מאז שהיתה סטודנטית לכלכלה באוניברסיטת סמרקנד שבאוזבקיסטן חלמה יאנה שור לעלות לישראל. אמנם ברבות השנים התבוללה משפחתה, שהיא במקור מבלרוס, עם האוכלוסייה המקומית שרובה מוסלמית, אך זיקתה ליהדות נשמרה, הן באפיית חלה ובהדלקת נרות בערב שבת והן בשמירה על החגים היהודיים. חלומה הוגשם לאחר 14 שנים, באוגוסט 2019, כשהיא כבר נשואה למיכאל, אמא לדוד (11) ולסברינה (8), ומטופלת בזוג הורים מבוגרים ובסבתא בת 99.
"סבא רבא שלי מצד אמי הגיע בשנת 1920 מכפר קטן בבלרוס לקזחסטן", מספרת שור בעברית מתובלת באנגלית, "שם הוא פגש את מי שלימים תהיה אשתו – אשה משכילה מאוד ממשפחה עשירה, שהתאהבה בו בגלל יופיו. הוא היה גבר יפה תואר והיא ממש לא. היא ידעה המון שפות, היתה קטנטנה כזו, ונדיבה מאוד. היא היתה מורה אבל לא עבדה במקצוע כי היא בחרה במשפחה. בזמן מלחמת העולם השנייה הם ברחו לאוזבקיסטן עם ארבעת ילדיהם. סבא שלי – בנם – התחתן עם סבתא שלא היתה יהודייה, והיה בלגן גדול במשפחה בגלל זה. הם גידלו את אמא שלי ואת אחיה כיהודים. אמי התחתנה עם אבי שהיה אוזבקי ממשפחה מוסלמית, אבל היה אתאיסט מושלם. ענייני דת לא עניינו אותו והוא לא הפריע לאמא שלי לחנך אותי כיהודייה וחגג איתנו את החגים היהודיים. אגב, סבתא שלי דיברה בבית יידיש, ועד היום, כשהיא לא רוצה שנבין, היא מדברת עם אמא שלי יידיש".
יש הרבה יהודים באוזבקיסטן?
"יהדות אוזבקיסטן נחשבת לאחת מקהילות ישראל העתיקות ביותר, והיא מורכבת מיהודים בוכרים ומיהודים אשכנזים שהגיעו אליה במהלך המאה ה־20. בשיאה מנתה הקהילה יותר מ־200,000 איש, ובהם המון ילדים יתומים שהגיעו לאחר מלחמת העולם השנייה מכל רחבי ברית המועצות. האוזבקים פתחו את בתיהם ואימצו את הילדים היהודים. האוזבקים במלחמה היו ממש מלאכים. בשנות ה־70 ובשנות ה־90 עלו רוב היהודים לישראל, אחרים היגרו לארצות הברית ולאירופה, ובמדינה נותרו כ־17,500 יהודים בלבד. בסמרקנד אין בית כנסת וגם לא רב כי הקהילה היתה קטנה מאוד. עשינו את הכי טוב שאנחנו יודעים בלי לדעת את כל הכללים. בעיר הבירה טשקנט יש שני בתי כנסת ובתי ספר של הקהילה היהודית".
בארץ את נחשבת ליהודייה?
"לא, אבל אני אתגייר. נדרתי נדר באוקטובר בשנה שעברה".
סבא וסבתא רבא של יאנה שור עם סבה, סבתה ואמה. בשיאה מנתה הקהילה היהודית יותר מ־200,000 איש
"אני רוצה להיות נפש יהודי"
שור, 33, מתגוררת בחיפה קצת יותר שנה, ובלשון עדינה ניתן לומר שזו לא השנה הכי מדהימה או הכי קלה בחייה, אבל היא מאושרת. לפני שנה בדיוק, לאחר צום יום כיפור, ירד בנה לשחק בשכונה ולרכוב על הקורקינט שלו, נפל ונחבל. הוא הצליח להזעיק אותה בטלפון, סיפר לה שקיבל מכה בראשו ונרדם. למזלם, רופא מהמרכז הרפואי כרמל עבר במקום ולקח אותם בדחיפות לחדר המיון, שם הובהל דוד לבדיקות ול־CT, ונמצא כי יש לו שבר בגולגולת. הרופאים החליטו שהוא חייב ניתוח.
"הייתי שם לבד", מספרת שור, "בעלי עוד היה באוזבקיסטן. היינו בקושי חודשיים בארץ, בלי לדעת את השפה ועם הרבה לחץ וחוסר ודאות. בכרמל אמרו שהם לא יכולים לבצע כזה ניתוח והעבירו אותנו לקריה הרפואית רמב"ם. שם דוד נכנס לקומה".
לכמה זמן?
"למזלו רק ליממה אחת. הרופאים קבעו שצריך להמתין עם הניתוח. אמנם היה לו דימום בתוך הגולגולת, אך התברר שההמתנה השתלמה ולא היו צריכים לנתח. היינו בבית החולים במשך 20 יום, וזה היה נורא קשה. השארתי בבית ילדה קטנה, אבא חולה מאוד וסבתא מבוגרת שכבר לא רואה. הרגשתי שאני בתוך סרט רע. היום, ברוך השם, הכל בסדר. בהתחלה היו לו בעיות מוטוריות, אבל לא נשאר מהן זכר. כך התחילו החיים שלנו בישראל. תודה רבה דוד (צוחקת). מזל שזה קרה בארץ, כי אם זה היה קורה באוזבקיסטן הוא לא היה יוצא מזה חי. לכן אני מודה כל כך לרופאים בארץ שהצילו אותו. באותו היום הוא לא חבש קסדה כי לא בא לו, אבל היום אין כזה דבר – הוא תמיד עם קסדה. כשדוד היה בקומה דיברתי עם אלוהים ואמרתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי שהוא יתעורר, גם לעבור גיור, וזה מה שאני הולכת לעשות. אני רוצה להיות נפש יהודי".
מה גורם למשפחה לא יהודית לעלות למדינת היהודים?
"אוזבקיסטן נחשבת לארץ עם המון תרבות, מסורת ומשפחתיות. כשהתארחנו בבית של מוסלמים, אפילו שזו לא הדת שלנו, נתנו כבוד. לכן אני מרגישה טוב בישראל – נוח לי לגור ליד בני דתות אחרות כמו מוסלמים ונוצרים. זו ברכה".
ומתייחסים אליכם יפה?
"לפעמים אני מרגישה שאנשים לא מדברים אלינו יפה בגלל שאנחנו לא יהודים. הרוסים שואלים אותי למה אני פה ולמה הילדים שלי פה. זה לא נעים".
את לא מרגישה יהודייה?
"אני מרגישה יהודייה, אבל לאחרים זה אולי מפריע. יש לנו הרבה בעיות עם השפה ועם מסמכים. הילדים צריכים ויזה כדי להיות פה כי הם עדיין לא קיבלו אזרחות ישראלית. רק אחרי שלוש שנים הם יקבלו תעודת זהות".
למה זה?
"זה חוק השבות. בגלל שאני נכדה ליהודי, אפילו שאני לא יהודייה, יש לי זכות לקבל אזרחות ישראלית על פי חוק. לילדים שלי לא מגיע באופן אוטומטי להיות ישראלים. נראה לי שזה בגלל שהרבה עולים חדשים הגיעו לפה, קיבלו את מענק העלייה וישר נסעו לארצות הברית. הילדים זכאים לקבל מהמדינה את כל מה שאזרח מקבל בתחומי החינוך והבריאות, ובעוד שנתיים הם ייחשבו לישראלים".
לאחר שהתאוששתם מהתאונה נחתה עליכם מכה נוספת.
"אבא שלי היה חולה סרטן, ולפני שהגענו לארץ הוא נסע לטיפולים במוסקבה אבל קיבל טיפול לא מתאים שלא עזר לו. בארץ אמרו לו שכבר מאוחר מדי לטפל במחלה. אבא היה מהנדס פיזיקה והתעסק באטומים. הוא לא האמין באלוהים, ואני חושבת שחוסר האמונה הקשה עליו להילחם במחלה. הוא נפטר בחודש פברואר, ממש לפני הקורונה".
ואת מאמינה באלוהים?
"מאוד. כשאהיה מוכנה ואדע יותר את השפה, אלך לבית כנסת. אני חושבת שזה חשוב מאוד".
הבן דוד. "אני מודה לרופאים שהצילו אותו“
הסבתא אירה בת ה-99 והבת סברינה. "היא מקשיבה לקלאסיקות של טולסטוי וצ‘כוב"
רוצים להישאר מעודכנים?
"במשך עשר שנים רציתי לעלות ארצה"
החלום של שור מילדות היה להיות רופאה, אבל הוריה כיוונו אותה לתחום אחר כי יש מספיק רופאים במשפחה. אז היא בחרה ללמוד כלכלה, ובפקולטה פגשה את בעלה לעתיד. בסיום הלימודים היא התקבלה לעבודה בבנק, וב־12 שנותיה שם היא הגיעה למשרה של מנהלת מחלקת אשראי לחברות.
"הכנתי תוכניות עסקיות ושימשתי אנליסטית פיננסית", היא מספרת, "העבודה היתה קשה ותובענית, ונאלצתי להשקיע המון שעות. בניתי קריירה, ולמרות שלא הרווחתי המון כסף, הכרתי הרבה אנשים מהמעמד הגבוה ויצרתי קשרים. הבעיה היא שלא הצלחתי לראות את הילדים שלי. הייתי חוזרת הביתה לאחר שהם כבר נרדמו ויוצאת בבוקר לפני שהם התעוררו. זה היה מינוס גדול – לא לקחת חלק בגידול הילדים, לא להכיר אותם ולא לדעת מה הם אוהבים. לא היה בינינו קשר חזק, וזה קשה מאוד. באמת רציתי קריירה והבנתי שהקריירה תיתן לי בסופו של דבר הרבה כסף וכבוד, אבל גם תפרק לי את המשפחה. הפנמתי שזה לא הכל בחיים, מה גם שהייתי כל הזמן עייפה. הייתי חוזרת הביתה ורק רוצה להסתגר בתוך הפינה שלי ושלא ידברו איתי. הייתי חייבת שקט. הרגשתי שאני צריכה לבחור מה אני רוצה לעשות".
מה בעלך עשה?
"לאחר הלימודים בעלי רכש מפעל קטן לשיפוץ של טרקטורים ישנים. במפעל תיקנו אותם והשכירו אותם לחקלאים בכפרים הסמוכים לעיר. הוא הצליח לחסוך כסף ופתח מסעדה קטנה מחוץ לעיר. זו היתה מסעדה מצחיקה שהגישו בה קבב ופלוב (תבשיל מסורתי של אורז, בשר, גזר ופירות יבשים שנקרא גם פילאף או אושפלו; ח"ה), ולקינוח נתנו גלידה בחינם. זו היתה הצלחה מטורפת, בעיקר בגלל הגלידה בחינם. באוזבקיסטן אוהבים מאוד את האוכל הלאומי המסורתי, ובמרוצת הזמן הוא רכש מסעדה שהיתה צמודה לבית המשפחה שלי, שהתגוררה בו עוד משנת 1921. באוזבקיסטן נהוג שהאשה הולכת לגור בביתו של בעלה, אבל אצלנו במשפחה הגברים העדיפו לבוא ולגור בבית של האשה – כך סבא שלי וכך אבא שלי. זה מבנה במרכז העיר העתיקה, והמסעדה היא ענקית, מושקעת ומשופצת. הכרתי אותה במשך כל חיי אבל אף פעם לא נכנסתי אליה, כי זו היתה מסעדה יקרה מאוד, ולנו כשכנים היו הרבה קונפליקטים עם הבעלים בגלל שתמיד היה שם המון רעש".
אל תגידי לי שעזבת את הבנק כדי לעבוד במסעדה.
"כן. עבדתי במסעדה גם ככלכלנית וגם כמבשלת. למדתי איך לעשות פלוב בכמויות גדולות מאנשים שקוראים להם אושפז. אושפז הוא איש שעושה פלוב. זה התפקיד שלו, לעשות רק פלוב, ואני הסתכלתי ולמדתי את כל הסודות. במסעדה שלנו היו הרבה שפים – אחד היה אושפז, אחד היה אחראי לאוכל צרפתי, אחד היה אחראי לאוכל אירופי ועוד אחד שהיה משגיח על כולם. היתה מישהי שעשתה רק סלטים והיו עוד המון מלצרים ואנשי ניקיון. גם בעלי הוא אושפז, והוא למד את סודות המשפחה שלו שהיא ענקית, לא כמו המשפחה הקטנה שלי. מהצד של אמא שלו יש 11 דודים ודודות, וגם מהצד של אבא שלו יש 11 דודים ודודות. אז כשהם נפגשים כולם זה כמו חתונה – המון המון אנשים, וצריך לדעת איך להכין אוכל לכל כך הרבה אנשים. סיר קטן שלהם זה משהו כמו 20 ליטר. אם אצל היהודים מבשלים הרבה מנות, אצלם מבשלים מנה אחת אבל ענקית".
ארוחה אוזבקית מסורתית. "צריך לדעת איך להכין אוכל לכל כך הרבה אנשים“ (צילום מתוך דף הפייסבוק Uzbekfood_hayfa)
אם המסעדה היתה הצלחה, למה לעזוב הכל ולעלות לישראל?
"במשך עשר שנים רציתי לעלות ארצה, ורק בגלל ההורים שלי לא עשיתי את זה. הם רצו אותי קרובה אליהם. אני בת יחידה, אמא שלי ילדה אותי בגיל 41. אמא רצתה להישאר באוזבקיסטן עד יומה האחרון, וישראל לא היתה אופציה מבחינתה. אנחנו כבר עשינו את כל ההכנות לעלות ארצה, אפילו עזבנו את סמרקנד ועברנו לטשקנט. תכננו להיות שם חצי שנה ואז לעלות. המסעדות היו אמורות להמשיך לפעול כשבעלי יטוס הלוך ושוב".
המעבר לעיר חדשה לא הקשה על הילדים?
"בכלל לא, המעבר לשם דווקא הקל על הילדים. טשקנט, שהיא יותר מודרנית, היא עיר קוסמופוליטית עם אוכלוסייה תרבותית יותר ועם חינוך הרבה יותר טוב. עברנו לשם כי היתה בעיה עם בית הספר בסמרקנד. לא הייתי מרוצה מהמורים האוזבקים. הילדים שלי מדברים רק רוסית, זו שפת האם שלהם. אנחנו מדברים בבית רק רוסית, לא אוזבקית הרשמית ולא טג'יקית שהיא השפה המדוברת בסמרקנד, ובבית הספר המורים הרוסים הלכו והתמעטו. הרמה של המורים האוזבקים לא מתקרבת לרמה של המורים הרוסים, ובטשקנט הלימודים הם ברמה עוד יותר גבוהה".
בעלך נשאר עם המסעדות, ומה את עשית בינתיים?
"בטשקנט עבדתי עם ביטקוין. זה מעניין אבל יש בזה הרבה ריסק, וצריך להקדיש לכך המון זמן, בעיקר בלילות או בשעות הבוקר המוקדמות. התחלתי לבשל מהבית אוכל מסורתי, ואנשים אהבו את זה מאוד. היו לי הרבה לקוחות".
מה גרם להורים שלך ולסבתא להצטרף אליכם בסופו של דבר?
"יום אחד ההורים שלי קיבלו הודעה שהבית שלנו הולאם על ידי העירייה. הבתים בסמרקנד הם לא פרטיים, האדמה שייכת למדינה. העירייה החליטה שעליהם לעזוב".
לעזוב לאן?
"לא היה להם לאן ללכת. הם קיבלו קצת כסף, בעיקר על הוצאות של עורכי דין ופרוצדורה, והיה בלגן גדול. לבעלי ולי כבר היתה תוכנית לעלות עם הילדים, רציתי שהם יגדלו פה עם המסורת היהודית ויקבלו חינוך טוב. התוכנית כבר היתה מסודרת, גם התחלתי ללמוד עברית, ואז קרה מה שקרה עם הבית של ההורים. סבתא מצאה את עצמה ללא בית, ולכן הם פשוט הצטרפו אלינו".
יאנה שור ליד המסעדה באוזבקיסטן. "סיר קטן שלהם זה משהו כמו 20 ליטר“
"האדמה הזו שווה הרבה מאוד כסף"
סמרקנד, כמו גם טשקנט ובוכרה, הן ערים עם היסטוריה עשירה מאוד, עם תרבות ועם מסורת שהוכרו כאתרי מורשת עולמיים על ידי אונסק"ו בשל המספר העצום של מסגדים עתיקים וארמונות מפוארים שמרוכזים בהן. ביתה של משפחת שור והשטח שבו ממוקמת המסעדה נחשבים לבניינים לשימור, כך שאי אפשר להרוס אותם, ולכן ההתנהלות של הרשויות היא תמוהה, אך לא היה מי שיספק תשובות.
"מה שהם עשו זה בניגוד לחוק", אומרת שור בכעס, "אבל אנחנו לא ויתרנו – שלחנו מכתבים לכל מיני גורמים וכתבנו פוסטים בפייסבוק. הרשויות כמובן לא הגיבו ולא רצו לדבר על זה, כי המעשה הוא לא חוקי והאדמה הזו שווה הרבה מאוד כסף. זו הסיבה בעצם שעלינו לארץ כולנו".
ההורים בטח היו בשוק.
"הם די פחדו מהצעד שלנו, אבל אמרתי להם שאין מה לעשות ושהם באים איתנו. התחייבתי לקחת גם את סבתא. אין לנו משפחה באוזבקיסטן, אז למה אנחנו צריכים להישאר שם?".
לבעלך יש משפחה גדולה.
"אבל אנחנו לא ממש קרובים. אני אוהבת מאוד את אמא שלו, היא בת 73 וקומוניסטית אמיתית. היא מהנדסת, ונראה לי שהיא תעבוד עד יום מותה. אבל יש בינינו פערים תרבותיים גדולים מאוד, כאילו שיש קו גבול בינינו. אנחנו שונים מאוד. הילדים שלי רגילים ליותר חופש ועושים מה שטוב להם, ובמשפחה של בעלי לא רואים את זה בעין יפה. הם אומרים עליהם שהם ילדים מקולקלים. הילדים שלי נמצאים כל הזמן באינטרנט, קוראים ולומדים המון, ובמשפחה של בעלי חושבים שזה לא נורמלי בגיל הזה. אנחנו חושבים שהילדים שלנו הם נורמליים מאוד – ככה גדלים היום ילדים בעולם המודרני, עם פחות מסורת. הילד שלי מדבר אנגלית טוב יותר מרוסית, הוא דעתן מאוד ויודע המון בכל נושא. אפילו את השם שלו הוא ביקש להחליף. הוא נולד בשם אחר, ויום אחד הוא הודיע לנו שמעכשיו השם שלו הוא דוד. הוא אמר לי שבגלל שהחלטתי לקרוא לו בשם בלי להתייעץ איתו, עכשיו זה התור שלו להחליט איך יקראו לו. הוא ילד מעניין שאוהב לדבר, ובגלל שהעברית שלו היא לא מספיק טובה, הוא מדבר כל הזמן אנגלית. המורים שלו מתחננים שיפסיק לדבר אנגלית כי הוא מעייף אותם. הבת שלי היא צנטרליסטית מאוד, תמיד רוצה להיות במרכז, אבל קשה לבלוט בזמן קורונה ועוד בלי עברית. היא מצוינת בלוגיקה ובמתמטיקה. היא אמנם כותבת בעברית אבל לא מבינה כלום".
הם כבר יותר משנה פה.
"עלינו לארץ באוגוסט 2019, ובחודש הראשון הם היו בבית. ילדים עולים חדשים צריכים ללמוד באולפן, אבל הלימודים שם התחילו רק בנובמבר. בדצמבר היו חגים, ובמרץ התחילה הקורונה. הם היו בבית בלי חברים ובלי עברית, ישבו מול הזום כמו זומבים ולא הבינו כלום. בשבילם הזום זה כמו מלחמה – יושבים מול המחשב, העיניים כמו צלחת מעופפת, וזה קשה מאוד, מעייף ומעצבן. ואז יש שיעורי בית באתר כזה ובאתר אחר, הם פשוט בשוק. סברינה רוצה מאוד למצוא חברה בגילה שמדברת רוסית, אבל איפה היא תמצא עכשיו חברה? הם כבר הרבה חודשים בבית, והיא מאוד עצובה כי אין לה עם מי לדבר".
אבל יש בחיפה הרבה ילדים שמדברים רוסית.
"הם לא מסתדרים איתם. יש ביניהם פערים".
אך בכך לא הסתיימו הצרות שלכם.
"הבעל שלי באמת היה טס הלוך ושוב בגלל המסעדות. בזמן הקורונה, כשהוא לא היה יכול לטוס בגלל השמים הסגורים, עשו למסעדה שלו בדיוק מה שעשו לבית של ההורים שלי. יום אחד הגיעו אנשים מהעירייה, שברו את המנעול, העמיסו את כל תכולת המסעדה על משאיות ואחסנו אותה במחסן. אפילו לא קיבלנו הודעה רשמית על כך, אלא חברים שלנו סיפרו מה קרה. מבחינת העירייה אנחנו כבר לא אוזבקים אלא ישראלים, ולכן הם עשו את המעשה הלא חוקי הזה. אבל אנחנו לא מתכוונים לוותר. העלינו את העניין בכל קבוצת פייסבוק אפשרית, הפוסטים זוכים לצפיות שיא, יש סרטון שהגיע ל־100,000 צפיות, ואנחנו עושים הרבה רעש. הגענו עד לשר התרבות, וגם היו כתבות בטלוויזיה ובעיתונות. זו חוצפה לעשות דבר כזה כשהגבולות סגורים ובעלי לא יכול היה לטוס לשם. איבדנו את המסעדה, ואני לא יודעת מה יהיה. יש שלושה עורכי דין שמטפלים בזה, ואני מקווה שנצליח להחזיר את המסעדה לבעלותנו. זה כל כך עצוב – השקענו המון כסף בשיפוץ המקום, ודווקא בתקופת הקורונה, כשכולם בלחץ של פרנסה, הם עשו את מה שעשו".
מה רוצים לעשות שם במקום המסעדה?
"מזרקה".
יש לכם תוכנית אחרת אם משהו ישתבש?
"הכל יהיה בסדר".
לבעלך יש חלום לפתוח פה מסעדה קטנה.
"אני מקווה שזה ייצא אל הפועל. הוא מסתכל כל הזמן קדימה, ובינתיים הוא עוזר לי. גם פה אני מבשלת בבית לפי הזמנה. הוא מכין את הפלוב ואחראי על המשלוחים, שזו עזרה גדולה מאוד. רוב ההזמנות מגיעות מהשכונה שלנו כי פה פרסמתי. נעים לקרוא שאנשים כותבים שהם נהנו מהאוכל שלי. אף פעם לא חשבתי שכך ייראו החיים שלי, אבל אני מכינה אוכל עם הרבה אהבה, ולא קשה לי כי זה בא מהלב. יש עבודות שהן מעייפות, לאו דווקא פיזית אלא נפשית. בסוף היום אני עייפה פיזית אבל מלאת סיפוק. דרך האוכל אני מרגישה כמו רופאה של הנפש. אני מעבירה אנרגיות דרך האוכל ושואפת לעשות תמיד את הכי טוב שאפשר. אם אני לא אוהבת את התוצאה הסופית, אני מתפוצצת ומתחילה את הכל מהתחלה. אני יכולה להשתגע מדבר כזה. מבחינתי זהו, זו טרגדיה, ואני מרגישה שזה הסוף של החיים".
איך את מצליחה להישאר אופטימית כל כך?
"אני ממש שמחה שאני פה. אני אוהבת כאן את הכל – את האוויר, את האנשים ואת האוכל. אני גם מרוצה מהחינוך. הבת שלי רק בכיתה ג' וכבר לומדת פיזיקה. באוזבקיסטן הרמה היא נמוכה מאוד. גם אמא שלי מרוצה פה – היא היתה מורה לאנגלית, אז היא מסתדרת מצוין. הסבתא, שתחגוג 100 ביוני, היא לא ממש בריאה אבל מדברת כל הזמן. היא לא רואה, אבל שומעת. היא מקשיבה לקלאסיקות של טולסטוי וצ'כוב. לא קל עם סבתא, אפילו קשה מאוד, כי היא כמו ילדה קטנה – לא רוצה מטפלת אלא שאמא ואני נטפל בה. היא גם משגעת את מיכאל שיכין לה כל מיני מאכלים. היא ממש מנצלת אותו, אבל הוא מכין לה באהבה. אני יודעת שהכל יהיה טוב, שהכל יסתדר. אין אפשרות אחרת".
יאנה ומיכאל שור. "הוא מכין את הפלוב ואחראי על המשלוחים“
בן דוד
היא לא "עלתה" לישראל כמו שאתם כותבים, כי רק יהודים עולים לישראל. היא היגרה לישראל, משום מה, והשאלה היא אם מדינת היהודים החליטה להתאבד. בשנות הששים היה שיעור היהודים בישראל 89 אחוזים, וכיום 74 אחוזים בלבד. אם יימשך התהליך הנורא הזה, בעוד 40 שנה יחברו כל הלא יהודים בישראל (ערבים, נוצרים רוסים, מוסלמים לא ערבים כמו הגברת הזאת ועוד) וידרשו ביטול הגדרתה של ישראל כמדינת היהודים, ונישול היהודים מכל הישגיהם כיהודים ב-135 שנות ציונות, ביטול חוק השבות, שיבת הפליטים הערבים וכן הלאה. וזה יהיה הסוף. ואתם, בהתלהבותכם מהגברת הזאת, נותנים יד לתהליך התאבדותה של מדינת היהודים. הייתם צריכים להתריע על עצם הגירתה לישראל, ולהמליץ לעצור את התהליך החמור הזה מבחינתה של מדינת היהודים.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יאנה המקסימה, מאחלת לך קליטה קלה ומהירה והגשמת כל שאיפותייך וציפיותייך, בריאות ושמחה.
Zigi
Yana –we love to have you and your family here. And those bagels look wonderful