניין ורגש, פוגע קשה באנשים שיקרים לי, והאמת היא שנגמרה לי המוטיבציה. לא חלמתי שאגיד פעם משפט כזה, אבל חלאס, הגעתי גם לזה". זהו חלק מפוסט שכתב תומר שריקי, 31, בדף הפייסבוק שלו. הפוסט הוביל להמון תגובות תמיכה מחבריו ומלקוחותיו, והקפיץ מדאגה את המעגל הקרוב אליו.

לפני שמונה שנים פתח שריקי את הפנסיון של תומר – פנסיון לכלבים בצומת דמון. מגיל 14 הוא מטפל בבעלי חיים ומתנדב בעמותות כמו תנו לחיות לחיות. גם את שירותו הצבאי הוא העביר עם ההולכים על ארבע, כשהוצב לשרת – לאחר שכיוון לתפקיד – בכלבייה של שייטת 13. לאחר השחרור הוא המשיך להתמקצע, ובמשך כמה שנים אילף כלבים.

"הבנתי שעבודה עם כלבים היא החלום שלי, שזה מה שאני רוצה לעשות", הוא מספר, "במשך כמעט שנה וחצי חיפשתי שטח כדי לפתוח בו פנסיון עד שמצאנו את השטח בכניסה לעוספייה, וזה לא היה כזה פשוט".

כבן של הספר אלון שריקי, לא רצית להיות ממשיך דרכו?

"ניסיתי לעבוד במספרה במשך כמעט שנתיים, אבל אני לא יודע לספר. הייתי חופף טוב, לא יותר מזה. אני מאמין שצריך להתחבר למה שאתה עושה, ובגלל שלא הייתי מחובר למקצוע העדפתי לעשות לזה סטופ".

פתחת עסק עצמאי בגיל צעיר ללא ניסיון. לא חששת?

"הייתי צעיר מאוד. אמנם זו היתה הגשמת חלום מטורפת, אבל חששתי מאוד. לולא התמיכה והדחיפה של אבא שלי, יכול להיות שלא הייתי עושה את זה. אבא תמך בי בזמן שרוב האנשים סביבי ניסו להוריד אותי מזה ואמרו לי שלא אצליח. כאן אני חייב להודות לו".

תומר שריקי. "החלטתי שאני חייב לעשות משהו ולטפל בעצמי" (צילום: עמית שסטוביץ')

"לא רציתי להיות כולבויניק"

השנתיים הראשונות בפנסיון היו קשות – עבודה מסביב לשעון וללא עזרה של צוות עובדים כי זה היה עסק בבנייה. גם בלילות הוא לא הצליח להתנתק ולמעשה התגורר בפנסיון מפני שהיה חשוב לו שהמקום יהיה מאויש 24 שעות ביממה.

"כעבור שנתיים התחלתי להעסיק צוות, והמקום צמח וגדל", הוא נזכר, "זו עבודה של 24/7 – יום-יום, שעה-שעה, שישי-שבת, ערבי חג, כל הזמן. זו לא חנות שאפשר לסגור ב־19:00 ולחזור למחרת ב־8:00 בבוקר. ברמה האישית שילמתי מחיר כבד מאוד – התרחקתי מהמשפחה שלי ומהרבה חברים, וויתרתי על זוגיות ועל עוד המון דברים. אז נכון, שילמתי מחיר מסוים, אבל אני חושב שהיה לי שווה לשלם אותו".

חשבת שזה זמני או שהרגשת שככה הולכים להיראות חייך?

"כשהייתי שם לא חשבתי שזה יהיה זמני. את הסוויץ’ של ללמוד לשחרר הצלחתי לעשות רק אחרי חמש שנים ולאחר עבודה פסיכולוגית שעשיתי על עצמי. למדתי לסמוך ולהאציל אחריות על חלק מהצוות שלי, אבל זה לא היה קל ולקח לי הרבה זמן. אחרי חמש שנים הפסקתי לגור שם כי הבנתי שכדי לפתח את הפן האישי אני חייב לעשות איזושהי הפרדה. היה נחמד מאוד לגור שם, אבל חלאס, הייתי צריך לחיות את חיי".

הפנסיון הפך לסיפור הצלחה.

"בשנים הראשונות הגיעו אלי מפה לאוזן, הרבה אנשים הכירו אותי כי גדלתי בשכונת דניה ואבא שלי הוא איש מוכר. ככה זה התגלגל. זה התחיל ממקום קטן מאוד ואינטימי, עם השנים הוא פשוט גדל וגדל, והיום אני יושב על שטח של דונם וחצי, ומגיעים אלי אנשים מכל הארץ. יש לי לקוחות שמלווים אותי שמונה שנים, ממש מההתחלה. הצלחתי להביא את הפנסיון לרמה כזו שמדברים עליו גם בתל אביב. הפנסיון עובד חזק מאוד גם בחורף, לא רק בעונת התיירות. במשך כל השנים עשיתי דבר אחד, ועשיתי אותו הכי טוב. לא רציתי להיות כולבויניק שעושה גם פנסיון וגם חנות וגם מספרה וגם אילוף וגם וגם. רציתי לעשות פנסיון מושלם ולא להתפזר. והצלחתי. לא חיפשתי הרפתקאות וכניסה לתחומים אחרים. אני מתפרנס יפה מנישה שאני חי אותה, מבין אותה ואוהב אותה".

כמה עובדים היו לך?

"בתקופות הטובות יש לי חמישה עובדים".

ואז באה הקורונה.

"הקורונה הביאה לי סטירה רצינית לפנים. העובדה שהתרכזתי רק באספקט אחד היתה לי לרועץ. אם היתה לי גם מספרה או לפחות חנות, סביר להניח שהייתי ממשיך לעבוד, אבל קיבלתי סטירה רצינית. מפנסיון שהיה מארח 40, 50 ואפילו 60 כלבים ביום, הוא עומד ריק כבר שמונה וחצי חודשים".

שום כלב לא נכנס?

"מגיעים שלושה-ארבעה כלבים ביום. זה כמו שיגידו לבית קפה לפתוח בשביל למכור ארבעה כריכים. עכשיו הפנסיון שקט, הוא כבר לא צבעוני כפי שהיה, אני לא מטפח אותו, וזה מוריד אותי. המשפחה הקרובה – אבא, אמא ואחי – עוטפת ותומכת, אבל הם לא יכולים להבין את מה שאני עובר כי השגרה שלהם לא נפגעה כמו השגרה שלי. אז נכון, גם אבא לא עבד, אבל בין הסגר הראשון לסגר השני הוא כן עבד וגם עכשיו הוא עובד. השגרה שלי לא נפגעה, השגרה שלי פשוט פסקה, חדלה מלהתקיים. כשאת רואה אנשים טיפה מדוכדכים כי השגרה שלהם טיפה נפגעה והם כבר לא עובדים במשרה מלאה, זה לא כיף, אבל אצלי השגרה הפסיקה. וזה מעציב כי מפעל חיים שבניתי בשתי הידיים שלי נעלם. זה לא עסק שירשתי, לא קיבלתי אותו מאף אחד ולא המשכתי עסק קיים, אלא הרמתי אותו לבד. עצוב לי שזה מה שקורה עכשיו".

אנחנו נוטים לחשוב שמי שנפגע יותר אלו הם המסעדות, אולמות האירועים, מערכת החינוך, חיי התרבות והקניונים. לפנסיון לכלבים למעשה אין סיבה להתקיים כי מי יוצא עכשיו לחופש?

"אני מתבסס על השמים, על החופשות, על הצימרים ועל בתי המלון, וענף התיירות יהיה האחרון שיחזור לפעילות. יש לי גם מעון יום לכלבים שתפקד בצורה מדהימה ועבד מצוין, גם בגלל הקרבה לאוניברסיטה ולטכניון. הסטודנטים היו מביאים לפה את הכלבים, כי כשהיה להם יום לימודים ארוך הם העדיפו שהכלבים יהיו במעון. גם אנשי עסקים מהסביבה היו מפקידים אצלי את הכלבים שלהם מדי יום לפני שהם נסעו לעבודה, וחזרו בערב כדי לאסוף אותם. עכשיו הסטודנטים לומדים בזום, אנשי ההייטק עובדים מהבית, ומעון היום נסגר. הכל הפסיק להתקיים, וזה כואב. נאלצתי לשלוח את הצוות הביתה, וזה צוות מדהים שמלווה אותי שנים. רציתי לתת להם עבודה אבל אין, אז הוצאתי אותם לחל"ת כי לא היה לנו מושג מתי זה יסתיים ומתי נחזור לשגרה. ואז אתה מחכה חודש ועוד חודש, וכלום לא קורה. הייתי סבלני בהתחלה, ואז נאלצתי להסביר לעובדים שהם לא יחזרו לעבוד בחצי השנה הקרובה, ושאולי זה ייקח שנה".

תומר שריקי. "אני צריך להמציא את עצמי מחדש"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"פתאום אני לא רוצה לקום"

שריקי לקח הלוואה ממשלתית, קיבל מהמדינה מענק בכל פעימה, ואת מכונית הגולף GTI שרכש רק חודש לפני המשבר הוא מכר ב־12,000 שקל מעל המחירון.

"בהתחלה הלחיץ אותי מאוד הקטע של הכסף, זו הרי הפרנסה", הוא מספר את שעבר עליו, "לפני שנה קניתי בית, יש לי משכנתה, יש לי שכר דירה בעסק והוצאות, וקניתי מכונית ספורט חדשה שלא תואמת את הצרכים שלי ולא תואמת את התקופה הזו. אבל כעבור כמה חודשים הקטע של הכסף הפסיק להפריע לי".

אז מה כן?

"הקטע הכלכלי כבר לא מפריע, זה משהו מנטלי. אם לפחות הייתי רואה את הסוף של המשבר, הייתי מכוון לשם, אבל אין צפי לסיום. זה מוריד למטה. נהייתי מתוח מאוד, נהייתי לא נעים. זה השפיע גם בירידה חדה של התיאבון. ירדתי כמה קילוגרמים, וזה לא שיש מאיפה להוריד, אין לי עודפים. אז זה מחלחל אל הנפש. אני בן אדם שרגיל לשגרה של עבודה, והשגרה הזו כבר איננה במשך תקופה ארוכה. ואז מתחילות השאלות – אתה לא יודע אם העבודה הפסיקה בגלל הקורונה או שאולי אתה עשית משהו לא בסדר, וזה מוריד אותך עוד יותר למטה. אני מרגיש דכדוך כבר תקופה ארוכה. ברמה האישית אני עובר תקופה לא קלה בכלל, שזה אנדרסטייטמנט".

ברמה שלא בא לך לקום בבוקר מהמיטה?

"אני בן אדם שרגיל להתעורר ב־6:00 בבוקר ולעלות לעבודה, ופתאום אני לא רוצה לקום. אני קם, מסתובב קצת, אבל זה לא אותו בן אדם. זה מוריד את הביטחון ופוגע".

מי עוזר לך? מי מקשיב לך ונותן עצות?

"במשך חודשים ארוכים לא רציתי לשמוע אף אחד. גם כשניסו לבוא ולדבר איתי לא רציתי להקשיב. כשדיברו איתי ונגעו בנקודה הכואבת הזו, נהייתי מתוסכל ועצבני. לא רציתי שייגעו לי שם כי אני יודע מה הייתי לפני זה ואני יודע איזה בן אדם חזק אני, כזה שמסתובב עם ראש מורם ומלא ביטחון. ופתאום אנשים מהצד רוצים להסביר לי מה לעשות ולחדד לי דברים, ואני נפגע מזה, לא מוכן לקבל את זה. כן, זה מוריד. אני קצת כבוי, ועכשיו אני מחפש לעצמי את האנשים שעושים לי טוב. יש לי שניים-שלושה חברים שמרימים אותי ושכיף לי איתם".

הם קלטו שאתה במשבר?

"מי שקרוב אלי קלט, לא כולם היו יכולים באמת להתקרב אלי. אני לא אחד שמשתף את כולם בדברים כאלה, אבל מי שקרוב אלי שם לב מיד".

סוג של אבל?

"נכון, זה אבל. אני נמצא בתקופה של אבל אך גם מזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים והשמחים, שזה לא מובן מאליו. אני בן 31 וכבר הגעתי לכמה הישגים בחיים שלי. אני לא עושה השוואות חס וחלילה, אבל להקים את מה שהקמתי – וברוך השם הצלחתי לרכוש בית ולעשות כמה דברים – זה לא מובן מאליו. אני רק צריך להזכיר את זה לעצמי".

מה היתה הנקודה שגרמה לך לתפוס את עצמך, הנקודה שבה התאוששת?

"אני עדיין בשלבי התאוששות. בעקבות הרבה שיחות עם הקרובים אלי ביותר, שאני יודע שבאמת אכפת להם ממני ושהם אוהבים אותי, החלטתי שאני חייב לעשות משהו, לטפל בעצמי ובעזרת השם למנף את זה הלאה. זה לא יבוא עכשיו, זה תהליך. בתקופה האחרונה הסכמתי לפגוש קואוצ’רית ולשמוע בן אדם נייטרלי שמשקיף על הדברים מהצד. לא השתמשתי בפלטפורמה כזו אף פעם, אבל הרגשתי שאני חייב. זה מצב שהוא כל כך מעציב ומתסכל, זה מוריד אותך לקרשים. אז כן, החלטתי לעשות את זה בשביל עצמי. יש לי את הפריבילגיה לשמוע ולטפל בעצמי. זה היה או להמשיך ולצלול – וכבר הגעתי לתהומות שלא הכרתי בעצמי – או להתרומם".

תומר שריקי. "נאלצתי לשלוח את הצוות הביתה" (צילום: מאיה נצר)

"לפעמים האטרף הזה נוקם בי"

בחודש האחרון החליט שריקי לקחת את עצמו בידיים, אבל רק בשבוע האחרון הוא מצא, באמצעות הקואוצ’רית, כיוון חדש. הוא הולך להמציא את עצמו מחדש, למרות שעצם השאלה מכעיס אותו, אבל גם הוא יודע שאין לו ממש זכות בחירה.

"זה נכון, אני צריך להמציא את עצמי מחדש", הוא מסביר מה מכעיס אותו, "לכל מיני אנשים, כאלה שהשגרה שלהם המשיכה כרגיל בתקופה הזו, קל מאוד להגיד את זה לבן אדם כמוני. אבל לעבור את התהליך הזה, שבו אתה מבין שאתה צריך לעשות משהו במקביל וליישם אותו, לוקח זמן".

הרמת עסק מפואר פעם אחת, אין מניעה שתעשה זאת שוב.

"היה לי חשוב להוכיח לעצמי שהרמתי עסק לתפארת, אבל בתקופה הזו אני לא מוצא את הכוחות הנפשיים להגיד לעצמי ‘תומר, תעשה את זה שוב’. אני מבין שאני חייב אבל לא מוצא את הכוחות".

ובכל זאת מצאת קצת כוח.

"החלטתי לאסוף את עצמי עכשיו, לפני שיהיה מאוחר. לפנסיון ייקח הרבה זמן להתאושש, לא מדובר בחודשיים-שלושה וגם לא בחצי שנה. החלטתי לפתח תחום שקשור לעיסוק שלי אך לא עסקתי בו עד עכשיו".

אתה יכול לספר?

"אני רוצה לפתוח מחסן לציוד ולמזון איכותי לחיות. יש לי כ־2,700 לקוחות רשומים. כל השנים לא רציתי לעשות גם וגם, ואני רוצה לתת לך דוגמה שקשורה באבא שלי שהוא ספר כבר תקופה ארוכה מאוד. הוא לא עושה גוונים והחלקות אלא גוזר, ואת זה הוא עושה מצוין. אני רוצה להאמין בשיטה הזו של להתרכז במשהו אחד טוב שבו תיתן את הלב. אבל באה הקורונה ואני צריך להמציא את עצמי מחדש, ולכן אני פותח משהו חדש לגמרי שלא עסקתי בו".

בדיעבד עשית טעות בכך שהתרכזת בפן אחד?

"אני לא חושב שעשיתי טעות כי במשך כל השנים הפנסיון צמח וגדל משנה לשנה והוכיח את עצמו. בתחילת הדרך שלי הרבה אנשים זלזלו ברעיון ושלחו אותי ללמוד לתואר ולרכוש מקצוע. חברים שלי ממש זלזלו בי ולא נתנו לי סיכוי, ובמשך שמונה שנים הוכחתי להם שאני עובד, מתפקד וצומח, והצלחתי להשתיק אותם. לאנשים היה קשה להבין איך אפשר לגדול בעסק כזה ובאמת להתפרנס ממנו. אני חושב שעכשיו הם מורידים בפני את הכובע".

בקרוב הם יאכלו אותו פעם נוספת?

"יש לי הרבה ידע והרבה ניסיון שאותם ניתבתי תמיד רק לפנסיון. את הידע ואת הניסיון האלה אני יכול לנתב גם לעסק הזה. אדאג לתת את המחירים הכי טובים שיש ואת השירות הכי טוב שיש, ולאט לאט אצמח גם בזה. יש למה לצפות. במהלך השנים הציעו לי לפתוח חנות כזו, אך תמיד שללתי ואמרתי שאני לא רוצה כי טוב לי לעשות משהו שכיף לי ושאני אוהב אותו. אבל הקורונה שינתה את כל כללי המשחק. אני רואה חברים שלי שהם בעלי פאבים ובתי קפה, וחלק גדול מהם הולכים לפשוט רגל. המשבר הזה לא יחלוף כל כך מהר, זה עניין של שנה וחצי-שנתיים קל".

מדובר בהשקעה גדולה?

"כל דבר שאני עושה אני לוקח ברצינות, וזה מצריך ממני השקעה גדולה. יש לי מוטו, וזה נשמע ממש נדוש, אבל או שאתה לוקח משהו בשתי ידיים ועושה אותו טוב, או שפשוט אל תיכנס לזה. אל תעשה חלטורות, תהיה טוב, תהיה בן אדם. הוכחתי לעצמי בתחילת הדרך שזה אפשרי למרות שרוב האנשים לא נתנו לי צ’אנס וצחקו עלי על זה שאני הולך לעשות פנסיון בכפר, והיום מכירים אותו המונים. אז כן, אפשר להצליח, רק צריך להאמין, לעבור את המשברים ולצאת מהם חזקים יותר".

אתה לא מוותר על הפנסיון?

"לא אוותר על הפנסיון אף פעם, זה הלב שלי. מי שמכיר אותי יודע שהבאתי את הנשמה שלי לשם. ירקתי דם כדי להגיע לאן שהגעתי. יש לי שם כלבים שהם הדבר הכי יקר לבעלים שלהם, ומוטלת עלי אחריות כבדה. כשאתה מכין למישהו קפה בבית קפה והוא לא טעים, אתה שופך ומכין חדש. פה אי אפשר להחליף. צריך להתמודד לפעמים עם פציעות ועם געגועים. זה בדיוק כמו עם ילדים. רוב האנשים לא מבינים בכלל על מה אני מדבר – על לחץ תמידי ועל השאלות שאתה שואל את עצמך מה קורה שם בכל לילה. לחופשה בחו"ל טסתי רק אחרי כמה שנים טובות ורק לאחר שלמדתי לשחרר".

כשאני מסתכלת על הדירה שלך, ברור לי שהמחסן הזה יהיה מתוקתק.

"את הקטע של הסדר והניקיון קיבלתי משני ההורים, אבל אצלי זו הפרעה, אולי OCD. אני חייב שהכל יהיה מסודר ומתוקתק. הפנסיון שלי זה בית מרקחת. את נכנסת לשם ולא מריחה קקי ופיפי. גם הבית שלי, עם שני כלבים ענקיים, הוא נקי תמיד. אני כל היום מעביר סמרטוט והולך אחרי הדייסון. לפעמים האטרף הזה נוקם בי".

מתי אתה מתכנן לפתוח?

"בחודשים הקרובים, חודשיים-שלושה".

למה בתקופת הדאון לא עסקת קצת באילוף, רק כדי להיות עסוק ולהעביר את הזמן.

"בשנתיים הראשונות דווקא עשיתי אילופים, אבל זה מתסכל מאוד כי אתה עושה עבודה נהדרת עם הכלב, והבעלים שלו לא מקפידים על שיעורי בית. זה מצריך ממך המון עבודה שהיא סתם, לחינם. לא היה לי כוח לחזור לזה".

מן הסתם הפוסט שלך הבהיל הרבה אנשים.

"נכון. אני רוצה לקוות שיהיה טוב ורוצה להאמין שנצא מזה, השאלה היא מתי זה יקרה. בינתיים אני כן מצליח ליהנות. הדברים שעושים לי טוב זה הטיולים הארוכים עם הכלבים שלי. קניתי אופני שטח, אז אני עושה הרבה טיולים. פתאום אני מוצא זמן שבשמונה השנים האחרונות לא מצאתי, ובעזרת הכוונה ועבודה על עצמי אני הופך את זה ליתרון".

אתה מצליח לראות את האור?

"אני מסתכל על הדברים החיוביים שיש לי. אני לא אדם מסובך, ויש לי את הפינה שלי, את האנשים שקרובים אלי ואת הדברים שכן עושים לי טוב. אבל אור בקצה המנהרה? אני מאמין שיהיה אור. זה אולי ייקח קצת זמן אבל יהיה אור".

תומר שריקי. "לא אוותר על הפנסיון אף פעם, זה הלב שלי"