המחלימים

מה המשותף לראש השנה ולקורונה? אם מוציאים את עניין הסגר, התשובה היא פשוטה – כלום. אז החלטנו להפגיש בין שני המושגים דווקא עכשיו, בראש השנה, כשמסכמים את השנה שחלפה ומקבלים החלטות חדשות לשנה הבאה.

זו היתה שנה לא קלה, בלשון המעטה. שנה של תהפוכות, שנה שבה למדנו מהם סדרי עדיפויות, שנה שבה הטפל נשאר תפל והעיקר – לא לפחד כלל. יש מי שהשנה האחרונה הכניסה אותו לפרופורציות, אחרים בחרו לצפצף על הנהלים ולחיות את החיים.

"כלבו – חיפה והקריות" מביא את סיפורם של חמישה חיפאים שהיו משלמים הרבה כדי למחוק את מה שעברו השנה מדפי ספרי הזיכרונות שעדיין לא נכתבו. מה שבטוח, כל החמישה לא נכנעו לנגיף הקורונה ובחרו בחיים.

אריאל גרבויס
"אני בין הראשונים שתרם פלסמה בארץ"

אריאל גרבויס תורם פלסמה. "הפגישו אותי עם החולה הראשון בארץ שקיבל פלסמה, ומסתבר שזו היתה התרומה ממני"

אריאל גרבויס, 35, מנהל ביחד עם אשתו את קאסה דאנס – מועדון של ריקודים סלוניים וברייקדאנס. בסוף חודש פברואר הוא הוזמן לשפוט באליפות רומניה, ולאחר שפגש בקוסטיצה ובפטריצ'ן במסעדות המקומיות, הוא התוודע גם ל־Covid19 – וירוס שעדיין לא היה ממש מוכר כאן. גרבויס הוא חולה מס' 105 והחולה ה־40 שהחלים בישראל.

נבדקת בארץ או ברומניה?

"כשחזרתי מחו"ל הייתי בטוח שתפסתי צינון. הרגשתי מאוד לא טוב ונכנסתי לבידוד. לאחר ארבעה ימים יצרתי קשר עם מד"א כי התסמינים לא נעלמו, והם הגיעו אלי לעשות לי בדיקה שיצאה חיובית".

הפצת את הנגיף סביבך?

"האמת היא שלא. בתחקיר האפידמיולוגי התברר שההדבקה היתה שבועיים קודם בגלל שופט רומני. כל מי שהיה איתי במגע בשבועיים האלה נכנס לבידוד, אבל אף אחד מהם לא חלה. כל העובדים והרקדנים בסטודיו, כל החברים, כל בני המשפחה – יותר מ־150 אנשים וילדים – כולם יצאו שליליים. אף אחד לא נדבק".

מה הרגשת?

"את התסמינים הרגילים של קוצר נשימה, חום, כאבי שרירים ועייפות מוגברת. הרגשה של בין וירוס של 24 שעות לשפעת, קשה להסביר אפילו. אושפזתי במחלקת הקורונה של הקריה הרפואית רמב"ם קרוב לשלושה שבועות".

איך הרופאים הגדירו את מצבך?

"אז עדיין לא הגדירו את החולים כקל, בינוני וקשה. כל מי שהיה חולה אושפז מיד, לא היתה אז אפשרות אחרת. כמה שבועות אחר כך התחיל עניין הסינונים, ואת החולים הקלים הפנו למלוניות. גם לי הציעו לעבור למלונית כי התסמינים כבר היו חלשים אבל סירבתי להתפנות. העדפתי להישאר בבית החולים. אגב, אני בין הראשונים שתרם פלסמה בארץ. לפני שלושה שבועות הייתי בתל השומר, הפגישו אותי עם החולה הראשון בארץ שקיבל פלסמה, ומסתבר שזו היתה התרומה ממני. הוא בשנות ה־60 לחייו מאזור ירושלים והיה מורדם ומונשם, והשתמשו בפלסמה שלי להציל את חייו".

הבנתי שתרומות הן חלק בלתי נפרד מחייך.

"כשהשתחררתי מבית החולים עסקתי בפעילות התנדבותית בקהילה כי היינו חייבים לסגור את מועדון הספורט. גייסתי תרומות למשפחות חד הוריות, למשפחות נזקקות ולצוותים הרפואיים של בתי החולים רמב"ם, כרמל ובני ציון. ניהלנו מאבק לפתיחת הסטודיו, והנה – שוב סוגרים אותנו לשלושה שבועות".

אתה נשמע ממורמר על ההחלטה.

"באופן חד משמעי אני לא מצדיק את עניין הסגר מהמון סיבות, אבל לא אכנס לסיבות הפוליטיות שעומדות מאחורי זה. האבסורד הוא שבמשך כל תקופת הקורונה הייתי עסוק בנתינה, בתמיכה ובעזרה לאחרים. אני מאמין שאחרי הסגר הקרוב אצטרך מישהו שיציל אותנו. אני חושש למצוא את עצמי חסר תעסוקה כי בגלל הקורונה איבדנו כבר כ־50 אחוז מהתלמידים שהיו רשומים במועדון. מאז שקיבלנו אישור לחזור לפעילות ועד עכשיו אנחנו משתדלים להחזיק את הראש מעל המים. עוד סגר אחד זה פשוט להוריד לנו את הראש".

יש המון נדבקים ביום.

"צריך לעשות סדר בדברים. אנשים לא מבינים ודי מבולבלים כי הם ניזונים משמועות. זה לא שיש המון נדבקים אלא יש חיוביים. לדעתי, וסלחי לי על הבוטות, זה בולשיט אחד גדול. במקום לסגור את המדינה תזרימו את הכסף הזה לבתי חולים ולהגדלת יכולת הקבלה של החולים עצמם. הרי בסופו של דבר יהיה סגר, חלק יישארו בבתים אך לא כולם, התחלואה באמת תרד, אבל כשנחזור לפתוח את המשק שוב תהיה התפרצות. אני לא מאמין שסגר זה הפתרון, אבל כנראה לאנשים נוח להיות בסגר. הרבה אנשים ימותו, אבל לא מקורונה אלא מרעב, מצער ומבדידות. בתקופה שבה הייתי חולה היו לי דאגות אחרות. היום אני צריך לדאוג איך אני סוגר את החודש ואיך אני מכניס כסף הביתה. לצערי זו המדינה שלנו“.

שלומית עג'מי
"יצאתי מזה אחרי שלא האמנתי שאחיה"

שלומית עג'מי. "כבר לא היה לי כוח לעמוד על הרגליים"

שלומית עג'מי, 63, רכזת מגמה ומורה לעיצוב שיער בבית הספר ויצו למבוגרים מגיל 18, חלתה ב־10 במרץ. התסמינים היו חום גבוה, הקאות, ליחה קשה ושיעול שלא נגמר – לא תסמינים שמיוחדים דווקא לנגיף. כך גם חשבו גורמי הרפואה.

"במשך עשרה ימים הייתי בבית, ולאורך כל אותו הזמן ביקשתי שיגיעו אלי הביתה לעשות לי בדיקת קורונה, אבל אמרו לי 'לא'", היא מספרת, "שאלו אותי אם הייתי עם חולה קורונה מאומת ועניתי שאין לי מושג, וזוהי הסיבה שבגללה לא רצו לעשות לי בדיקה. יום אחד הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד יותר על הרגליים והלכתי לביקור רופא, שם אמרו שיש לי משהו בריאות ונתנו לי אנטיביוטיקה. תארי לך כמה טרי הכל היה – כולם היו רק עם מסיכות, אפילו ללא כפפות. כשסיימתי את מנת האנטיביוטיקה התקשרתי לקופת החולים שלי, שם אמרו לי שאין צורך שאגיע ורשמו לי עוד אנטיביוטיקה. כשראיתי שאני לא מרגישה שום שינוי, בעלי הזמין אמבולנס והגענו למרכז הרפואי כרמל".

חשבת שיש לך קורונה?

"לא חשבתי אבל הרגשתי שזה שונה משפעת. זה לא היה אותו דבר. כבר לא היה לי כוח לעמוד על הרגליים, לא יכולתי לאכול, לא היה לי טעם בפה. הרגשתי שמשהו לא בסדר. אגב, גם בבית החולים הרופאים עדיין לא היו זהירים ובדקו אותי בידיים חשופות, עד שהחליטו לעשות לי בדיקת קורונה".

וזו למעשה הבדיקה הראשונה שעשית.

"נכון. הכניסו אותי לחדר מבודד, וכשהגיעה התוצאה החיובית, כל מי שנגע בי נכנס מיד לבידוד, גם בביקור רופא וגם בבית החולים. העבירו אותי לבית החולים הישן, למקום שבו היתה המחלקה הגריאטרית, ושם הייתי שבועיים. הייתי חולה מס' 330, אבל בחיפה היו אז רק חמישה חולים".

במהלך האשפוז חוברה עג'מי לבלוני חמצן בגלל קשיי נשימה. "הכל נעשה דרך טלוויזיה במעגל סגור, אף רופא לא נכנס אלי לחדר", היא משחזרת, "היה לי חום של 39.8 מעלות, הוא לא ירד במשך ארבעה ימים, והייתי כבר ממש מיואשת. הרגשתי שאני לא הולכת לצאת מזה, אפילו כתבתי לילדים שלי שזהו, שפה זה נגמר, והם התקשרו בבהלה לבית החולים. הרופאים הגיעו אלי מיד ואמרו שאין לי מה לדאוג, שאצא מזה, אבל אותי הטרידה העובדה שהחום לא יורד. 'החום לא יורד כי את חולה', הם אמרו לי דרך המסך, 'תמשיכי לקחת את הכדורים שנתנו לך ותראי שיהיה טוב'. הם עודדו אותי, ואחרי יומיים החום באמת התחיל לרדת. נשארתי עוד שבוע בבית החולים, עשיתי שתי בדיקות שיצאו שליליות, והשתחררתי הביתה".

איך הרגשת? נשארו לך תופעות?

"הליחה לא עברה וגם השיעול לא, חולשה בכל הגוף, לא יכולתי ללכת 100 מטר. הרגשתי כאילו אני רצה מרתון, אבל לאט לאט, לאחר שעברו שלושה-ארבעה חודשים, התחלתי לחזור לעצמי. חטפתי את זה ממש קשה. עד היום יש לי כאבים בשרירים".

ניהלת במשך עשרה ימים אורח חיים רגיל כשאת חולה. מישהו נדבק?

"המשכתי ללכת לעבודה כי לא ידעתי שאני חולה, גם המשפחה היתה צמודה אלי – שלושת ילדי ושישה נכדים – ואף אחד מהם לא נדבק, מלבד בעלי, אך לא היו לו שום תסמינים".

נראה לך שאת מחוסנת?

"לא נראה לי שאני מחוסנת. אני לא לוקחת סיכון, אני תמיד עם מסיכה. חוץ מאשר לעבודה אני לא יוצאת לאף מקום. עדיין לא חזרתי לעבודה מעשית ואני מעבירה שיעורים עיוניים, שזה גם קשה לי אבל אני לא מוכנה להיכנע. אני חייבת, אחרת אוי ואבוי לי. אז אני מעבירה את השיעורים כשאני מנסה לא לעבוד פיזית, לעשות מה שאני יכולה ולתת את המקסימום. מיום ליום אני משתפרת, ומקווה שעם הזמן הכל יעבור. אני אופטימית, יצאתי מזה אחרי שלא האמנתי שאחיה, אז היום אני כבר לא מתלוננת".

מה את מאחלת לנו לשנה הבאה?

"שקודם כל הקורונה תעזוב אותנו במנוחה, כי זה משגע את הנשמה כל היום להיות עם מסיכה. הלוואי שימצאו חיסון כמה שיותר מהר, כי ללא חיסון אני לא רואה לזה סוף“.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אורי נחמני
"הייתי בבידוד במשך 40 יום"

אורי נחמני. "כשיצאו עם ההכרזות שניצחנו את הקורונה הרגשתי מרומה" (צילום: מיכל קשרוב)

"בחודש מרץ, כשעדיין לא ממש ידענו מה זו קורונה", נזכר אורי נחמני, 63, בעל משרד פרטי לעריכת דין ומומחה בדיני משפחה וירושה, "הייתי בדיון בבית הדין הרבני הגדול בירושלים. לאחר כשבוע קיבלתי שיחת טלפון ונשאלתי אם בתאריך המדובר הייתי בדיון. כשעניתי בחיוב נאמר לי שהדיין והשומר בכניסה חולים בקורונה. במגזר החרדי לא היתה אז שום מודעות, והצפיפות שבה הם מתנהלים גרמו להידבקויות המוניות. התבקשתי להיכנס לבידוד, וכך היה. כשיצאתי משבוע הבידוד הביתי, המדינה כולה כבר נסגרה והמשכתי להיות בבית. הסיבה היחידה שבגללה יצאתי מהבית היתה לחפש ביצים – היה מין טרנד כזה במדינה – ולקנות תרופה לילד שלי. בפסח התחלתי להרגיש לא טוב. היו לי כאבי ראש למות, ובמימונה כבר היו לי קשיי נשימה. אני זוכר שישבתי בסלון ואמרתי לאשתי שאני לא מצליח לנשום, שמשהו לא בסדר. ניסיתי לשאוף אוויר ולא הצלחתי. למחרת התחיל לעלות לי החום והייתי בטוח שיש לי דלקת גרון".

לא נדלקה לך נורת אזהרה?

"לא חשבתי בכלל על קורונה, ידעתי שאני מבודד מאנשים כבר שבועיים ולא חשבתי בכיוון. היה לי חום וחשבתי שיש לי דלקת בגרון שממנה אני סובל כמה פעמים בשנה, אבל פתאום קלטתי שלא כואב לי הגרון. אמרתי לאשתי שאולי זו קורונה, והלכתי להיבדק. חזרתי מהבדיקה, נכנסתי למיטה ולא הצלחתי לצאת ממנה. לא הרגשתי טוב – חום גבוה ובעיקר רחמים עצמיים. שכבתי יומיים במיטה, וביום שישי קמתי כי אני אדם דתי, הסתכלתי על ארבעת ילדי, עשיתי לכבודם קידוש וחזרתי למיטה. למחרת כבר הרגשתי טוב יותר, וביום שני, שהיה ערב יום השואה, באמצע טקס אלטרנטיבי שעשיתי לילדים כי לא היו בתי ספר וגנים, קיבלתי טלפון והודיעו לי שאני חולה בקורונה וצריך להיכנס לחדר מבודד. וככה הייתי בבידוד במשך 40 יום".

מה?!

"40 יום בבידוד כמו כלב, סופר את המרצפות, מביט מהחלון ורוצה לקפוץ החוצה, אבל יש סורגים ואין עם מי לדבר. אחרי שבועיים-שלושה שוב הרגשתי רע – קשיי נשימה ולא הצלחתי לדבר. קיבלתי קודאין כי השתעלתי בטירוף, ואחרי מריבות עם משרד הבריאות, הסכימו שאעשה בדיקה שבה יצאתי שלילי. רק בסוף חודש מאי יצאתי מהבידוד לחופשי. כולם כבר יצאו מהסגר, חיו את החיים, חזרו לעבודה, ואני הייתי קבור בחדר שלי".

ואשתך?

"בשנייה שהיא שמעה שמשרד הבריאות הודיע שאני חולה קורונה, היא לקחה גלון של אקונומיקה ושפכה על הבית. גיליתי שכבה חדשה של ריצוף מרוב שהיא קרצפה את הרצפה".

התכוונתי אם היא נדבקה ממך.

"התחננו למשרד הבריאות שיבואו ויבדקו אותה ואת הילדים כי הייתי צמוד אליהם, אבל הם לא הסכימו. בינתיים לבן הגדול שלי עלה החום, הקטן השתעל, ואשתי לא הצליחה לנשום במשך כמה שעות. כנראה היה לה התקף חרדה מרוב לחץ ומזה שמשרד הבריאות לא הסכים לבוא. רק אחרי שבועיים עשו להם בדיקה והם יצאו שליליים. בינינו, יכול להיות שהם היו חולים במהלך השבועיים האלה והבריאו".

היום כשאתה יוצא החוצה אתה נשמר?

"אני משתדל, אבל בהתחלה כשיצאתי הייתי ממש מבוהל. הרי נדבקתי כי ישבתי באותו חדר עם חולה מאומת, אז סימן שהמחלה הזו היא מדבקת מאוד. מנגד, אתה רואה את כולם מסתובבים, כולם מתחבקים ומתנשקים עם כולם, ואתה שואל את עצמך מה קורה פה, איך אין לנו 4,000 חולים ביום? היום יש, אבל אז לא היו. כשיצאו עם ההכרזות שניצחנו את הקורונה הרגשתי מרומה. זו היתה התחושה שלי – שעבדו עלי ורק אני סבלתי".

היית מעדיף להיות במלונית?

"בדיעבד כן, אבל כשהתקשרו אלי הרגשתי טוב, חשבתי שהכל מאחורי, כאילו בעוד יום-יומיים אני אחרי זה".

יש לך עדיין סימפטומים?

"החולשה בגוף היתה עד לא מזמן, וההרגשה שיש לי שפעת עדיין לא עזבה אותי. אני עייף יותר ומשתעל עד היום. הלוואי שחוש הטעם וחוש הריח היו נפגמים אבל זה לא קרה".

ומה אתה מאחל לנו לשנה החדשה?

"שנלמד לחיות עם הווירוס הזה ובריאות – זה הכי חשוב".

ומעבר לבריאות?

"אם היית שואלת אותי לפני שנה, הייתי מאחל אושר, הצלחה והגשמה עצמית. היום, כשאתה מבין שהכל שברירי כל כך, כל מה שאנחנו צריכים זה בריאות. אני צריך להרגיש טוב כדי שאוכל ליהנות מהדברים הפשוטים בחיים – לשבת על ספסל בגינה בחוץ, לא איזו מכונית יש לי וכמה פעמים אסע בשנה הבאה לחו“ל".

לימור ססונוב
"במשפחה הגרעינית חלינו חמישה בקורונה"

לימור ססונוב. "זו הרגשה קשה, כמו סמרטוט" (צילום: יוני אוחיון, View צלמים)

"במשפחה הגרעינית שלי אנחנו חמישה שחלו בקורונה", אומרת לימור ססונוב, 34, מקרית חיים, "הסיפור שלנו הוא מורכב. אבא שלי, בן 66, נחשף לחולה קורונה בעבודה, וחשוב לציין שאותו אדם לא ידע שהוא נשא ומפיץ את הווירוס. ב־5 באוגוסט אבי נכנס לבידוד ביתי, ולאחר כמה ימים שלח אותו רופא המשפחה לעשות בדיקת קורונה, והיא יצאה חיובית. בעקבות כך שלח הרופא גם את אמי ואת שתי אחיותי שמתגוררות עם ההורים לבדיקה. אמא, שהיא בת 63, יצאה חיובית ושתי האחיות יצאו שליליות. באותו היום אמרתי להן שיארזו ויעברו לגור אצלי כדי שההורים יוכלו לנוע בבית בחופשיות ושאף אחד לא יצטרך להסגר בחדר. אני גרה קרוב להורים, כך שאחיותי הסכימו ברצון".

להורים היו תסמינים?

"לאבא לא היו תסמינים אבל אמא אושפזה בבית חולים יום אחרי הבדיקה. אבל זה לא הסתיים כאן. יומיים אחרי שאחיותי עברו אלי, אחותי הקטנה, שהיא בת 24, הודיעה שהיא לא מרגישה טוב ושיש לה חום. היא התקשרה לרופא שאמר שהוא לא מוכן לקחת סיכון ומבקש מאחיותי להיבדק שוב. הפעם הקטנה יצאה חיובית ושלחתי אותה בחזרה לבית ההורים, והשנייה יצאה שלילית".

מתי גיליתן שאתן חולות?

"אחרי יומיים אני ואחותי האמצעית, שהיא בת 26, התחלנו להרגיש לא טוב. הלכנו לבדיקה ושתינו יצאנו חיוביות. הסיפור שלנו אשכרה מוכיח את מה שמשרד הבריאות אומר – שגם אם יצאת שלילית, לא בטוח שהמחלה לא דוגרת".

ומה קרה לבעלך?

"בעלי טפלון".

מה הרגשת?

"לפני הבדיקה כבר התחלתי להרגיש כאבי שרירים, היו לי חום ושיעול, ואיבדתי את חוש הריח והטעם – כל מה שאנשים דיווחו היה לי. זו הרגשה קשה, כמו סמרטוט".

יותר קשה משפעת?

"בעשר השנים האחרונות לא חליתי בשפעת, אז אני לא יכולה לעשות השוואות. הייתי ממוטטת, וחוש הריח חזר אלי רק לפני שבוע. חום הגוף לא ירד מ־38 מעלות גם אחרי שלקחתי כדורים להורדת חום. השבוע הראשון היה נורא מכל הבחינות. אחותי התלוננה על פגיעה בזיכרון, ואמא שלי מתלוננת עד היום שיש ימים שבהם היא קמה בבוקר חלשה מאוד".

את חוששת להידבק שוב?

"אני מאמינה שבחודשיים הקרובים אהיה מוגנת, אבל אני עדיין שומרת ומקפידה על חבישת מסיכות ועל ריחוק כי אי אפשר לדעת מה יהיה".

מה את מאחלת לנו לשנה החדשה?

"שהקרונה תיעלם לנו מהחיים. תביני, נכנסתי לבידוד ב־5 באוגוסט בגלל ההורים, ורק שבוע קודם סיימתי בידוד של 14 יום בגלל שנחשפתי למישהי בעבודה שהיתה חולה. בעבודה היו לנו שלוש חולות קורונה, ולא נדבקתי מהן כי שמרתי על הכללים. נדבקתי דווקא בבית כי מן הסתם את לא נשמרת וחובשת מסיכה ליד ההורים שלך. ב־17 באוגוסט אחותי ואני נבדקנו שוב ויצאנו חיוביות, ולכן הוספנו עוד 14 ימי בידוד בבית. בקיצור, חצי יולי וכל אוגוסט הוקדשו לקורונה. חוויתי את הקורונה מכל הצדדים“.

שמעון הניג
"כמו שק ששאבו ממנו את כל כוחות החיים"

שמעון הניג בחנות ובבית החולים. "אני לא פוחד להידבק וגם לא יכול להדביק"

"חליתי בקורונה והבראתי. זאת היתה מתנת יום הולדת לגיל 67 שחל ב־5 בספטמבר", מספר שמעון הניג, הבעלים של חנות בובימה לצעצועי עץ בקסטרא, "לפני חודש התחלתי להרגיש רע – עייפות וחום גוף של משהו כמו 38 מעלות – ואני מכיר את הגוף שלי היטב ויודע להקשיב לו. מעטות הן הפעמים בחיי שהעליתי חום. במשך 30 שנה לא חליתי בשום מחלה שגרמה לי להישאר בבית. אני טבעוני כבר יותר מ־40 שנה, לא מכניס לפה שום מאכל שמכיל צבעי מאכל או חומר משמר, ממעט בצריכת מלח וסוכר, משתדל לקנות ירקות אורגניים, לא מעשן ולא לוקח שום סוג של תרופה. לחץ הדם שלי הוא 120/70. אני עושה מעט ספורט ותרגילי כושר, עובד 12 שעות ביום, אוהב מאוד את מה שאני עושה, ומלא תשוקה בעשייה זאת".

שחזר את שרשרת האירועים מאז.

"התחושה הזאת של חולשה וחום היתה מוזרה לי, ולכן אחרי יומיים הלכתי למרכז הרפואי בני ציון. היה לי קשה לנשום ואושפזתי במחלקה סגורה. עשו לי צילום ריאות ובדיקת קורונה, ואחרי שש שעות אשפוז הגיע רופא המחלקה. הוא מביט בצילום הריאות שלי, בחן אותו שוב ושוב, ואמר 'אני לא חושב שיש לך קורונה. הריאות שלך נראות בסדר, אני לא רואה סימן לדלקת ריאות, כנראה יש לך שפעת או איזה וירוס'. ההצעה של הרופא היתה 'קח אקמול ותנוח יום-יומיים'. אגב, עדיין לא הגיעו תוצאות הבדיקה שאמורות היו להגיע רק למחרת בבוקר, ובשעה 5:00 הרופא שחרר אותי לביתי, עוד לפני שהתקבלה תוצאת הבדיקה".

מתי קראו לך בחזרה?

"בשעה 10:00 קיבלתי טלפון ממנהל מחלקת הקורונה בבני ציון שבישר לי על בואן של הקורונה ודלקת ריאות. בשעה 13:00 הגיע אמבולנס של מד"א. שני חובשים בלבוש של אסטרונאוטים חיברו אותי לחמצן. חשתי הקלה כי כבר היה קשה לי לנשום. נסענו למרכז הרפואי בני ציון לפי בקשתו של מנהל המחלקה, וכשהגענו ציפתה לי הפתעה – לא היו מיטות פנויות ואמרו לי שיפנו אותי לבית חולים אחר. 'לאן אתה רוצה שניסע?', שאל נהג האמבולנס. 'כרמל', השבתי, ובירור קצר העלה שיש מקום בחדר 27. שכבתי במיטה מרוקן לחלוטין. כמו שק ששאבו ממנו את כל כוחות החיים. התקשיתי לקום מהמיטה, ומשמאלי היה חולה מונשם עם מכונה שהשמיעה צפצופים של אוטו גלידה".

ואז?

"אחרי שלושה ימים ניסיתי להבין מי אני ומה אני בכלל עושה כאן. הייתי עסוק בעיקר בלהכניס אוויר. לאחר שלא הצלחתי ללכת, ביום הרביעי כבר צעדתי לאורכה ולרוחבה של המרפסת. אשתי היקרה שלחה לי את האוכל שאני אוהב כי לא איבדתי את חוש הטעם לאורך כל המחלה. ביום החמישי השתחררתי מצינורית החמצן ומבית החולים, ונסעתי להמשך אשפוז בבידוד ביתי. בבית השעון הביולוגי שלי השתבש לגמרי. בקושי ישנתי בלילה, קראתי כל חומר אפשרי על הקורונה. הרגשתי שמשהו בתוכי השתנה, לא רק במובן הפיזי אלא המנטלי. הייתי חסר סבלנות, עצבני וחסר שקט, רציתי תשובה מיידית. לא יכולתי לחבק את בני משפחתי. הייתי עם מסיכה בבית".

ומתי החלמת?

"לאחר שבוע בבית הגיע דוגם ממד"א, והתקבלה תשובה שלילית. חגגתי אבל הייתי צריך לעבור עוד בדיקה. אחרי המתנה של יומיים נמצאתי בבדיקה הנוספת חיובי גבולי. ואז הסיפור התחיל מהתחלה. שוב הייתי צריך שתי בדיקות עוקבות שליליות. תמיד הראשונה יוצאת שלילית והשנייה חיובי-גבולי. רק לאחר 24 ימי אשפוז ובידוד שוחררתי".

ללא תופעות לוואי?

"היום אני מרגיש בריא לחלוטין, ללא תופעות לוואי וללא פגיעה באיברים פנימיים. רק דבר אחד השתנה – אט אט חדרה לתודעתי המחשבה שהכל היה יכול להיות אחרת, ולמעשה הייתי בסכנת חיים ממשית. מהמקום הזה, המבט שלי על העולם קיבל תפנית. היום אני מלא מרץ ותשוקה להמשיך לעשות את מה שאני אוהב, ומרגיש כמו עץ מלבלב אחרי חורף אפל וקר. אני לא פוחד להידבק וגם לא יכול להדביק, ויש בהרגשה הזאת סוג של חופש. אפילו כדאי להיצמד אלי כי יש לי בגוף המון נוגדנים. אז הנה, יש משהו חיובי מהמחלה הארורה הזאת, שהיא חרא של מחלה“.