אוקטובר הוא חודש המודעות הבין לאומי לקידום המאבק בסרטן שד, אשר אחראי לכשליש ממקרי הסרטן החדשים בכל שנה בכלל הנשים. זוהי המחלה הממאירה השכיחה ביותר בקרב נשים בכל קבוצות האוכלוסייה בארץ. במספרים זה נשמע הרבה יותר מבהיל. רק נספר שאם בעבר הלא רחוק אחת מכל תשע נשים חלתה בסרטן שד, הסטטיסטיקה בהחלט לא לטובתנו ורמת התחלואה היום היא אחת לשש וחצי.
מיכל מאי בן ארצי, 39, מנהלת השיווק של עופר הקריון, תחגוג בסוף החודש שנתיים לנישואיה עם אלון, שבמהלכן הם עשו הכל כדי להפוך להורים. במשך שנתיים מטלטלות היא נכנסה להיריון טבעי עם תאומים, איבדה אותם, עברה הליך רפואי מציל חיים, והצטרפה למועדון המאוד לא אקסקלוסיבי של חולות בסרטן השד. מהיכרות מוקדמת אני יכולה להעיד שגם את זה היא עשתה בסטייל השמור רק לה. זהו סיפורה.
יוני 2017: "היה שווה לחכות"
"במסגרת אירועי קיץ שעשיתי במדרחוב של הקריון פניתי לעזרת הבעלים של המילקה בר שימצא לי להקה מקומית, כי לי אין ממש מושג בזה ואילו אצלו בפאב מתארחות בכל שבוע להקות להופעות. יותר מזה, ביקשתי ממנו לשמש ספק, כך שהוא ידאג להכל ואני אשלם לו. יום האירוע הגיע, חודש יוני, חום אימים. התייצבתי במדרחוב כדי לפקח על העניינים. עם קליפס בשיער, מזיעה, מתרוצצת אחרי הספקים – כיבוי אש כדי לקבל אישור, בודק חשמל, משטרה, קונסטרוקטור שיאשר במה של כולה 60 ס"מ – כאילו עשינו מיני יום העצמאות.
"לרגע קצר עמדנו שם וקשקשנו – הבחור שממנו הזמנתי את ההופעה ובחור שלא הכרתי אשר הקשיב ולא הוציא מילה. ההופעה החלה, וגיליתי שאותו בחור שלא דיבר הוא הבסיסט ושקוראים לו אלון. היתה הופעה מוצלחת מאוד, ובסיומה התיישבנו – שלושת חברי הלהקה שהיו גברברים חסונים ואני – באחת מהמסעדות במדרחוב. עברה לי מחשבה בראש שקרוב לוודאי לא אראה אותם יותר בחיים, אז מה אכפת לי לתקוע איזה המבורגר עם צ'יפס, ככה כמו שצריך, בלי שום נקיפות מצפון. ההמבורגר נזל לי מפה ונזל לי משם, לא שיא הנשיות, אבל למי היה אכפת. מפה לשם, כולם התפזרו ונשארנו רק שנינו, אלון ואני. הוא אמר שעשיתי אותו רעב. אני קיבלתי חינוך טוב בבית, שזה אומר שלא נעים ולא מנומס להשאיר בן אדם רעב לבד. אז חיכיתי שהוא יסיים את המנה.
"ישבנו וקשקשנו כמעט שלוש שעות, וגם הוא בחור טוב – ביקש ללוות אותי לאוטו כי היה כבר חשוך, הושיט לי יד ואמר שהיה נעים להכיר וביי. נכנסתי לאוטו ואמרתי לעצמי 'מיכל, את מדמיינת דברים, איזו הזיה את. חשבת שהוא מעוניין, אבל הבן אדם לא מבקש טלפון, לא משאיר את שלו, אז מה פתאום את מדמיינת דברים שלא קיימים?'. למחרת קמתי מוקדם כי היה לי אירוע נוסף, ובפייסבוק חיכתה לי הודעה שהיה לו מאוד נחמד ושהוא ישמח שנכיר. מאז אנחנו יחד.
"הכרתי את אלון כשבוע לפני יום ההולדת שלי, ובדיוק הסתיימה השנה הראשונה למותו של אבי. אבא שלח לי את אלון, וזו המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים, ללא צל של ספק. כשהייתי רווקה, החברות היו אומרות לי שאני לא מוצאת מישהו בגלל שיש לי המון דרישות, ותמיד עניתי שאני מסתפקת בבחור טוב עם עיניים טובות ועם ערכים משותפים לשנינו. כזה הוא אלון – הבן אדם עם הלב הכי גדול והמתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים. היה שווה לחכות לו 37 שנים".
מיכל מאי בן ארצי ובעלה אלון. "הוא המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים" (צילום: דורי אהרון)
אוקטובר 2018: "הרופא קצת גמגם"
השניים, בני 37, לא בזבזו זמן ועד מהרה עברו להתגורר יחד. לאחר שנת חברות, בעודם חוגגים בחו"ל, הוציא אלון טבעת ומיכל ענתה "כן". תוך שלושה חודשים הם התחתנו, ובסוף החודש הם יחגגו שנתיים של נישואים. הם לא חיכו, שאפו להגדיל את המשפחה, אך חודש עבר ועוד אחד וללא הצלחה. מיכל התקשרה בהיסטריה לגינקולוג שלה שהרגיע שכל המערכות תקינות ושלא אמורה להיות כל דאגה. הוא הסביר לה על שיטת "יום כן, יום לא", וכשעדיין לא קרה דבר העלה הרופא השערה שאולי העיכוב נובע בגלל פוליפ שהתגלה בבדיקת אולטרסאונד ברחמה. בפורים היא עברה פרוצדורה להסרת הפוליפ, ובאפריל, כבמטה קסם, היא נכנסה להיריון.
"בשבוע השישי הלכנו ביחד לרופא כדי לבדוק את הדופק של העובר", מספרת מאי בן ארצי, "הרופא הראה לנו את הנקודה המרצדת על המסך והסביר שזהו הדופק. אלון ואני הסתכלנו האחד על השנייה בחיוך ובעיניים קורנות, ואז הרופא אמר 'והנקודה השנייה היא הדופק של העובר השני'. שנינו סובבנו אליו את הראש בהפתעה, והרופא הסביר שיש לנו תאומים באותה השלייה – תאומים זהים בהיריון טבעי. המוח הריאלי שלי ישר חשב על שתי מיטות, על עגלת תאומים ועל המון חיתולים, ואלון היה עם חיוך מאוזן לאוזן, הכי קורן שיש".
בגלל גילה ובגלל שזה היה היריון עם תאומים נעשו יותר בדיקות מאשר בהיריון רגיל, ושלושה שבועות לאחר הגילוי היא התייצבה לבדה במרפאה לבדיקה שגרתית.
"הרופא קצת גמגם ולא ידע איך לומר לי שלעוברים אין דופק ושאני צריכה לגשת לבית החולים כדי שרופא נוסף יבדוק אותי, כי כדי לסיים הריון נדרשת חתימה של שני רופאים", היא משחזרת בקול רועד, "לא הבנתי מה הוא אומר ולא הבנתי מה אני אמורה לעשות. בבית הסברתי לאלון את מה שהרופא אמר, ושנינו לא ידענו מה אנחנו אמורים לעשות. למזלנו, בדלת ממול מתגוררת אחות שאמרה שאני חייבת ללכת לבית חולים. לא הצלחתי לקבל החלטה לאיזה בית חולים ללכת".
השניים, ללא תיק עם בגדים להחלפה, הגיעו לחדר המיון של המרכז הרפואי בני ציון בלי לדעת מה עומד לקרות. הרופאה בחדר המיון לא הצליחה לראות בבדיקה שני עוברים, ומאי בן ארצי נשלחה למכון האולטרסאונד, שם קיבל אותה פרופ' ישראל שפירא, רופא בכיר.
"פגשתי את אחד האנשים הכי מדהימים בסיטואציה מאוד מורכבת ולא נעימה", היא מספרת, "יש לו מקרן גדול בחדר, והוא הצליח לזהות את העוברים ושהם ללא דופק. 'יש לי שלושה דברים לומר לך', הוא אמר, 'לא משנה מה את חושבת שעשית שגרם לכך, את לא. זו מוטציה שמתרחשת אחת לארבעה היריונות ראשונים, ואין לזה הסבר. זו סטטיסטיקה נוראית, ויש איזושהי שתיקה בהסכמה שאף אחת לא מדברת על כך, אבל אם תספרי שעברת את מה שעברת תגלי שאת לא לבד. הדבר השני – זה לא אומר שום דבר לגבי ההיריונות הבאים שלך'. הדבר השלישי היה משפט שהכי הדהים אותי – 'כל מי שתספרו לו מה עברת יגיד שמזל שזה קרה בשלבים מוקדמים של ההיריון, וזה נכון, אבל הם עדיין הילדים שלכם ואתם כבר תליתם בהם את התקווה למשפחה. קחו לכם את הזמן ותיפרדו מהם. אני אחתום, ונעבור לסיום ההיריון'. וכך היה".
מיכל מאי בן ארצי. "לרגע לא חשבתי שזה סרטן" (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
יוני 2019: "התעוררתי על רצפת השירותים"
"נפרדנו מהם, אמרנו שאנחנו לא מסתכלים לאחור אלא רק קדימה, שנינו יד ביד, ועברנו לשלב הבא. בגלל הגיל שלי ובגלל שזה היריון ראשון לא רצו לעשות לי גרידה כדי לא לפגוע ברחם, והחליטו על סיום היריון באמצעות כדורים באשפוז מלא. אצלי זה היה תהליך קצת יותר מורכב בגלל השבוע התשיעי ואלו תאומים, ועברתי אותו עם כמות של משככי כאבים נדיבה מאוד. סיימנו את התהליך הלא פשוט הזה, אבל עם החלטה לשים הכל מאחור וברגע שאפשר מתחילים את התהליך מחדש. לקחנו את כל הטפסים שהיו קשורים בהפסקת ההיריון וקברנו אותם במגירה.
"שבוע אחרי הפסקת ההיריון נסענו ללונדון כדי לחגוג את יום הולדתי. כשחזרנו, לא זוכרת כמה זמן עבר, התעוררתי בבוקר עם דימום חריף שלא התאים לדימום של אחרי סיום ההיריון. דיברתי עם רופא הנשים ששלח לי הפניה למיון אם אמשיך לדמם, וכמובן שלאחר סיום השיחה הדימום נפסק. כך עברו הימים, והגיע יום שני. את זה אני לא אשכח – התעוררתי בבוקר עם אינטואיציה חזקה מאוד שמשהו לא טוב הולך לקרות לי. מעולם לא הלכתי לעבודה עם תיק גב, אבל הרגשתי שמשהו קורה. באותו היום היה אמור להיות לנו בקניון ביקור חשוב, ולקחתי תיק גב עם סט בגדים נוסף. לא יודעת למה. בדקנו שהכל תקין לקראת הביקור, ובשעה 10:00 התיישבתי במשרד ואמרתי לסגנית שלי כנרת הלוי שאני צריכה ללכת לשירותים. היא הצביעה על הכיוון ואמרה 'בבקשה, לכי', אבל לא הצלחתי. לא יכולתי לעמוד, לא יכולתי להתיישר, והיא אמרה לי שבטח זה בגלל שהתאפקתי יותר מדי. איכשהו דידיתי לשירותים, ושם דיממתי בצורה מסיבית. זה היה מבהיל מאוד. באותו הרגע עשיתי שתי שיחות – האחת לכנרת שתביא לי את התיק, והיא כאילו שוגרה מלוע של תותח, והשנייה לאלון שיבוא לקחת אותי לבית חולים. אמרתי לו שיביא איתו מגבת כי זה מה שעלה לי בראש באותו הרגע. הסתדרתי, ניקיתי אחרי כדי שחלילה לא יישאר סימן, הודעתי למנכ"ל שמשהו לא בסדר, ונכנסתי למחשב כדי להדפיס את ההפניה. גיליתי שהיא פגה לאחר 48 שעות, אז התקשרתי למוקד נשים, ואחות שלחה לי הפניה חדשה בהודעת sms".
איזה קור רוח.
"אוטומט. לא הבנתי מה קורה. אם הייתי עדיין בהיריון בטח הייתי משערת שאני מפילה, אבל מכיוון שלא הייתי בהיריון אפילו לא תיארתי לעצמי שאני בסכנת חיים. הגענו שוב למיון של בני ציון, ושם הסבירו לי על תופעת לוואי נדירה מאוד שרק שלושה אחוזים מאוכלוסיית הנשים בעולם מקבלות אותה".
ומהי?
"כאשר וריד ועורק ברחם מתחברים ביחד, נוצר כלי דם לא תקין שגורם לדימומים מסכני חיים. בהתחלה רצו לשחרר אותי כדי להמשיך לקבל טיפול בקהילה, וביקשו שאגיע כעבור שבוע לבדיקה. ניסו לתאם לנו בדיקת אולטרסאונד לשבוע אחר כך, ובינתיים הלכתי שוב לשירותים. ראיתי שהדימום מסיבי מאוד, ויצאתי משם עם דמעות בעיניים. אמרתי לאלון שאני חושבת שלא כדאי שישחררו אותי. במקרה הגיע לעמדה של הרישום רופא שממש בעט בכיסא של המזכירה. היא הרימה את הראש, הסתכלה עלי וקראה בדחיפות לרופאה שטיפלה בי כשהגעתי למיון. היא הגיעה במהירות ואמרה שהמצב הרבה יותר קשה ממה שהם חשבו בהתחלה. אשפזו אותי באופן מיידי, כולל חיבור לנוזלים כדי למנוע ממני להתמוטט, מה שלא כזה עזר".
מה זאת אומרת?
"הלכתי שוב לשירותים וביקשתי מכולם לעזוב אותי. חשבתי שאם אהיה שם מספיק זמן ללא הפרעה, כל מה שהיה צריך לצאת אחרי הפסקת ההיריון ועדיין לא יצא – זה הזמן. אחר כך קראתי לאלון שיעזור לי לצאת, ומצאתי את עצמי מסתכלת עליו, מחייכת חיוך גדול ואומרת לו שאני לא מרגישה טוב. הדבר הבא שאני זוכרת היה שהתעוררתי על רצפת השירותים, כשארבע אחיות גוחנות מעלי ומברכות אותי על שובי להכרה. נתנו לי תרופה כדי להפסיק את הדימום, ומנהל המחלקה הגיע ואמר לי שאני לא צריכה לדאוג כי האמבולנס בדרך. הסתכלתי עליו המומה ושאלתי 'אבל אני לא בבית חולים?'. הוא אומר לי שאני צריכה לעבור פרוצדורה מורכבת מאוד, שהמומחה שלהם נמצא בכנס ושהם אינם רוצים, בגילי ובמצבי, לתת לרופא שאינו מספיק מומחה לעשות זאת. 'סיכמנו עם החברים שלנו במרכז הרפואי כרמל שהם יקבלו אותך להמשך טיפול', הוא אמר, והערכתי מאוד את זה שבית חולים בעצם אומר לי שהוא אינו מסוגל כרגע לתת לך את הטיפול הכי טוב ומעביר אותך למישהו אחר. זה לא מובן מאליו. בשעה 18:00 הוכנסתי לניתוח חירום שבו שאבו החוצה את כלי הדם הלא תקין, ולמחרת כבר השתחררתי עם החלטה שברגע שיאפשרו לנו, ננסה שוב".
מיכל מאי בן ארצי. "אם הכימו עובד על כל הגוף, הביולוגי הוא טיל מונחה מטרה" (צילום: חגית הורנשטיין)
פברואר 2020: "הם לא באו סתם"
זו המטרה שניצבה לנגד עיניהם – להיכנס להיריון ולהגדיל את המשפחה. זה היה החלום של שניהם, אך דבר לא קרה. הם אמרו בינם לבין עצמם שזה סביר כי הרחם עבר טראומה וייקח זמן, והתנחמו בכך שהכל תקין אצלם. בתחילת פברואר, תוך כדי הניסיונות, הם הרגישו משהו מאוד מוזר בשד ימין – בליטה גדולה יחסית למשהו שלא היה שם יום קודם, בגודל של כדור פינג פונג. גם בתחושה הוא הזכיר כדור – עגול וקשיח. ללא דיחוי קבעה מאי בן ארצי תור לגינקולוג שלה, שהודיע שהוא אינו מוסמך לטפל בזה והפנה אותה לעשות אולטרסאונד, ממוגרפיה וכירורגיית שד. היא עוד שאלה באיזה סדר לעשות את הבדיקות והתשובה היתה "בסדר של הכי מהר".
מה עבר בראש?
"לרגע לא חשבתי שזה סרטן. נכון, הוא היה ענק, אבל אמרתי שסרטן לא יכול לצוץ ככה פתאום, מהיום למחר. חשבתי שזה חלבון או שריר או רקמת שומן, אבל הלכתי להיבדק. באותו השבוע עשיתי אולטרסאונד וממוגרפיה, ועם התוצאות הגעתי לרופאה פרטית שהיא קרובת משפחה. היא המליצה לי לעשות ביופסיה, ועשיתי אותה כבר למחרת. התור לכירורגיית שד היה רחוק יחסית – שלושה שבועות מהיום שגיליתי את הגוש – ובאורח קוסמי, ביום שבו היה לי תור לכירורגיית שד הגיעו תוצאות הביופסיה. הדבר השני שקרה באותו היום, 27 בפברואר, היה ההכרזה על הגעתו של וירוס אנונימי בשם covid-19 לישראל. לצערנו גילינו שזה לא מה שחשבתי – זה גוש סרטני שמסתבר שהיה שם קודם, עוד כשהייתי בהריון, רק שהוא היה קטן מאוד ופנימי מאוד. בגלל תופעת הלוואי והסיבוך של ההיריון, ההתפרצות ההורמונלית שהיתה לי בגוף גרמה להורמונים להיצמד אליו וגרמה לו לצוף ולגדול. בראייה לאחור, תפקידם של התאומים הקסומים האלה בחיים הקצרים שלהם היה להציל לי את החיים, כי אם לא הייתי בהיריון לא הייתי מגלה שיש לי סרטן שד בשלב מוקדם כל כך. זה היה תפקידם בעולם, הם לא באו סתם".
איך ממשיכים מכאן?
"כירורגית השד הסתכלה עלי ואמרה לי שאני צריכה להפוך כל אבן ולהפעיל כל פרוטקציה שאי פעם חשבתי שיש לי כדי להשיג בדיקות MRI ו־PET C.T הכי מהר שאפשר. הבנתי שיש לי סרטן ורק חשבתי איך אני הולכת לספר את זה לאמא שלי, כי אבא שלי נפטר מהמחלה. זה היה יום חמישי בערב והחלטנו לא לחכות. היא כבר ידעה שמשהו קרה כי אנחנו לא נוהגים לנחות עליה ללא הודעה מראש. חשבתי על איך אני מבשרת לה בלי למוטט אותה, ופשוט הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה שלמזלנו גילינו את הגוש מוקדם ושהכל יהיה בסדר. סרטן שד זו מחלה שמחלימים ממנה, ואני צריכה שהיוצרות בינינו יתחלפו – שהיא תטפל בי במקום שאני אטפל בה. באותו הרגע כאילו המוח שלה עשה אתחול מחדש והיא שאלה מה אני צריכה. החמ"ל של משפחת מאי בן ארצי נפתח להשגת שתי הבדיקות הנדרשות עם טלפונים לכל מי שהיא מכירה, ואחרי שבוע כבר היו בידי התוצאות. בעקבות שיחות עם חולות אחרות החלטתי שאת הטיפולים אעבור באסותא ולא בבית חולים ציבורי. גם ראיתי לנגד עיני את טיפולי הכימותרפיה של אבא, ולא רציתי להיות שם. זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי – צוות מדהים, תנאים מדהימים, רק דברים טובים יש לי להגיד על המחלקה האונקולוגית של אסותא".
אפריל 2020: "לא חשבתי שאמות בגללו"
"היה לנו זמן קצר מאוד לעשות טיפולי שימור פריון, כי בכל זאת כבר התבגרנו בשנתיים וגם טיפולים כימותרפיים לפנינו ולא ידעתי מה תהיה רמת הפוריות שלי אחריהם. בזמן הסגר, כשכולם היו בבתים, אני עשיתי תהליכי שימור פריון והקפאנו עוברים כי הסרטן מעולם לא היה פקטור עבורי. הוא לא היה עניין מבחינתי אף פעם. כשהגיעו התוצאות אמרתי לו 'אוקיי, אתה לא מפחיד אותי, אתה לא מאיים עלי, אני מסתכלת לך בלבן של העיניים ואתה לא מרגש אותי. אותי מעניין להיות אמא ומה אני צריכה לעשות כדי להיות אמא עכשיו. אתה עצמך לא מעניין אותי'. ובאמת לא פחדתי ממנו. לא חשבתי שאמות בגללו, היה לי ברור שאת הסרטן אני מנצחת. אין אופציה אחרת בכלל".
אבל בשלב הזה לא היתה לך דרך לדעת שאת הולכת לגבור עליו.
"ב־5 לאפריל היה טיפול הכימו הראשון שלי, ובמקביל התחלתי תהליך של הכנת פאה כי כל התרופות של כימו שמיועדות לסרטן שד מנשירות שיער. את השיער שלי כמובן תרמתי, וכך יצא שנכנסתי עם שיער ויצאתי עם שיער. פגשתי איש מדהים בשם אבי אפללו שמנהל את אור לשיער, אימפריה קדושה, שם קיבלו אותי במהלך הסגר כדי שארגיש הכי טוב עם עצמי. ככה התחלנו, אני ופאתי שבצורה מפחידה דומה לשיער שלי, ואני מאוד אוהבת אותה, אני באמת מרגישה איתה בטוחה מאוד. יש משהו בטוח בפאה – מצד אחד את לא מרגישה חולה כי את מסתכלת על עצמך במראה ורואה אותך, זו לא דמות אחרת. מצד שני, אצלי השיער מייצג נשיות. קשה לי בלעדיה, וכשאני חובשת אותה אני מרגישה הרבה יותר נשית".
היא גם מונעת תהיות, הרמת גבות ושאלות מביכות.
"חד משמעית".
את מקבלת חבילה שלמה של טיפולים.
"קיבלתי שישה טיפולי כימו, ומחכים לי טיפול ביולוגי למשך שנה, ניתוח והקרנות. הרופאים מגדירים את זה כך – אם הכימו עובד על כל הגוף, הביולוגי הוא טיל מונחה מטרה. הוא יודע לגשת בדיוק לתא הסרטני ולהרוג אותו מבפנים. עברתי ניתוח ולא הייתי זקוקה לשחזור, ובסוף החודש אתחיל בסדרה של 22 הקרנות כטיפול מניעתי".
היו לך תופעות לוואי?
"בואי נשים את זה על השולחן – כימו הוא לא דבר כיף. למזלי, תופעות הלוואי שלי לא היו קשות, הן חסו עלי. כשמישהו מספר לך שהוא מקבל כימו, את ישר מדמיינת אותו מעל האסלה מקיא את נשמתו, נראה כמו שד ועם שקיות שחורות מתחת לעיניים. למזלי כמעט לא היו לי בחילות, לא הקאתי אפילו פעם אחד, אבל כן היו לי עניינים עם הקיבה, היא פחות אהבה את הכימו. הדבר הכי מתסכל היה שינוי הטעם בפה שהגיע אחרי כל טיפול בזמן אחר. את רואה אוכל מוכר, יש לו ריח מוכר, את שמה אותו על הלשון ובשנייה הראשונה יש לו גם טעם מוכר, אבל אז הגוף בוגד בך ויש לו את הטעם הכי דוחה בעולם. למדתי מה אני כן יכולה לאכול כדי לשמור על התזונה, אז אני מכינה לי שייקים בריאים ושותה את האוכל. נוסף על כך אני מקבלת ליווי של עובדת סוציאלית שאמרה לי שהגישה שלי וההסתכלות שלי על המצב עוזרות מאוד. זה שאני יודעת שאני הולכת לעבור את זה ושהכל יהיה מאחורי, זה שלא נפלתי למקום הקורבני ואף פעם לא שאלתי שאלות שאין לי עליהן תשובות, עזר לי".
שאלת "למה דווקא אני"?
"לא הסתכלתי לשמים ושאלתי למה אני כי אין לזה תשובה. כשחברות קרובות אמרו שזה לא מגיע לי, עניתי 'למה, למישהו אחר זה כן מגיע?'. אם כבר זה הגיע, עדיף לתת את זה למישהי שיודעת להתמודד, שזה לא מפחיד אותה ושיודעת שהיא הולכת לנצח את זה. לאורך כל הדרך שאלתי מה הלאה, איך ממשיכים הלאה".
הלאה הכוונה להיריון?
"אשה שחולה בסרטן, ולא משנה איזה סרטן, מרגע הגילוי אסור לה במשך שנתיים להיכנס להיריון. ומכיוון שכיום אני בת 39 ובעוד שנתיים אהיה בת 41 נשאלה השאלה מה עושים עכשיו כדי להגשים את החלום שלנו להיות הורים. אז פנינו לסוכנות בארץ להתחיל בתהליך פונדקאות. הכל במקביל".
כשאת לא יודעת בעצם אם תחלימי.
"לי היה ברור שאחלים, לא היה לי ספק שאני מנצחת אותו".
מיכל מאי בן ארצי. "יש משהו בטוח בפאה" (צילום: חגית הורנשטיין)
אוגוסט 2020: "אני מוגדרת כ־Cancer Free"
"אלון היה צמוד אלי לאורך כל הדרך, בכל בדיקה, בכל טיפול ובבית כמובן. בכל התהליך שעברנו, עוד משלב הפסקת ההיריון, כולם שואלים את האשה איך היא מרגישה, כי הנשים הן אלו שנושאות את ההיריון, אבל לי היה חשוב מאוד איך אלון מרגיש. הרי הוא איבד את הילדים שלו בדיוק כמוני, והוא זה שרואה את אשתו, האשה שהוא אוהב, כואבת וסובלת. אין שום מערכת תמיכה לגבר, וחייבים לתת על כך את הדעת. הרבה יותר קל לעבור משהו כזה עם מישהו ולא לבד. החוזק הוא מקרין. כמו שאלון הקרין עלי את החוזק שלו, אני הקרנתי את החוזק ואת האופטימיות שלי עליו, כך שידענו שאנחנו עוברים את זה ביחד. כמובן שהיתה לו תמיכה נפרדת כי הוא היה צריך את המקום הזה שבו הוא יכול לדבר על החששות ועל הפחדים שלו, שבו הוא יכול לפרוק.
"מערכת התמיכה הביתית היא חשובה – להכין אוכל, לסדר, לנקות, לתת לי את הלגיטימציה לנוח, ולכן הוא היה צריך מקום לפרוק את החששות ואת הפחדים, כי אנחנו אנושיים. יש פחדים, יש תסכולים, רק צריך לדעת מה עושים איתם. אלון עשה הכל. לי נורא קשה לשחרר, אני בן אדם שאוהב לטפל יותר מאשר שיטפלו בו. לדעת לקבל ולהבין שעכשיו את צריכה שיטפלו בך היה דבר לא קל. אמא שלי וחמותי שלא יכולות היו לבוא להיות איתי בגלל הקורונה שלחו לכאן אוכל בכמויות של משפחה מרובת ילדים. זו היתה הדרך של אמא להראות שהיא שם בשבילי ושהיא מטפלת בי עם כל המאכלים שאני הכי אוהבת ושאולי אצליח לאכול משהו. זו היתה תמיכה ללא תנאי והיא עזרה לי מאוד.
"קיבלתי קיר תומך ממקום העבודה שלי, המון אהבה, עזרה ודאגה, וזה לא מובן מאליו. כשהקניונים חזרו לפעול הם הבינו שחלק מתהליך ההחלמה שלי הוא לקום בבוקר, להתלבש ולצאת לעבודה, להרגיש חיונית ופעילה. כשאני יושבת בבית אני מתנוונת ונובלת, ועצם זה שיצאתי, הייתי פעילה ועשיתי דברים, זה נתן לי המון כוחות. היו לי כמובן גם את החברות המאוד טובות שלי שהיו שם וגם כאלו שלא היו, וזה בסדר, זו זכותן המלאה. אז יש שתיים שיורחקו ממעגל החברים, אבל הרווחתי הרבה אחרות. גיליתי המון אנשים טובים בדרך, ואני מסיימת את התהליך עם המון הכרת תודה להמון אנשים.
"הגענו לטיפול האחרון, ובאסותא יש מסורת שכל מי שנמצא במשמרת – האחיות, הרופאים והסייעות – נעמד סביבך בדקה האחרונה של הטיפול האחרון, ובעשר השניות האחרונות כולם סופרים לאחור עד שהמכשיר מצפצף וכולם מברכים על סיום הטיפול. זו מסורת מקסימה. ישר אחרי זה עשינו את כל ההכנות לניתוח, שבו קבעו לאחר הפתולוגיה שכל מה שהיה צריך לצאת יצא ובעצם אני מוגדרת היום כ־Cancer Free. בתוכי אין היום משהו שמוגדר כסרטני. אני צריכה להמשיך את הטיפול הביולוגי עד אפריל שזה שטויות – עירוי קצר ללא תופעות לוואי – כדי להיות בטוחים שאין איזה תא שלא יצא בניתוח ושהגידול לא יחזור. אעבור את וזהו".
מיכל מאי בן ארצי בטיפול הכימותרפי האחרון. "אני כבר מלווה חולה חדשה ונותנת לה כלים להתמודד בדרך יותר אופטימית"
אוקטובר 2020: "אני את שלי עשיתי"
"ואז את חושבת שאם כבר קיבלת את 'המתנה' הזו, מה את עושה איתה. זה לא בא סתם, ואם לא עשית עם זה משהו אז פספסת בענק. אני לא אוהבת חשיפה – אני ממש לא אוהבת להתראיין, מדירה עצמי מהשקות ולא מעלה תמונות באירועים – אבל החלטתי שהפעם אני שמה את הנוחות שלי בצד כי המטרה היא הרבה יותר גדולה. המטרה היא שאם יש מישהי שעוברת את התהליך וקשה לה, אני רוצה לתת לה את הכוחות ואת האור שיש דרך אחרת לעבור את זה. ואם מישהי לא הלכה לעשות בדיקה – גם אני לא עשיתי, כי כל הזמן אומרים שרק מעל גיל 40 צריך להיבדק אצל כירורג שד ומעל גיל 50 ממוגרפיה – אז יש לי חדשות. סרטן שד לא בודק את הגיל הביולוגי שלך ואומר 'הא, את בת 40, אז אני אבוא לביקור עכשיו'. הוא מגיע גם לנשים הרבה יותר צעירות. אם יש מישהי שקוראת עכשיו וגרמתי לה לקבוע תור לכירורגית שד, אני את שלי עשיתי וזה שווה יותר מהנוחות הפרטית שלי.
"אני כבר מלווה חולה חדשה ונותנת לה כלים להתמודד בדרך יותר אופטימית וחייכנית ועם הרבה הומור. זו הדרך הנכונה. עם קצת עבודה ועם קצת ראייה אחרת אפשר לעבור את זה הרבה יותר קל. יש רגעי משבר, שלא יצטייר ש'יואו, איזה כיף לקבל סרטן וזה מדהים', אבל יש דרך לעבור את זה בצורה אחרת. כל רופא שנתקלתי בו וכל עובדת סוציאלית אומרים ש-70 אחוז מההחלמה ומהעזרה לגוף להתמודד עם תופעות הלוואי הם הגישה. אז אנחנו צריכים לבחור – לבחור נכון וגם את הסובבים לנו, כאלו שמרימים ולא מורידים. זה תופס אותנו באמצע החיים, וחייבים לדעת איך למצוא את הסביבה התומכת ואת הכוח שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו, לתעל אותו למחשבות חיוביות ולדעת שמותר לצחוק בתהליך, מותר לחייך ומותר שיהיה לנו טוב. גם מותר שיהיה רע ומותר לבכות, הכל בסדר. מותר שיהיה משבר, השאלה היא איך יוצאים מהמשבר. החוכמה היא לדעת איך לצמוח ומה הלאה, ויש הרבה הלאה. אם אני יכולה לתת פרספקטיבה אחרת להסתכל על הדברים ולעזור למישהי לשנות את קו המחשבה שלה, זה משמח אותי".
איך ייראה העתיד?
"סיימנו את תהליך הפונדקאות, ועכשיו אנחנו ממתינים לצלצול הטלפון שבו נתבשר שמצאו את המיועדת שלנו, את מי שתיתן לנו את המתנה שאנחנו הכי רוצים, אחרי השנה וחצי המאוד מאוד מורכבות שעברנו. יצאנו מזה הרבה יותר חזקים, הרבה יותר ביחד. אנחנו יודעים שיש לנו מערכת תמיכה זוגית טובה מאוד כי את המשברים צלחנו ביחד, ואני בטוחה שזה מה שנתן לנו יכולת התמודדות נפלאה ביחד".
את תמיד זו שנותנת ועוטפת, והרבה פעמים מוותרת על "מיכל". משהו השתנה בעקבות המחלה?
"פגשתי בתהליך אשה קסומה שעברה את זה לפני הרבה שנים, והיא שאלה אותי שאלה מאוד מעניינת שלא כל כך הבנתי. היא שאלה אותי אם אני כבר יודעת למה זה בחר בי. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. בשיחה נוספת כבר הבנתי למה היא מתכוונת. דיברנו על תפקידו הפיזיולוגי של השד ושיש פה כפל משמעות – להניק ולהעניק. מסתבר שסרטן שד תוקף הרבה פעמים נשים שמעניקות לאחרים הרבה יותר מאשר לעצמן, ואנחנו צריכות לדעת לשים את עצמנו בפרונט. זה שאת דואגת לעצמך זה לא כי את אנוכית אלא ממקום של דאגה לעצמך. את צריכה לשים את עצמך במקום שבו תוכלי עדיין לתת לאחרים, אבל זה לא צריך לבוא על חשבונך. הרבה פעמים במהלך חיי מצאתי את עצמי נותנת ומעניקה לאחרים בלי לדאוג לעצמי, והייתי צריכה ללמוד שעכשיו זה הזמן שלי".
מיכל מאי בן ארצי ובעלה אלון. "סיימנו את תהליך הפונדקאות, ועכשיו אנחנו ממתינים לצלצול הטלפון"
עינת
מיכל ואלון אתם מקסימים. רק טוב ובריאות מחכים לך! ותזכרו שהכל לטובה..