"אני מעביר את האהבה לעיר ואת התסכול ממנה, וזה הולך ביחד“

"מדברים הרבה על ראש העיר עינת קליש רותם, אבל הבעיות של חיפה לא התחילו בשנתיים האחרונות. יש הטוענים שחיפה נמצאת במשבר מאז שנת 1948 – כשהבריטים עזבו ומדינת ישראל התנתקה מכל שכנותיה. עד אז חיפה שימשה מוקד אזורי לכולן, ומאז התחילו הבעיות" – כך טוען עומרי זילכה, שהתאהב לפני עשור – קודם בדנה ובהמשך בחיפה – כשהגיע ללמוד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון.

"וואלה, זה לא כזה מופרך", הוא ממשיך בתיאוריה, שאולי נשמעת קצת מתנשאת ממי שלא נולד פה, "אני חושב שחיפאים לא מבינים עד כמה גדול הפער בין התדמית של העיר הזו – שכביכול זו עיר גדולה וחזקה, עם נמל ועם תעשייה, עיר שיש בה חיים סטודנטיאליים ושלושה בתי חולים – לבין מה שקורה בפועל".

ומה שקורה בפועל לטעמו זה ש"חיפה היא עיר שרוב השכונות בה הן ישנות, עיר שהתשתיות בה הן מורכבות ומסובכות, עיר שקשה מאוד לנהל אותה. בחיפה יש המון סוגיות סביבתיות, תשתיות לאומיות ובעלי אינטרסים שיושבים עליה. כל כך הרבה אנשים בוחשים פה, ונורא קשה ליצור כאן שינוי. הכל כאן מסובך ומורכב ודורש תכנון פרטני. במקומות אחרים זה לא עד כדי כך, ובאמת יש כאן מורכבות מטורפת. צריך תכנון טוב, המון כסף שייכנס לפה – גם ממשלתי וגם פרטי – והמון אהבה ואמונה בעיר שהיא יכולה להיות אחרת. העיר צריכה שיהיה לה ויז'ן. אני פה רק עשר שנים, לא גדלתי כאן ואין לי זיכרונות עבר, אבל ההרגשה היא שהחיפאים התרגלו למה שיש. 'זאת העיר', הם אומרים, 'אנחנו יודעים שפעם היא היתה משהו, אבל אנחנו בסדר עם זה, הכל בסדר'. אבל זה לא בסדר".

הביקורת של זילכה נובעת מעודף אכפתיות ואפילו מתסכול, ועל כך בהמשך. הוא נולד לפני 35 שנים בפתח תקוה, ומלבד ביקורים משפחתיים דו שבועיים אצל אחיו הגדול ששירת בבה"ד חיל הים, לא היתה לו שום היכרות עם העיר. עד שנת 2009 – השנה שבה הוא התחיל ללמוד בטכניון.

לאחר חמש שנים ותואר היה ברור שאתם נשארים?

"לא, ממש לא. סיימנו את התואר באדריכלות ב־2014 ונשארנו בדירה השכורה שלנו כי אהבנו אותה. דנה קיבלה הצעת עבודה, אני גם, ועשינו סיעור מוחות לאן הולכים מכאן כשרוב החברים שלנו חזרו לאט לאט למרכז. אז נכון, הגענו לפה כדי ללמוד, אבל וואלה, יש לשנינו עבודה ויש פה עיר שאנחנו אוהבים. אחד מהדברים שהכי קנו אותי בהקשר של הטכניון זה הירוק שהוא טובל בו. תמיד דיברנו על זה שאנחנו אוהבים את הטבע, את הים ושיש פה ארכיטקטורה מדהימה, ויצרנו כאן מעגל של חברים. אנחנו אוהבים מאוד את מה שיש לעיר להציע – תרבות, אמנות, מקומות לצאת ולבלות, ומנגד את האופי השונה של עירוניות אחרת. זה קיבל ביטוי כשהבנו שאנחנו רוצים לקנות פה דירה ושאנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו לקנות דירה בחיפה ולא במרכז. לאט לאט זה הפך להיות ברור שאנחנו נשארים".

עומרי זילכה. "הבעיות של חיפה לא התחילו בשנתיים האחרונות" (צילום: חגית הורנשטיין)

"סוג של יומן שבאמצעותו אני פורק"

השניים התמקמו בנווה שאנן, ברחוב טרומפלדור פינת רחוב הגליל, בדירה שנראית כמו בצילומים ממגזין לייף סטייל. ככה זה כשיש שני אדריכלים מעצבים. בינתיים נולדו להם שני ילדים (בת שנתיים ובן חצי שנה), זילכה השלים ממש החודש את התואר השני, ואף העמיק את הקשר עם העיר כשפתח את הבלוג "פינת רחוב" ויצר סביבו קהילת מעריצים.

"ב־2016 יצא לאור מגזין אינטרנטי בשם 'המנדט' שנעמה סובול ואחרים עמדו מאחוריו", הוא נזכר, "היו בו כל מיני פינות – קולינריה, תרבות ואמנות – אבל לא היתה בו פינת ארכיטקטורה. הצעתי את עצמי לכתוב כתבות בנושא. אחרי ארבעה חודשים נסגר המיזם, ואני כבר התאהבתי בקטע של לכתוב על חיפה, לספר עליה ולבקר אותה, והחלטתי לצאת לדרך עצמאית. הקמתי את הבלוג שהפך לעיסוק הכי מעניין ומעשיר בחיי. ביום יום אני אדריכל שכיר במשרד איזן אדריכלים, עושה דברים מעניינים ומגוונים שדורשים הרבה אחריות, אבל אף פרויקט לא נמצא בחיפה. זו עבודה ממוסדת – קשר עם רשויות, נתונים, פרוגרמה ולחץ – והבלוג מאפשר לי להביא את הנפש, את החזון, ולפעמים גם קצת תחושת שליחות של 'בואו תכירו באמת מה יש פה ומה יש לחיפה להציע'".

פתחת גם דף פייסבוק באותו השם.

"שמטבעו הפך לזירה של תגובות ודיונים. התחלתי גם להעביר סיורים בעיר, ואיכשהו נבנה לי, בלי ששמתי לב, משהו שאפשר להגדיר אותו כקהילה. אני מביא את איך שאני חווה את העיר ואת מה שיש בה. אני לא היחיד, יש הרבה אנשים שעושים את זה, אבל אין המון שמתעסקים בעירוניות, בארכיטקטורה ובתכנון, ואין הרבה אנשים שעושים את זה בגיל שלי. הקהילה הולכת ונבנית ותופסת מקום מרכזי וחשוב, בלי שאצטרך להשקיע בזה כסף. אין לי איזו תוכנית עסקית להרחיב דרמטית את הפעילות".

אתה נהנה לכתוב?

"אני נהנה מאוד לכתוב, אפילו שזה קשה. קודם כל למצוא את הזמן לשבת ולכתוב, עם העבודה והילדים. יש תקופות שבהן אני כותב יותר ויש פחות, אבל ברגע שאני מתיישב אני מרגיש שאני רוצה לשתף ולספר, והרבה פעמים אני מרגיש שאני מוסיף ידע או היכרות עם מקומות חבויים. אני אף פעם לא מעלה פוסט כי אני צריך. אני אף פעם לא כותב כי לא כתבתי מזמן. זה נובע בין השאר מכך שאין פה שום כוונה מסחרית. אני לא צריך לשווק או למכור דבר, ולעולם יהיה ממש בסדר עם זה ששבוע שלם לא יעלה פוסט. אני תמיד מגיע לזה ממקום פנימי. הרבה פעמים אני מרגיש שאני חייב להגיד את דעתי, גם אם היא לא חשובה, אבל אני חייב, וברוב הפעמים אני מרגיש שפשוט בא לי. בא לי לכתוב גם כשאני לא בטוח שזה יעניין מישהו, והרבה פעמים אני שואל את עצמי את מי זה אמור לעניין. ישבתי יום אחד וכתבתי כתבה שחבר שלי אייר אותה על מה אני רואה מהחלון. הרי יש לי פה סצנה עירונית חיה מאוד – אני יושב על הציר של רחוב הגליל שפוגש את רחוב טרומפלדור. חשבתי שזה לא יעניין אף אחד, אבל זה לא משנה כי אני מרגיש שזה סוג של יומן שבאמצעותו אני פורק".

אתה כותב רק על חיפה?

"זה הקטע, וזה פוגש אותי בכל מיני הצטלבויות שאני פתאום מוצא את עצמי בהן. למשל מה שקרה לי בפסח האחרון בגבעת השבשבת (הגבעה שמעל רחוב ברל כצנלסון בנוה שאנן; ח"ה). פתאום הבנתי איזה טירוף יש במקום הזה וכמה הוא לא מטופח ולא מנוצל. זו גבעה מדהימה ויש בראשה תצפית של 360 מעלות, לפחות היתה כזו עד שבנו את פרויקט הפינוי-בינוי בברל. זה מקום מדהים אבל כל כך מוזנח, כל כך מגעיל, כל כך לא מטופל. אני פוחד לתת לילדה שלי להסתובב שם כי הכל מלא זכוכיות. אני חייב בכל כתבה להעביר את האהבה שלי לעיר ואת התסכול שלי ממנה, וזה פשוט הולך ביחד".

תסכול זה משהו שמלווה אותך תמיד?

"לא תמיד. כתבתי על המילהאוס בבת גלים, ואז גיליתי בחורה צעירה שיזמה ועשתה מעשה מדהים. היא התווכחה עם העירייה והיתה צריכה לבצע שימור. הסיפור עצמו הוא מדהים, ואז הגעתי למקום וראיתי איזה שינוי היא עשתה. זו יזמות ממש קטנה, אבל איזה שינוי זה עשה לשדרה בפרט ולבת גלים בכלל. אלה הדברים המיוחדים שיש בעיר. אנחנו צריכים הרבה אנשים כאלה ושיכתבו על הרבה אנשים כאלה".

בוא נדבר קצת על חיפה.

"חיפה, וזה קלישאתי, מדהימה אותי. היא מקסימה אותי. הרבה פעמים אני באמת מתמלא התרגשות מזה שאני גר פה, שמכל רחוב אתה רואה משהו אחר ונוף אחר נגלה לך. אני נוסע לעבודה במוריה דרך הגרנד קניון, עולה ברושמיה, ובנקודה מסוימת כשאני מביט ימינה אני רואה ים ואת המנופים החדשים עם האדום הבוהק בנמל החדש. אני מביט החוצה מהחלון במשרד ורואה את כל חופות העצים. כל כך הרבה דברים יש כאן וזה תמיד נורא דינמי, נורא משתנה".

זה הנוף שלנו.

"ראשית, זה באמת הנוף פה, שמשולב עם הבינוי. שנית, זו הארכיטקטורה – הבניינים שאין להם מספיק כבוד, לא בקרב החיפאים וגם לא בקרב הישראלים. חיפאים שגדלו כאן טסים לחו"ל, מכירים שמות של רחובות בכל עיר גדולה, נוסעים לתל אביב ומתפלאים מהאדריכלות הבין לאומית המדהימה שיש בה, ואז חוזרים לחיפה ולכולם יש אותה תגובה – 'וואלה, לא היה לנו מושג'. ויש פה שכיות חמדה שאי אפשר לתאר, אבל רובן במצב עלוב. כארכיטקט שאוהב מאוד היסטוריה אני לא יכול שלא להתאהב בכל המקומות האלה ולנסות להכיר את הסיפורים ולדלות פרטים".

עומרי זילכה. "לא סתם מרכזי הערים בעולם חוזרים להיות יותר ויותר מבוקשים“ (צילום: אורה גזית)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"אני רוצה להנגיש את הטבע לאנשים"

זילכה מאוהב בווייב שיש פה – וייב של התרחשות עירונית, שזה אומר מבחינתו חיכוך עם אנשים, עם אוכלוסייה מגוונת כמו בשכונה שבה הוא גר ואשר מורכבת מחרדים ומחילונים, מדתיים ומעולים חדשים. לדבריו הכל עובד ביחד, כמו שקרה בשוק תלפיות.

"כשאני מסתכל על מה שקרה בשנים האחרונות ברחוב סירקין", הוא מסביר, "אני רואה משהו שצמח מלמטה, ועוד לפני שהתחילו לשפץ את השוק נוצר שם זה דבר מדהים. אבל בצד כל אלה אי אפשר שלא להיות מתוסכלים מהמון דברים".

כמו מה?

"בראש ובראשונה, וזה לא תסכול אלא פחד, ממה שקורה במפרץ. נכון, עכשיו המפרץ עלה לכותרות בגלל הפיצוץ בביירות, אבל אנחנו חיים את זה יום יום. אנחנו נמצאים מטר משם. זה מפחיד, ותמיד עולות השאלות למה בחרתי לגדל פה ילדים ואם זו היתה החלטה חכמה. ואני לא מדבר על פיצוץ במפרץ, מספיקים האסטמה, הסרטן, זיהום האוויר וכל ההשלכות שלהם. הנושא הזה תמיד מפחיד, ויש חשש מה יהיה עם חיפה בעתיד, כי כשאני מסתכל על המדדים אני רואה שהעיר נחלשה, שהכלכלה העירונית נחלשה, שלא עוברים אליה צעירים ושכולם נוטשים. אני מגיע פעם בשבוע או שבועיים לפתח תקוה – וזו פתח תקוה, לא תל אביב – שהיא כאילו בדרג ב', ורואה מה זו עיר שיש בה פיתוח. אני לא אומר שהכל חיובי שם, יש בה הרבה דברים שליליים, אבל אני רואה מה קורה כשנשפך כסף על מקום מסוים, איך הוא יכול להתפתח ואיך אפשר לנווט את הכסף למקומות שיועילו לאוכלוסייה. וכאן אני רואה מה קורה כשאין".

תסביר.

"המון מקומות בחיפה נתקעו עשרות שנים בעבר. זו גם שאלה על עתיד – האם בחרתי לגדל את הילדים שלי במקום שבעוד 20 שנה יהיה מקום חלש? אנחנו לא יודעים מה יהיה. חיפה היא מתסכלת בהמון מובנים. למשל מבחינת קישוריות היא נורא בעייתית. אז נכון, בחרתי לגור בעיר הררית, וקישוריות זה לא הדבר הכי קל בעולם, אבל אפשר להקל על הקישוריות הנוראית. קשה ללכת ברגל ממקום למקום, התחבורה הציבורית לא זמינה, אין אמצעים כמו רכבלים ודרגנועים שיכולים לפתור את זה בקלות".

מן הסתם, הבעיות הן לא רק תחבורתיות.

"כשהמרחבים הציבוריים שלנו הם מוזנחים, לא מטופחים, לא מזמינים שהייה ולא מתקדמים מבחינת העיצוב שלהם – זו בעיה. המרכז שלנו זה מרכז זיו, ויש בו חנויות והכל זמין, אבל את מסתכלת ואומרת וואלה, מתי שמו פה שקל על נראות? כאדריכל קשה לי לראות את זה אחרי שראיתי מה קורה בעולם ואפילו בתל אביב ובירושלים. פה לא עושים את זה. אני מתוסכל כי זה היה פרויקט הגמר שלי בבצלאל – החיבור שלנו לטבע. מצד אחד אנחנו חיים עם הטבע, ומצד שני הוא כל כך לא נגיש, אלא אם אתה יושב במרפסת ומסתכל על הוואדי או לוקח תרמיל ומפלס דרך למטה. אבל אי אפשר באמת להגיע אליו. הרבה אנשים לא יכולים לרדת לוואדי ולטייל בו כי יש להם ילדים קטנים עם עגלות או שהם בני 70. אם הייתי יכול להגיע לפתחת הוואדי, לקנות כוס קפה, לשבת, לרדת קצת פנימה ולחזור, זה היה נהדר, אבל אין, זה לא קיים. זה תמיד מתסכל אותי".

הזכרת את לימודיך בבצלאל.

"התואר השני שלי הוא בעיצוב אורבני. זה נושא פחות מוכר, אבל הוא סוג של שילוב בין אדריכלות, אדריכלות נוף ותכנון ערים. הוא מנסה לקחת את העניין העירוני ולא לשים עליו משקפת אחת כמו שתמיד שמים. אדריכל מסתכל על בניינים, אדריכל נוף מסתכל על החוץ, ומתכנן ערים מסתכל על הכל מלמעלה. בעיצוב אורבני אתה מסתכל על הכל במיקס, וכמובן חוקר ומנסה להציע פתרונות למרחב העירוני, שהוא לא הבית, לא הבניין, אלא משהו חיצוני שמשלב תשתית חדשה ומרחבים ציבוריים".

במה עסק פרויקט הגמר?

"כשהתחלתי אותו היה לי ברור שהוא יהיה בחיפה. באתי עם אוסף של דברים שמעצבנים אותי ושאני לא אוהב, כמו זה שאי אפשר ללכת בעיר בצורה נוחה. יש המון מקומות לא מנוצלים בגלל הטופוגרפיה שכן היו יכולים להיות מנוצלים, ויש טבע אבל הוא לא נגיש. מכל הדברים האלה התחדדה אצלי הבנה, ואני חושב שזה קרה כשהלכתי ברגל מסביב לרמת חן. בחלק מהשכונה יש שביל הליכה לא סלול – דרך כורכר שבה נמצא הביוב המאסף של השכונה. אנשים עושים שם הליכות עם הכלב, ובתקופת הקורונה הלכנו שם ואמרנו לעצמנו 'וואלה, איזה יופי'".

מעין דרך היקפית.

"זו דרך מסביב לשכונה שיש בה נוף מטורף ופריחה. אתה נמצא בתוך העיר, אבל בדיוק בתפר שבין עיר לבין השטח הפתוח, ואתה אומר לעצמך 'למה אין דבר כזה מסביב לכל שכונה?'. כך התחלתי לגלגל סוג של רעיון שאין לנו פה – מעין טיילות מסביב לשכונות שפוגשות את הוואדי, שיודעות להיות קו התפר בין השכונה לשטח הפתוח. זה לא שאני הראשון בעולם שחשב על דבר כזה, שמצד אחד אתה צמוד לשכונה ומצד שני אתה צמוד לטבע, אבל אני רוצה להנגיש את הטבע לאנשים כדי שהם יפגשו לאורך הדרך הולכי רגל ולא מכוניות. הרי הורגלנו לחיות באוטו, אז אם תהיה לנו אפשרות ללכת ברגל זה יהיה מדהים".

זה בר ביצוע בכל שכונה?

"יותר מזה – הייתי מקיים מפגשים עם מוסדות ציבור שיושבים לאורך התפרים האלה. העבודה שלי ספציפית היתה על נחל הגיבורים, אבל בשכונות האחרות המפגשים האלה קיימים, אם זה בית ספר, בית אבות או גינה ציבורית. מבנה ציבור שפוגש טיילת – זה יכול להיות מדהים. פה התחיל להתפתח הרעיון של כל המערכת הזו שבאה להגיד 'תפסיקו להסתכל על החסרונות של חיפה, שהטופוגרפיה שלה מקשה עלינו להתנהל ושיש בה המון שטח פתוח שכביכול אסור לנו להתקרב אליו כדי לא להרוס אותו, ותתחילו לראות איך אפשר להצמיח מזה משהו חיובי׳".

נחל הגיבורים הוא קצת שונה.

"כל האזור של נחל הגיבורים הפך לחצר האחורית כי כשמדברים על ואדיות אלה תמיד הוואדיות של מערב הכרמל – נחל לוטם ונחל שיח וכל הנחלים הסקסיים האלה – למרות שגם בהם יש המון בעיות, ואילו נחל הגיבורים נשאר מאחור. הוא משמש כמעבר לתשתיות, הוא הגרנד קניון ומנהרות כרמל, אבל יש בו המון טבע. אז בואו נסתכל פנימה אל הוואדי הזה. הרי מספיק לעמוד ולהסתכל מכיוון הגרנד קניון כדי לראות את הים. ואם נעמוד בבית הספר הפתוח נראה את נחל זיו. אלו דברים מדהימים, אז בואו נתחיל לעבוד עם זה. זה ה־DNA של העיר, והעיר צריכה לדעת לנצל את ה־DNA הזה ולתת אותו לתושבים. יש פה דברים שיכולים להעלות את האיכות של חיפה, לגרום לאנשים לבוא לגור בה ולהיות גאים בעיר שלהם, כי היא מעניקה להם חוויות ששום עיר אחרת לא מעניקה. דברים כאלה יכולים לעשות את ההבדל ולעשות את ה'וואו, אני גר בחיפה וזה כבוד, יש לי דברים שאין לכם'. לדעתי אנחנו כל הזמן שוכחים שיש לעיר הזו מה להעניק. יש לנו דברים נהדרים, וצריך רק לממש את הפוטנציאל. פוטנציאל הוא ה-מילה בחיפה".

איך אנשים יידעו על התוכנית שלך?

"פרסמתי את זה בבלוג שלי וזה עלה כשיחת וידיאו, ואני הולך להציג את זה בעירייה ובתקווה שגם בוועדה המחוזית. אני מקווה שמשהו מכל זה יתממש, אפילו בחלק קטן, חלק ניסיוני. פרויקט גמר בארכיטקטורה הוא תמיד משהו עם המון חזון ורואה את פני העתיד, וגם אם יצמח מזה משהו מקומי ופשוט מאוד, אבל כזה שיאפשר לאנשים להשתמש במרחבים ולהתאהב מחדש בעיר שלהם, אז זה עשה את שלו. זה כבר יהיה הישג. אני מנסה לשווק את הפרויקט הזה הלאה, ואני מקווה שיהיה לזה הד חיובי".

אתה מכיר את ראש העיר?

"היא היתה מרצה שלי בטכניון, והרבה מהדברים שאני מכיר, יודע וחושב הם דברים שעלו אצלה בשיעור. היא היתה אחת מהראשונות שאמרו לנו את המשפט 'איך שהסתכלתם על עיר היום, תסתכלו עליה אחרת'. זו רוח חדשה שקרתה גם בעולם, שינוי בהסתכלות על הערים והבנה שהן לא צריכות להיות מה שהן כיום – שהן צריכות להתנתק מהתעשייה, שהתחבורה המאסיבית שנכנסה אליהן ב־100 השנים האחרונות לא מושכת אנשים והיא צריכה לצאת מהן, ושצריך לטפל במרחבים הציבוריים. לא סתם מרכזי הערים בעולם חוזרים להיות יותר ויותר מבוקשים לאחר שחלו בהם שינויים שגרמו לאנשים לחזור. אני מאמין בהרבה דברים שהיא דיברה עליהם".

עומרי זילכה. "אם תהיה לנו אפשרות ללכת ברגל זה יהיה מדהים“ (צילום: חגית הורנשטיין)

"החוויה של חוץ לא קיימת עד הסוף"

קשה שלא להתרשם מהפטריוטיות שזילכה פיתח בעשר שנים. יש לו דעות נחרצות על מדיניות העירייה בנושאי התחדשות עירונית ותמ"א, על תוכניות אב לשכונות ותיקות, על העיר התחתית שמשוועת להפוך גם לשכונת מגורים ועל הפיכתה של שכונת הדר למרכז עירוני. "הדר היא בתוך חיפה, ואם חיפה כולה לא תתרומם, אז גם הדר לא תתרומם", הוא אומר, "אם יום אחד יפתחו את החזית לים, אינשאללה, אז כל מה שמהדר ומטה יקבל בוסט מטורף. אבל זה לא יקרה מחר. זה תהליך ארוך וקשה".

אבל הנושא שהכי קשה לו איתו הוא לא בעיה עירונית דווקא אלא ארצית – רכבים פרטיים. "זה מתסכל מאוד כי חיפה עדיין תקועה מאחור", הוא מסביר, "יכול להיות שהנהלת העירייה מקדמת משהו – אני לא מכיר את התוכניות, אם יש כאלה, ולא יודע מה הן – אבל ההרגשה היא שבחיפה עדיין לא הבינו שהעולם הולך למקום שבו יש פחות מכוניות פרטיות, יותר תחבורה ציבורית ויותר מקום להולכי רגל".

מה הכי מפריע לך בחיפה?

"שישי בבוקר. הרבה פעמים הייתי מתוסכל מחיפה בשישי בבוקר. כל פתח תקוואי נוסע לתל אביב בשישי בבוקר, עובר מבית קפה לבית קפה או סתם הולך ברחוב, והכל חי ומלא באנשים, נכנס ויוצא מחנויות, מגיע למדרחוב נחלת בנימין ולשוק הזה ולשוק ההוא. ואז אתה מגיע לחיפה. אז יש בתי קפה נהדרים ויש את שוק תלפיות, אבל החוויה הזו של חוץ, שאתה עובר ממקום למקום, לא קיימת עד הסוף. היא קיימת בחלקים אבל לא יוצרת איזשהו שלם. אתה יורד לעיר התחתית, ומה קורה שם בשישי בבוקר? הברדא מפוצץ, פאלמר נחמד, וזהו. זה לא באמת חי עד הסוף".

היה ניסיון לסגור רחובות לתנועת כלי רכב שבחלקו לא צלח.

"העניין של לסגור רחובות ייתקל כמעט תמיד בהתנגדויות. לפעמים הן מוצדקות כי אנשים התרגלו שהרכב חייב להיות צמוד אליהם. שום מקום לא יכול לחיות ללא חניה צמודה – אם זה משרד או מסעדה – אבל אם אנחנו רוצים שהעיר שלנו תהיה טובה יותר, התפישה העירונית חייבת להשתנות. בראש ובראשונה חייבת להיות בה תחבורה ציבורית טובה, יעילה וזמינה, וזה לא קיים. זו חובה כי אי אפשר לקחת ולא לתת, אבל לאט לאט אנשים צריכים להבין שאי אפשר למלא את העיר בכלי רכב כי זה מוות למרחבים הציבוריים שלנו. לא נוכל להמשיך ככה. אדריכלים תמיד חיים בתקדימים ותמיד רואים מה קורה מעבר לים, שם יש ערים שלמות שמרושתות נהדר בתחבורה ציבורית, והרחובות נסגרים, לפחות חלקית, לתנועת כלי רכב. זה הכיוון שחיפה צריכה ללכת אליו. לא בכל המקומות, לא בבת אחת, אבל לשם צריך ללכת. קחי את שדרות מוריה – חוץ מזה שהרחוב הפך לסוג של אוטוסטראדה, אין מה לחפש שם. וזה אחד הרחובות הראשיים בעיר. למה שלא תהיה שם מדרכה רחבה ונעימה ללכת בה או לרכוב על אופניים? למה שלא יהיו בו חנויות ומסחר שיהפכו אותו למעניין?".

את מוריה הפכו לכזה במכוון.

"חיפה לא מצליחה להחזיק בכמה מרכזים במקביל כי כל מרכז שהופך להיות חזק הורג את המרכזים האחרים, והשאיפה היא שיהיה פה הרבה היצע, שאנשים ירצו לגור פה ולהשקיע. כשנראה משפחות צעירות נוהרות לכאן – כי מי שבוחר להקים פה בית ולגדל פה ילדים, זה אומר שיש לו ביטחון במקום – אז נדע שהעיר הזו נמצאת בכיוון הנכון. זה תו תקן לעיר. לא הרבה אנשים כמונו מגיעים בגלל הרומנטיקה. כיום אין פה מקומות תעסוקה, לצעירים המקום הוא לא חי מספיק, והעיר לא מציעה מספיק חוויות. אנשים רוצים לגור בעיר שיש בה פעילות חברתית ותרבותית, אבל תעסוקה זה מאסט. חסרים פה הרבה דברים כדי שזה יקרה. הרגשות כלפי העיר, לטובה ולרעה, הופכים אותה למעניינת כי אי אפשר להישאר אדיש אליה אף פעם".

עומרי זילכה. "הרבה מהדברים שאני מכיר, יודע וחושב הם דברים שעלו אצל עינת קליש רותם בשיעור" (צילום: צאלה קוטלר הדרי)