"חיפה היא אחלה עיר למרות שהיא לא כל כך עיר"

"יוסי הגיע לשכונה בגיל 8 או 9. בן יחיד להורים מביכים במיוחד. לכולנו היו הורים מביכים. אנחנו, ילידי הארץ, התביישנו בהם, אבל ה'ביחד' שלנו העניק לנו איזשהו ביטחון חברתי, נתן לנו כוח להתמודד עם המבוכה ועם הבושה בהורינו. החבורה היתה לנו כמעין מדורת שבט. יוסי, שהתהלך בשכונה בעיקר בליווי הוריו, נראה נלעג לעומתנו. מהר מאוד הוא זכה בפינו לכינוי 'פוגה' – אולי שיבוש של שם חיבה שנתנו לו הוריו ואולי קשור למשהו שאמר או עשה. בגיל 10 בערך עשינו איתו ברוגז, כולנו בלי יוצא מן הכלל, והברוגז הפך לחרם כולל, לנידוי מוחלט". כך נפתח הסיפור "הבגידה", שהוביל 58 שנים מאוחר יותר לפרסום הספר "תופעות לוואי" – אסופה של סיפורים הקצרים מאת אדר' נתי רותם, שיצא לאור עם פרוץ מגיפת הקורונה.

הטריגר לפרסום הספר קשור באותו ילד דחוי, כאשר לפני שלוש שנים זיהה אותו רותם כשהוא הגיח מולו ברחוב. "ואני חולף על פניו ומתלבט אם לומר לו שלום או לא", מתאר רותם את המפגש המפתיע, "מה, אני הולך לבגוד בכל השכונה ולשבור חרם או שאני מתגבר על הטמטום שלי?".

מה בחרת לעשות?

"בחרתי בטמטום ולא אמרתי לו שלום. מאוחר יותר פגשתי חבר טוב שלי, הפסל מוטי מזרחי, וסיפרתי לו את הסיפור. הוא כל כך התלהב ואמר שאני חייב לכתוב על זה כי זה לא סתם סיפור, זה סיפור על חרדה חברתית. כתבתי סיפור קצר ופרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי".

פחדת שהחבר'ה ינדו אותך?

"כן, שפתאום לא יהיו לי חברים. חלק מהם כבר לא בחיים ואין לי קשר איתם, אבל פתאום In the back of my mind הופיעה חרדה כמעט מיסטית של לא להפר את החרם".

הוא זיהה אותך?

"חלפנו האחד על פני השני ואז כל אחד העיף מבט לאחור, ושנינו המשכנו ללכת".

איזה מסכן הוא.

"הוא מסכן, אני מטומטם, וככה זה מתחלק בינינו. בשלב מסוים הוא נעלם מהשכונה, כנראה המשפחה עברה דירה, אבל בתודעה הקולקטיבית שלנו, של ילדי השכונה, נשארנו ברוגז. בינתיים התפזרנו כל אחד לחייו הוא, אבל ברגע שאומרים את השם שלו, כולנו עדיין מרגישים ברוגז".

ואיך מסיפור בפייסבוק נולד ספר?

"כך נוסד המדור 'סיפור לשבת'. בכל שבוע אני מעלה שם סיפור קצר, וכבר התפרסמו יותר מ־200 סיפורים. איכשהו נאסף קהל של קוראים, ולפני שנה וחצי, ביום ההולדת שלי, בני הבכור ובתי עשו לי הפתעה. הם 'גנבו' מהפייסבוק 25 סיפורים והדפיסו ספרון קטן בעותק אחד. זה נתן לי את הרעיון להוציא ספר. שלחתי לשתי הוצאות ספרים, הספר קיבל לקטורה נלהבת מאוד, והוא יצא לאור בהוצאת ניב. שם הספר הוא 'תופעות לוואי', והוא עוסק בתופעות הלוואי של החיים ובחיים כאוסף של תופעות לוואי. בגלל הקורונה לא היתה השקה, ובגלל שאין השקה אין הפצה, ולכן אני מוכר אותו בעצמי למי שפונה אלי. זה ספר של סיפורים סוריאליסטיים, קצת ברוח או הנרי, קצת ברוח 'עד חורף 1974' של א.ב יהושע והרבה בהומור שלי".

כישרון כתיבה?

"תמיד היה לי, אבל אף פעם לא ראיתי בזה משהו מרכזי בחיים שלי. יכולת הניסוח שלי תמיד היתה טובה אבל זה לא היה בראש מעייני, ופתאום זה הפך לאישיו מרכזי, ואני מתכוון להמשיך. הספר השני כבר מוכן".

הספר "תופעות לוואי". "בגלל הקורונה לא היתה השקה“

הדודה ברוניה בחופש הגדול

רותם, 68, יליד תל אביב, היה ילד מרדן שחטף עונשים לרוב – דבר שגרם לו, בראייה של ילד, להיות ההיפך מהוריו. הוא עף משלושה תיכונים, ולאחר השירות הצבאי נחת בחיפה, בפקולטה ללימודי ארכיטקטורה בטכניון.

זה היה המפגש הראשון שלך עם העיר?

"לא, היתה דודה ברוניה. היא תופיע בספר השני. לדודה ברוניה היינו נוסעים בעיקר בחופש הגדול. לא היו לה ילדים, ומכל הפולניות במשפחה היא היתה האחת שמבינה עניין, אז היה נורא כיף לבוא אליה לחיפה".

התיישרת. נרשמת לטכניון.

"לכאורה לבשתי מעטפת מסודרת. זמן קצר אחרי הלימודים פתחתי משרד אדריכלים עם דוד קנפו, לימים יו"ר התאחדות האדריכלים ובינוי ערים בישראל. שנינו היינו מוכשרים מאוד ולשנינו היה אגו מפה ועד להודעה חדשה, והאגואים שלנו הלכו מכות, עד שכעבור שנתיים נפרדנו בקול פיצוץ גדול. האמת היא שהוא עשה קריירה הרבה יותר רצינית ממני, ו־30 שנה לא דיברנו למרות שהתגוררנו בשכנות בשדרות הנדיב. לפני כמה שנים נפגשנו וחזרנו להיות חברים. שכחנו בכלל למה רבנו, כמו שלרוב קורה במקרים כאלה. עד היום אני לא יודע מה גרם לפיצוץ".

נשארת לבד או נכנסת לשותפות אחרת?

"הייתי לבד והיה לי משרד אחד המצליחים בחיפה. עשיתי פרויקטים מעניינים מאוד שחלקם גם התפרסמו בתקשורת. הפרויקט הכי מפורסם שלי זה בית הקשתות בשדרות בן גוריון, שעליו זכיתי בפרס חיפה לאדריכלות בשנת 2000. פרויקט נוסף שהתפרסם בתקשורת זה אכסניית הנוער בפקיעין. למעשה בפקיעין תכננתי את כל מבני הציבור".

בוא נדבר על הפרויקט בחיפה.

"זה היה פרויקט שהאיר את המושבה הגרמנית, כי זה היה אזור של מוסכים והפך להיות מרכז בילוי ומרחב תרבותי של חיפה, והכל החל מהפרויקט הזה. מחלקת השימור של עיריית חיפה ליוותה אותו כי זה היה תכנון בסביבה היסטורית. זו לא היתה משימה פשוטה. ידעו שיש שימור ושיש בנייה חדשה, אבל לתכנן מבנים חדשים בסביבה היסטורית? אז עוד לא היתה לזה מודעות גדולה. אני חושב שעשיתי שם מהלך מעניין מאוד כי ניסיתי להתחבר למושבה הגרמנית בשני אספקטים. האחד הוא טיפולוגיה אורבנית – להתאים את עצמי לקנה המידה של המושבה הגרמנית כי זה פרויקט ענק של 7,000 מ"ר כשהבניינים בה הם בסדר גודל של 400-300 מ"ר, והשאלה היתה איך לעשות את זה. חילקתי את השטח לארבעה מבנים כאשר רוב השטח נמצא במבנה האחורי שאליו יש ירידה, כך שהוא לא בולט באופן מוגזם. שלושת המבנים האחרים, שאחד מהם היה מבנה קיים שעשיתי לו שימור, הם בקנה המידה של המושבה, כך שמהרחוב זה נראה פרויקט קטן ולא משהו חריג. רק כשמסתכלים מלמעלה מאחד הגגות הסמוכים, פתאום רואים את קנה המידה הענק של המבנה האחורי. את המסה הגדולה הזו לא רואים לא משדרות בן גוריון ולא משדרות המגינים, כך שבעיני זה הישג גדול מאוד מבחינת פיתוח התזה של בנייה בסביבה היסטורית.

ומהו הדבר השני?

"הדבר השני הוא תהליך שעברתי כשעשיתי ניתוח תודעתי של המקום. ניסיתי לדבר עם אנשים ולקרוא את המרחב בעיניים של מי שאינו אדריכל, כי בסופו של דבר אני משפיע על ההתנהגות שלו דרך התחושות שלו בגלל המרחב שאני יוצר. זו שפה פרספטואלית לא הוגנת כי היא חד סטרית – אני אומר לבן אדם איך להתנהג והוא לא תמיד מבין למה אני מתכוון, הוא לא יכול לענות לי, מין שפת חירשים כזו. כתוצאה מהניתוח שעשיתי על ההיבט התודעתי הבנתי שהמושבה הגרמנית עבור האדם מן היישוב ועבור החיפאי היא קודם כל מקום היסטורי. הדבר השני הוא שזה מקום אוריינטאלי, למרות שעובדתית זה לא נכון".

הגרמנים בנו אותה.

"וזה עדיין נתפש כמקום היסטורי, אוריינטאלי, ערבי, עתיק, ססגוני ואקזוטי. איך מתפרשות האקזוטיות והמזרחיות? בקשתות, בגגות רעפים ובבנייה באבן. בתודעה שלנו המושבה הגרמנית בנויה מאבן, אבל הגרמנים לא ידעו לבנות באבן, וכשכבר השתמשו בה זו היתה אבן מחורבנת והם טייחו אותה. רוב הבניינים זה טיח עם קרניז מסביב לחלונות באבן, אבל הקירות הם מטויחים. היה לי ברור שבתודעה הקולקטיבית זה אזור אוריינטאלי ולא גרמני, ומשכך יש ארקדות – מעבר מקורה ברצף של קשתות שנתמכות בעמודים. יצרתי לאורך שדרות בן גוריון ארקדה עם קשתות, כאשר בבניין לשימור היו במקרה שני חלונות מקושתים".

אז בעצם אחר כך המשיכו את הקו שלך?

"פחות או יותר".

באותה תקופה בנו את הסיטי סנטר.

"במקביל הקימו פרויקט שבעיני הוא מזעזע – הסיטי סנטר שלא מדבר בשום דרך עם המושבה. עשו שם איזה קיר מסך ענק עם קשת למעלה, כאילו מס שפתיים לעתיקות, מה שנקרא מודרניזם בסגנון עתיק. בעיני זה סוג של אקלקטיות שאין לה מקום. אני לא אהבתי את זה, ובאמת חיפשתי דרכים אחרות לתכנן בסביבות היסטורית. זה ממש דיבר אל החיפאים והם הזדהו עם העיצוב. זה נראה להם ברוח המקום למרות שזו שפה שעוברת דרך פילטר של תודעה. מנגד, מבפנים זהו מבנה מודרני, בניין משרדים מודרניסטי לחלוטין עם מערכות מודרניות. למרות השנים שעברו, זה פרויקט דגל שאני גאה בו עד היום למרות שעשיתי עוד המון פרויקטים גדולים מאז. הפרויקט האחרון שלי באזור הוא תחנת הרכבת בקרית מוצקין, וגם שם עשיתי מהלך של שימור. היתה שם תחנה מנדטורית של צריף עץ ירוק כמו בקרית חיים. רצו לפרק את הצריף ולהעביר אותו למוזיאון הרכבת, אני התעקשתי שהוא יישאר שם, וזה מתחבר לתחנה המודרנית שעיצבתי שהיא בת זמננו".

הפרויקט בשדרות בן גוריון. "ניסיתי להתחבר למושבה הגרמנית בשני אספקטים“

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

דברים שהשתיקה יפה להם

רותם נשא לאשה את ליאורה, ולשניים נולד בן – נמרוד. מאוחר יותר הם נפרדו, ולרותם נולדו מאז עוד שני ילדים – גאיה ורועי – כל אחד מהם מאשה אחרת, שאיתן הוא הקפיד שלא להתחתן כדת משה וישראל אלא כדת נתי רותם. הוא היה חבר מועצת העיר מטעם סיעת מר"צ בקדנציה הראשונה של עמרם מצנע כראש העיר, ולפני 12 שנה הוא עזב את חיפה לטובת העיר הגדולה.

איך הגעת לפוליטיקה?

"תמיד היתה לי תודעה פוליטית, עד היום. הייתי פעיל ומייסד של הוועד למען הכרת עין חוד ביחד עם ראש הכפר מוחמד מובארק אבו אל־היג'א. בשנת 2005, כתוצאה מהמאבק שלנו, הוכרה עין חוד באופן רשמי כיישוב, ושנה אחר כך היא חוברה לתשתיות מים וחשמל. אני מתחיל לכתוב על זה ספר ביחד עם רן כהן. הוא התקשר אלי יום אחד, סיפר לי את סיפור הכפר שעמד לפני הריסה והזמין אותי להצטרף אליו לסיור במקום. באנו לשם וחשכו עינינו – בלי תשתיות, צווי הריסה, איום מתמיד על הקיום של 30 בתי אב. נפגשנו עם ראש הכפר שהיה בן גילי – אדם כריזמטי מאוד שניהל הרבה שנים מאבק בצורה לא נכונה, והתמסרנו לנושא. גייסתי את הבמאי והקולנוען איציק רובין, וביחד עם עו"ד אדם פיש שתמך משפטית הקמנו את הוועד. גייסנו כמה פעילי מר"צ חיפאים, כמה פוליטיקאים ממר"צ ומחד"ש, כהן פעל בכנסת עם יוסי שריד, וניהלנו מאבק של המון שנים. אני חושב שזה המאבק הפוליטי הציבורי הראשון שהצליח. אחרי זה הקמנו את אגודת ה־40 (אגודה למען הכרה בכפרים הערביים הלא מוכרים; ח"ה), ובשלב מסוים הפעילות שלי שם נפסקה".

ואיך הגעת למועצת העיר?

"פיש הצדיק עליו השלום היה נציג מר"צ במועצת העיר, וכשהוא לא רצה להמשיך לקדנציה נוספת פנו אלי. נעניתי בחיוב, ונכנסתי למועצה ביחד עם עו"ד רסאן אבו וורדה. הנושא שאותו קידמתי היה שוויון זכויות לערבים – זה מה שעניין אותי כי חיפה היא עיר מעורבת, וכל הפעילות שלי במועצת העיר היתה למען מטרה זו. מעבר לזה לא עניינה אותי הפעילות עצמה. היום אני לא פעיל, אבל הולך ל'גדה השמאלית' לשמוע הרצאות וגם מרצה לפעמים על מרקסיזם בתכנון אורבני – ההשפעה של הפוליטיקה על הארכיטקטורה".

אתה גם מרצה לאדריכלות.

"בעבר לימדתי בטכניון ואחר כך במכללת ויצו. לפני שנה הוציאו אותי משם לפנסיה בצורה לא יפה ולא הוגנת לדעתי, למרות שהייתי אחד המרצים הטובים – מרצה בכיר ומוערך מאוד. היום אני מלמד באוניברסיטת אריאל למרות עמדותי, ואין לי בעיה עם זה. בשנה האחרונה התחלתי גם ללמד פעם בשבוע במכללת ספיר".

למה עזבת לתל אביב?

"עזבתי משתי סיבות – הראשונה כי היו לי חברה וילד בתל אביב, ושנייה כי נכנסתי לשותפות עם האדריכל אמנון רכטר, הבן של חנה מרון ושל האדריכל הדגול יעקב רכטר, שנמשכה עשר שנים. זו היתה שותפות כיפית, אבל אחרי עשר שנים היא מיצתה את עצמה. עשינו כמה דברים מעניינים מאוד כמו תחנת הרכבת בקרית מוצקין ותוכנית מתאר מפורטת של רובע חדש בנתיבות עם 4,000 דירות ועם מבני ציבור. כעת אני בשיתוף פעולה עם משרד תל אביבי אבל אני לא נהנה. זהו, אני חוזר לחיפה".

התגעגעת?

"בשלב מסוים מיציתי את תל אביב. נכון, הילדים שם אבל יש לי חברים טובים שהשארתי פה, ופתחתי משרד עם מירב גלפמן, הבת של אמנון גלפמן הגדול. יש לנו עכשיו פרויקט של שכונת מגורים בעכו ואנחנו מקדמים עוד כמה פרויקטים באזור הצפון. אני מתגעגע לעיר. אני מאוד אוהב את העיר ומאוד מחובר אליה ולחברים שלי. גם הבת שלי שנולדה בחיפה רוצה לשוב לכאן".

אתה בדרך חזרה לפוליטיקה העירונית?

"אמשיך להיות פעיל, אם כי הפעילות שלי היא לא עסקנית. אני אדם פוליטי עם עמדות פוליטיות ואני מנהל שיח פוליטי בהרבה מקומות. בחיפה היה לנו בזמנו את הפרלמנט שלצערי כבר לא קיים היום – הפרלמנט של קפה פאר. איציק רובין ואני היינו חברים בו ביחד עם אמיל חביבי הגדול מכולם שהוא האיש הכי מצחיק שהכרתי בחיי, הסופרים סמי מיכאל וא.ב יהושע, המשוררים יעקב אורלנד, שמעון כגן ונתן זך שהיה נשיא הפרלמנט, פרופ' אדיר כהן, חיים שוהם שהיה ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה, שמעון פלומבו הצייר שהיום חי בפריז, וגם אילן תורן היה מגיע לפעמים. אלו היו מיטב בני הנוער של העיר שנפגשו כל יום שישי מהשעה 17:00 עד הלילה".

אלכוהול, סיגריות?

"הרבה. הרבה מאוד. היה ריטואל מרתק. לפעמים היינו מרכלים, לפעמים מדברים על דברים ברומו של עולם, לפעמים על תיאטרון ולפעמים על ארכיטקטורה, והיו הרבה ויכוחים פוליטיים, בעיקר בין אורלנד הימני קיצוני לחביבי שלא ממש אהב אותו ואת העמדות שלו".

על מה הייתם מרכלים?

"יש דברים שהשתיקה יפה להם, אבל בספר שלי כתבתי על אחד מהמפגשים בסיפור 'בגידת הגוף'. יום שישי אחד חגג נתן זך יום הולדת עגול, והמשכנו מבית הקפה היישר אל ביתו של אחד מהחברים כדי להמשיך בחגיגות. חיים שוהם דיבר כל הערב על ביטוי שטבע הסופר יעקב שבתאי בספרו 'זיכרון דברים'. הביטוי היה 'בגידת הגוף', ושוהם נפעם מהמספר החריג של הפעמים שעליו חזר שבתאי בספרו ועל איך גופו בגד בו, כשזמן קצר לאחר צאת הספר לאור הוא מת בגיל 44. שוהם לא הפסיק לדבר על הזדהותו עם הביטוי ואיך הוא חדר לנשמתו ולא מרפה ממנו, עד שהתפזרנו הביתה, מי שיכור יותר ומי פחות. למחרת בצהריים כולנו קיבלנו טלפון מאשתו. בלילה הוא מת בשנתו מדום לב".

אופס.

"אמיתי. אספר לך על אמיל חביבי שהיה צוחק על כולם, בעיקר על אלו שהיו נורא נפוחים ומלאים בעצמם, והיו הרבה כאלה בפרלמנט הזה. בכל פעם שהם היו מדברים הוא היה עושה פרצופים וסימנים עם היד מאחורי הגב. אספר לך בדיחה שהוא היה מספר תמיד, ובכל פעם הייתי מתגלגל מצחוק".

יאללה.

"בזמן הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית הראיס יאסר ערפאת עשה סיבוב בין כל הערים הגדולות והיה צריך להגיע לחברון שמוכרת בפולקלור הפלסטיני כעיר של הסתומים. הודיעו לראש העיר שבעוד שבועיים הראיס מגיע וצריך להכין משמר כבוד עם 21 מטחים. פנה ראש העיר למפקד המשטרה שיכין משמר כבוד אבל ביקש ממנו ללמד אותם לספור עד 21. יום יום הוא עשה להם אימונים ולימד אותם לספור עד 21, ויום לפני הביקור הגיע ראש העיר לבדוק שהכל בסדר ושכולם שולטים בחומר. מפקד המשטרה הבטיח לו שכולם מוכנים ויודעים לספור עד 21. ראש העיר שאל אם יש שאלות, ואחד מאנשי המשמר הצביע ואמר 'אם אני מצליח לפגוע בירייה הראשונה, אני צריך להמשיך עד 21?".

חבל שכבר לא תמצא אותם פה.

"אני יודע, אבל יש לי חברים אחרים ממש טובים".

הדר. "מרחב פואטי בלתי רגיל“

לה קורבזייה ורוב קרייר

בתחילת שנות ה־2000 שימש רותם במשך חמש שנים מהנדס העיר עכו, ולדבריו הוא יצר תנופת פיתוח גדולה, יזם תוכנית מתאר עירונית והביא את תוכנית המתאר של העיר העתיקה לסיומה, כך שהוא מכיר את הראייה הרב מערכתית העירונית ומרגיש חופשי לייעץ להנהלת העירייה בחיפה מה צריך לעשות פה שעדיין לא נעשה.

"חיפה כל הזמן בורחת מעצמה", הוא מסביר, "אנחנו יושבים כרגע באוסקר 7 – מקום שקוראים לו חיפה אבל הוא לא בעיר. חיפה זו עיר שהפכה להיות אוסף של פרברים. היא אחלה עיר למרות שהיא לא כל כך עיר. חסרה לה ליבה עירונית, וזה דבר נורא מסובך ליצור בעיר עם טופוגרפיה כזו. אני חושב שהעתיד של חיפה נמצא בהדר ולא בכרמל".

יש סיכוי שתמצא שפה משותפת עם עינת קליש רותם.

"צריך ליצור ליבה עירונית שנמצאת בהדר עם קשר אורבני חזק מאוד למרכז הכרמל. הדר היא המקום לחיות בו, המקום שצריך לגור בו ולפתח אותו כמרחב תרבותי עם קשר לכרמל שהוא מאוד בעייתי. קשה לצאת לטיול רגלי כאן כי זו עיר שבנויה למכוניות, אבל ברגע שחיפה תיצור את הדר כמקום מגורים אטרקטיבי ותיצור מקומות עבודה במרכז הכרמל, הרבה אנשים ילכו ברגל".

אלו מקומות עבודה יכולים להיות במרכז הכרמל?

"מרכז הכרמל מבקש תמ"אות, מבקש הרחבות, מבקש הגדלת שטחי בנייה לשטחי תעסוקה שמשולבים עם מגורים. הכוונה היא לעירוב שימושים, שבבניין עצמו יהיו גם חנויות וגם מגורים. החיפאים לא אוהבים את זה, במיוחד האנשים בכרמל, וזו אחת מהבעיות. זה לא קשור לראש עיר כזה או אחר. ציר מוריה ממשיך לשדרות הנשיא ויש בהם קצת פעילות מסחרית וקצת בילוי. הציר מת מבחינת בילויים אבל זה לא קרה סתם. זה קרה בגלל שאנשים שם אוהבים שקט. ברגע שייצרו עובדות ובכרמל יהיה רעש, אז תהיה גם תחלופה טבעית של האוכלוסייה. יש אנשים שאוהבים לגור ברעש, ואני אחד מהם. המסחר והבילוי יכולים להיכנס גם לרחובות הקטנים שמסביב ולא להישאר רק בציר עצמו, כי עירוב שימושים זה סם חיים של עירוניות. כל זמן שזה לא יקרה, חיפאים ימשיכו לנסוע במכוניות ולא תהיה פה עירוניות".

איך הם יגיעו מהדר לכרמל?

"זו נקודה קריטית שכרגע אין לה פתרון. יכול להיות שייסעו בתחבורה ציבורית ויכול להיות שייסעו במכונית, אבל בתוך מרכז הכרמל יסתובבו רק ברגל. ברגע שיהיו מספיק מקומות בילוי במרכז הכרמל, אנשים יסתובבו ברגל. כך גם בנוגע למקומות עבודה. זה יכול להיות מסחר או סטודיואים, זה לא חייב להיות מפעלים ובתי מלאכה. המודל שלי לעירוניות הוא אישמפלה – רובע ההרחבה של ברצלונה שהשטח שלו הוא 9,000 דונם וחיים בו 300,000 איש. השטח של חיפה הוא 50,000 דונם וחיים בה קצת פחות תושבים. באישמפלה הצפיפות במספרים היא מהגבוהות בעולם, אבל עדיין זה המקום הכי יוקרתי וכולם רוצים לגור שם. יש שם חתך רוחב וגובה ביחס של אחד לאחד. בניין בגובה של 20 מטר וברוחב שלו 20 מטר, בדיוק כמו בפלורנטין בתל אביב. דבר כזה צריך לקיים בחיפה. כדי ליצור מרחב שהאדם ירגיש בו נוח להסתובב צריך לצופף. ציפוף ועירוב שימושים הם שני הפרמטרים של נוסחת העירוניות. כמובן שיש עוד כל מיני דברים שאתה לא יודע תמיד לאבחן אותם או לשלוט בהם, כמו המושג 'שד מקומי' – הסוד שהופך את המקום הזה בעיר ובזכותו הוא כל כך תוסס. צריך ליצור חתך נכון, ליצור ציפוף גם במרכז הכרמל וגם בהדר בעיקר באמצעות תוספות בנייה, כי לא יהיה נכון להרוס בניינים ולעשות שם תמ"אות. כשזה יקרה, חיפה יכולה להיות עיר נהדרת. העיר הזו היא מגוונת מאוד. היא יודעת להציע לאנשים גם עירוניות וגם פרבריות. זו לא פרבריות במרחק של קילומטרים כמו בתל אביב, אלא במרחק של 200 מטר ממרכז הכרמל. זה הסוד של חיפה – השכונות שמסביב לציר מוריה שהוא נכס בלתי רגיל וצריך לחזק אותו. צריך שתהיה אבחנה ברורה מאוד בין העירוניות לבין הפרבריות, והעירוניות בכרמל נבלעת אל הפרבריות. יש גם את האצבעות הירוקות של הוואדיות שנכנסות ממש עד למרכז, וזה נכס בלתי רגיל. צריך גם את המעבר מהפרבר אל האורבניות, מהמרחב הפרברי אל המרחב התרבותי שעיר מקיימת, וזה לא מתקיים מספיק בחיפה. זה כואב לי".

הזכרת את ברצלונה. מה לגבי הרעיון של ראש העיר וממלא מקומה לגבי הדרגנועים?

"המדרגות הנעות בברצלונה נמצאות רק במקום אחד. יכול להיות שמדרגות נעות מהדר למרכז הכרמל הן רעיון נהדר, אבל זה לא מספיק. זה כמו להגיד שאצל פולניות לכל פתרון יש בעיה. בסדר, אבל אתה צריך שיהיה מאיפה להגיע ולאן. זה כמו שפעם הקימו את מדרחוב נורדאו שהוביל משום מקום לשום מקום. מדרחוב לבד לא מספיק, ולכן הוא מת ואפילו הזנות שהיתה בו מתה איתו. אז מדרגות נעות זה דבר נהדר, אבל הן אמורות להוביל ממשהו למשהו, ואת זה צריך ליצור. זה פתרון טוב, באמת, אבל ראבק – צריך גם עיר. עשו פה כבר את כל הניסיונות האפשריים כמו קריית אמנים ופרויקטים יזומים, אבל לעיר יש דינמיקה, תהליך של חיות והתחדשות. יש תהליכים עירוניים, ותפקידה של העירייה הוא לזהות אותם. כאדריכלית קליש רותם צריכה לפתח ראייה רב מערכתית. לה קורבזייה (אדריכל שווייצרי רב השפעה שתרם רבות להתגבשות האדריכלות המודרנית במאה ה־20 ולסגנון הבנייה הבין לאומי בפרט; ח"ה) טוען שהעיר היא מערכתית, כלומר אוסף של מערכות כמו תחבורה ותשתיות, ושהמגורים הם עניין אינדיווידואלי. האנשים שגרים בעיר לא אחראים על המרחב הציבורי, הוא לא מרחב משותף. רוב קרייר (מהאדריכלים הבולטים של האורבניזם החדש והאדריכלות הקלאסית החדשה, שהרים את נס המרד בשנות ה־60 נגד התיאוריה של לה קורבזייה; ח"ה) טוען בדיוק את ההיפך – שהחיים של העיר מתקיימים במרחב הציבורי ושכל מי שגר בה הוא שותף במרחב הציבורי, וזה מה שיוצר את האטרקציה האנושית. צריך ליצור את הסינתזה בין שניהם. נכון שבעיר יש מכוניות ותחבורה, אבל אסור שזה יהיה על חשבון המרחב התרבותי והחברתי. זה הסוד של תל אביב".

אותו קשר בין הדר לכרמל צריך להתקיים גם בין הדר לעיר התחתית.

"גם. זו עיר שיש לה שלושה מרכזים, והיא צריכה להפנים זאת. המרכז בעיר התחתית לא יתקיים לאורך זמן אם לא יגורו שם, כי מרכז עירוני לא מתקיים ללא תושבים. זה שיש שם סטודנטים זה לא מספיק, הוא צריך להפוך לאזור מגורים אטרקטיבי. זה ליד הים, וראבק – זו העיר היחידה בעולם שהדירות הכי זולות בה הן ליד הים. אין דבר כזה בעולם. כל עוד לא גרים שם, זה יהיה אזור אופנתי שמחר יכול להיעלם. להדר יש אופי שונה, מדהים, עם מרחב פואטי בלתי רגיל. המרכז השלישי הוא מרכז הכרמל, אבל הוא לא מרכז גרעיני וטבעות סביבו אלא מרכז ליניארי שממנו יוצאים הפרברים, שזה קסום. זה נכס שצריך למנף אותו".

אם יקראו לך תסכים לייעץ?

"תמיד. יש לי תמיד מה להגיד ואני אוהב להשמיע את מה שיש לי, ואם יש קהל אז עוד יותר טוב. תמיד הייתי פרפורמר".

רובע אישמפלה בברצלונה. "המודל שלי לעירוניות" (צילום: Haiyun Jiang, Alamy Stock Photo)