"לראות עסק סגור זה כמו לראות גופה"

השנה האחרונה היתה הטובה ביותר בכל 43 שנותיו של עודד שטראוס. במישור האישי, זו השנה שבה הוא אמר I Do וענד טבעת על אצבעה של בת זוגו מיה סניפה, שעיניו בורקות רק מלהזכיר את שמה. במישור המקצועי, רשת המסעדות ויוינו שבבעלותו ובבעלות שותפיו דדי צורף ואלי הדדי השלימה מהלך, וארבע זכייניות חדשות, שהצטרפו לשלוש ותיקות יותר, מפיצות את הבשורה האיטלקית-חיפאית ברחבי הארץ. עסק אחר שלו – זאפה חיפה – שנפתח באוגוסט 2016 במופע אקוסטי של אביב גפן, אירח מאז כמעט כל אמן ישראלי מהשורה הראשונה, מסיבות נוצצות ואירועים מדוגמים. אחד מהם היתה החתונה של שטראוס עצמו, אשר סוקרה בהרחבה במדורי הרכילות המקומיים. עד שהגיע הברקס במחצית חודש מרץ. "מקל בגלגלים" הוא קורא לזה.

"אני לא בן אדם אופטימי", הוא מעיד על עצמו, "אני תמיד צופה את הלא טוב. הופתעתי מאוד מהכיוון שאליו הלכה הרשת ומהתאוצה היפה שהיא קיבלה. הכל הלך מצוין, והיתה לנו שנה נהדרת. אגב, באף סניף לא עשינו פתיחה ויחסי ציבור קלאסיים, אלא קצת אזכורים ברשתות כדי להעלות מודעות. התחלנו להניע ונתנו לכל סניף להתאזן. בכל הסניפים העלייה היתה הדרגתית ונכונה, וזו התעודה שיכולנו לקבל – הגענו למקומות שלא הכרנו אותם ושבהם לא הכירו אותנו. בכל זאת, אנחנו מותג חיפאי, וזה הצליח. לפתוח סניפים בזכרון יעקב או בקריות זו לא חוכמה, שם הכירו אותנו, אבל לפתוח בפתח תקוה, בבאר שבע ובביתן אהרון זה לא פשוט. אני באופן אישי קצת חששתי, גם בגלל התחרות וגם בגלל חוסר היכרות מוקדמת עם המותג, אבל אני שמח שהתבדיתי. זה פשוט מטורף מה שקרה, ואותי זה לא מפסיק להפתיע לטובה. עד הברקס שקיבלנו עכשיו, ברקס מספר 2. אני לא ישן כבר שבועיים, לא עוצם עין. אני מנסה לזכור את סדר הסניפים שנפתחו ולא מצליח להתרכז. זה מצחיק שאני לא זוכר את הסדר, אבל אני יודע שיש עוד שבעה סניפים".

ויוינו. "את הגל הראשון איכשהו צלחנו" (אנטולי מיכאלו)

"פתאום קיבלנו מקל בגלגלים"

המסעדות אמנם חזרו לפעול ב־27 במאי, וגם ההופעות חזרו חלקית ב־18 ביוני אך בוטלו באופן סופי כעבור שבועיים. בינתיים גם על המסעדות הוטלו גזרות חדשות, ושטראוס, בחושיו העסקיים החדים, מריח שהמצב רק ילך ויחמיר.

איך עבר הגל הראשון?

"הגל הראשון תפס אותנו בהלם. לא עשינו מעולם משלוחים, אני בגדול נגד זה. תני לי להיות במסעדה ולראות שהכל מתנהל בה בסדר. לא רציתי להיות רשת ולא רציתי משלוחים. השותפים לחצו, ובגלל הקורונה החלטנו שעדיף לנו שהעסקים יעבדו, גם אם לא נרוויח, כי עסק סגור זה כמו אונייה שמוציאים מהמים. עסק סגור זה נורא עצוב. עסק צריך לעבוד, ואנחנו החלטנו מהרגע להרגע לעשות משלוחים".

תוך כמה זמן?

"יומיים. יש לנו פה צוות מדהים, צוות של עובדים הכי טובים בעולם. בנינו את מערך המשלוחים מהר בעזרת העובדים, אבל אז היתה בעיה – צריך להוריד את ההנחיה הזו לשבעה זכיינים. זה היה מאתגר. בנינו מערכת ורצינו לבדוק אותה קודם כל פה, בחיפה, לפני שמעבירים אותה הלאה. זה לא היה פשוט. אף אחד לא ידע שאנחנו עושים משלוחים, ועכשיו לך תספר לעולם שהקמנו מערך חדש. זה לא שאתה מעלה פוסט בפייסבוק ופתאום כולם מתקשרים אליך. זה לקח זמן, אבל ראינו שאנשים מגיבים ממש טוב. בהתחלה הייתי סקפטי כמו שאני תמיד, אבל גם כי חשבתי שקשה לעשות משלוחים לאוכל איטלקי. הוא צריך להגיע חם, הרטבים לא מתאימים למשלוחים, והפיצה שלנו היא דקה אז אנחנו נותנים הנחייה לחמם אותה לפחות שלוש דקות בתנור הביתי. לא סתם רוב המסעדות האיטלקיות לא עשו משלוחים לפני הקורונה. קיבלנו פידבקים מצוינים מהקהל, ואנחנו ממשיכים עם משלוחים עד היום. היום, וגם בעתיד, כשאני חושב לאן אנחנו הולכים, אי אפשר לחיות בלי זה".

איך היה לפתוח מחדש?

"אנשים יצאו מהבית, והרגשנו את ההיי מלראות אותם יושבים אצלנו שוב במסעדה. אין לתאר כמה זה כיף. לראות עסק סגור זה כמו לראות – וסליחה על ההשוואה – גופה. החלונות לא נקיים, הכיסאות הפוכים. מקום שהיה חי ותוסס כל כך פתאום נסגר. זה איום ונורא. את הגל הראשון איכשהו צלחנו – חלק יותר וחלק פחות, אבל כולנו קיבלנו מכות. צלחנו את זה בקושי והרגשנו שהלכנו לפחות שנתיים לאחור. יש גם רשת שאתה אחראי עליה. הזכיינים הם חבר'ה צעירים שהשקיעו את החיים שלהם, וזה יותר נורא מהכל. יש כאלה ששמו מיליונים, בנו על תזרים כלשהו, אבל הגיע הבלתי צפוי והם רק בשנה הראשונה שלהם. דיכאון. באמת היתה לנו שנה מדהימה, ולי באופן אישי היתה השנה הכי טובה בחיים שלי. כיף לחוות את זה, במיוחד לפסימיסט כמוני. היינו בריצה טובה ופתאום קיבלנו מקל בגלגלים".

מאז 27 במאי הרגשתם ירידה?

"הירידה מורגשת מיום ליום, כמו גסיסה. היתה ירידה של 15 עד 25 אחוז, תלוי באיזה אזור בארץ מדובר, שזה המון. זה קריטי ממש בעסק שלנו. כל הזמן אומרים בטלוויזיה ש'אנחנו לא אקורדיון', ובתחום שלנו זה הכי נכון כי גם ככה אנחנו לא מרוויחים יותר מדי. אם אתה מקצוען אתה מרוויח בין עשרה ל־12 אחוז לפני מסים. על כל עשרה שקלים אתה משאיר אצלך שקל או מקסימום שקל ועשרים אגורות, ללא מסים. כששואלים למה לוקחים על סלט 64 שקל, זה החישוב שצריך לעשות. רוב העסקים לא מצליחים להגיע למספרים האלה".

אז איך בכל זאת שורדים?

"נכון, היתה לנו ירידה של 25 אחוז, אבל לא הורדנו את מצבת כוח האדם בהתאם כדי לא לפגוע ללקוחות בחוויה. להיפך – במשך כל המשבר הזה אמרנו לעובדים וגם לזכיינים שזה הזמן לפנק פי עשרה מהרגיל ולהוציא את הלקוחות מרוצים. נכון שזו האג'נדה שלנו תמיד, אבל עכשיו צריך להגדיל את הפינוק כי הלקוחות האלה בחרו בנו. כולם נמצאים ברגישות יתר, ולכן צריך לתת להם להרגיש שהם קיבלו את התמורה המלאה לכסף שלהם. הסיבות לירידה בעבודה נובעות משילוב של חוסר במצב רוח, אין כסף ואנשים מפוחדים. הקהל המבוגר נמנע מלצאת, וטוב שכך. אגב, עשינו לאזרחים ותיקים הנחה של 30 אחוז במשלוח ושלחנו להם קינוח במתנה – לא כמבצע אלא כדי לעשות להם טוב. בואי נגיד שממשלוח כזה אתה לא מרוויח שקל. בשום מתמטיקה, בשום כלכלה בעולם, אתה לא מרוויח, ועשינו את זה לאורך כל התקופה הזו".

תאר מה עבר עליך כששמעת על ההגבלות החדשות.

"בחמישי שעבר התחילו הדיבורים על סגירה של אולמות אירועים. מיד חשבתי על המשמעות של זה ועל כך שבעלי עסקים בקושי יצאו מהגל הקודם, קנו סחורות לאירועים שהיו אמורים להתקיים בימים הקרובים, ומהיום למחרתיים מודיעים להם שהם נסגרים. ומה עם הסחורה שהם קנו בכספים ובאשראי שאין להם? זה פשוט טרגי. מאז שהממשלה עשתה את זה אני לא ישן, לא אני ולא השותפים שלי".

עודד שטראוס עם דדי צורף. האיש שעל המספרים

עודד שטראוס עם אלי הדדי. רזומה של 35 שנה במסעדות

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

המקסימוס, הבלונדי וצפרירים 1

שטראוס, שנולד בחיפה ומעולם לא עזב אותה, מוכר בשנים האחרונות כמסעדן וכאיש עסקים, אך למי שלא מכיר, את צעדיו הראשונים בחיי הלילה הוא התחיל בגיל 14 כתקליטן, כשלהטט במסיבות כיתתיות עם טייפ דאבל קסט ובחינם. החיידק דבק בו, ושלוש שנים אחר כך הוא כבר תקלט במועדונים בעיר. ביחד עם צורף ועם חבר נוסף הוא פתח ליין לשביעיסטים ומסיבות סוף שנה לשמיניסטים. הם היו מייחצנים את המסיבות ומחלקים הזמנות בבתי הספר, ושטראוס גם תקלט.

"במהלך השירות הצבאי עלינו לכיתה של הגדולים ונכנסנו להיות חלק ממועדון המקסימוס", הוא נזכר, "היינו עושים מסיבות לחיילים ולסטודנטים, ושם למעשה התחיל הרומן שלי עם הלילה. בגיל 22 פתחתי בעיר התחתית את הבר הראשון שלי ביחד עם עידן אמון וקראו לו בלונדי. זה היה בר מגניב עם ניאונים צבעוניים – פחות פאב, פחות אולד סקול. היינו שם במשך שנה וחזרנו למסיבות".

אתה יכול להיות היסטוריון לענייני מועדונים שנכחדו בחיפה.

"אשתי לא מכירה את רוב המקומות שאני מספר עליהם. יחסית אלי היא צעירה, בת 31. אני לא מצליח לזכור את כל המקומות שייחצנתי אותם ותקלטתי בהם – הבוסתן, כרם מהר"ל, בקחוס, פרוזק, טוביה – אני לא זוכר את רובם. הייתי יחצן ותקליטן אצל אור שחף שהיום הוא מנכ"ל החברה הכלכלית. הוא היה אחלה בוס, ועכשיו אני נזכר שעבדתי גם אצל דורי גילפז – ניהלתי לו את הבראון במשך שנה וחצי כשהמקום רק נפתח. מאז ועד היום הבראון הוא המקום שפתוח הכי מאוחר. דורי היה מושיב אותנו בלילה, יש או אין אנשים – זה לא משנה, העיקר שיישאר פתוח. זה היה קצת עינוי".

חיי הלילה היו סוערים אז?

"כן, עד כמה שהם היו יכולים להיות פרועים. היינו הולכים לישון ב־6:00 בבוקר ומתעוררים בכיף ב־16:00 אחרי הצהריים. היום גם אם אלך לישון ב־3:00, אני ב־6:15 ביקיצה טבעית מחוץ למיטה. זה משהו מפחיד, מדכא מאוד. היינו בירח דבש בלאס וגאס ובילינו כל לילה. ב־7:00 כבר הייתי ער עם קפה מחוץ למיטה. זה משהו נורא. אז ישנו בלי הגבלה. רעש, אור – כלום לא הפריע".

איך עברת מעמדת התקליטן לבעל עסק?

"בין לבין עשיתי תואר במינהל עסקים במכללת רופין אחרי שסיימתי מכינה באוניברסיטת חיפה בהצטיינות. סיימתי עם ציון של 10.7 – מפתיע מאוד לבן אדם שעשה בגרות רק בגיאוגרפיה ובתנ"ך. בגיל 26 רציתי נורא לפתוח בר. אמון, אבי קשת ואני חיפשנו מקום ופתחנו את הברברוסה בדרך פיק"א. זו היתה מבחינתי אבן דרך בחיים, הבייבי הראשון שלי. אין על המקום הזה עד היום, ולא בגלל שאני עשיתי אותו – הוא פשוט היה כזה. הברברוסה הביא בשורה חדשה, משהו שלא היה כאן קודם. הלכנו על בר-מסעדה עם אוכל משובח. עד אז היו רגילים בחיפה לתפריט אחיד של פלטות גבינות וטוסטים, ולא שאני מזלזל – אני מת על זה – אבל בברברוסה הכנסנו לתפריט המבורגרים וסטייקים. אחרי שלוש שנים ראינו שיש לנו משהו טוב ביד ופתחנו ברברוסה ברמת ישי. עבדנו יפה מאוד, אבל לאט לאט זלגתי לכיוון של אוכל. התחיל קצת להישבר לי מהערפדות, וב־2006 פתחנו את רנה ברחוב יפה נוף. זה היה ניסיון לעשות מסעדה ברמה בחיפה. הבראסרי של רותי ברודו היתה חדשה בתל אביב, וניסינו לעשות את אותו דבר בחיפה. המקום עבד יחסית, אבל אני לא יכול להגיד שזה פגע בדיוק במטרה. לא היינו טובים, קצת טעינו עם העיצוב, ובואי נגיד שלא לשם כיוונו. למקום היה פאסון אבל הוא לא היה מפוצח נכון".

מי שמכיר אותך יודע שאתה קונטרול פריק שלא משחרר.

"היו לנו שלושה מקומות, ובכל ערב הייתי פותח את הברברוסה, סופר קופות ב־6:30 בבוקר ומשגיח שבסגירה הכל מתוקתק. הייתי משוגע, קונטרול פריק מטורף. עשיתי את סידורי העבודה ושיבצתי למשמרות – עבודה שאחמ"ש יכול לעשות בקלות. אם המקום נפתח ב־18:00, כבר שעה קודם הייתי שם. בשנתיים הראשונות כמעט רק אני סגרתי. בהמשך נכנסו לעבוד יותר מנהלים, אז שחררתי קצת. היום שחררתי לגמרי כי אני לא יכול להרשות לעצמי התנהלות כזו. זה גם לא חיים. זה מתאים לגיל מסוים, והיום בגילי אני לא יכול לעשות את זה למרות שכן הייתי רוצה".

יום אחד עזבת הכל ועברת לפרנג'ליקו של מושיקו טיילר.

"בשלב מסוים הרגשתי שאני לא יכול להתקדם מהנקודה שבה הייתי, וגם נמאס לי מהלילה ומהחיים האלה. טיילר פתח בחיפה את הסושי בר, והלך לו פגז. פתאום הוא התחיל לבנות רשת והציע לי למנכ"ל אותה, לעשות סדר ולהיכנס כשותף. זה נשמע לי כעבודה של מבוגרים, והחלטתי ללכת על זה".

איך היה להיכנס לעבוד במקום שלא אתה בנית אותו?

"זו היתה אחת מהבעיות, אבל היה בזה אתגר כי לרשת היתה צמיחה מטורפת. לא היתה אז בארץ רשת של סושיות, וזו היתה תקופה מעניינת מאוד. למדתי על עולם המסעדנות, התחלתי לעבוד בשעות של גדולים ולא של אנשי לילה, עשינו הקמות, בנינו תפריטים רשתיים, ואחרי שנתיים החלטנו להיפרד כידידים, לא לפני שקניתי ביחד עם דדי צורף את הסניף בלב המפרץ שהיה שלנו במשך כמה שנים".

ועברתם לפרויקט הבא עם לירן לוי וגל הירש.

"החלטנו לפתוח בר שכונתי קטן".

קטן?

"(צוחק) לא כזה קטן ולא כזה שכונתי. רצינו באמת בר שכונתי, וכשפתחנו את צפרירים 1 בשנת 2013 לא ציפינו לדבר כזה בחיים. זה היה מטורף. בנינו שם מטבח שמתאים לשרת 40 איש, ובסוף היו שם 150 איש בכל ערב ולא ציפינו שיאכלו כל כך הרבה. זה היה טריפ נחמד, הרגשנו שהבאנו בשורה. זה היה החזון שלי – להקים ביסטרו בר-מסעדה מגניב שגדל וגדל".

ויוינו. "מקום שהיה חי ותוסס כל כך פתאום נסגר" (אנטולי מיכאלו)

לא מחפש אשמים

ואז הגיעה ויוינו. החלום של שטראוס היה לפתוח מסעדה אסייתית כי זה האוכל שהוא הכי אוהב והכי מבין בו, אבל הלוקיישן שנבחר – במקום שבו היתה פופולו האיטלקית המיתולוגית בתחנת הדלק מול היכל הספורט ברוממה – הכריע לטובת המשכיות. שטראוס וצורף שמעו שהמקום התפנה והביעו עניין, בדיוק כמו אלי הדדי, שלו יש רזומה של 35 שנים במסעדות כמו קפה הבנק שלאחר דני כץ ואיזבלה במושבה ובמרכז הכרמל. השלושה החליטו לשלב כוחות – הדדי כמבין באוכל, צורף על המספרים ועל הניהול ב־Back office ושטראוס על הפרונט.

"זה הפרק הכי משמעותי בחיים שלי", הוא מספר, "רצינו מסעדה פר אקסלנס, לא בר-מסעדה, והתכנון היה לפתוח איטלקית קטנה ופשוטה. זה תמיד מתחיל ככה – 'בואו נפתח מקום בהשקעה X, הפעם לא משקיעים הרבה', ואז אתה גומר עם 4X. זה מה שקרה לנו בצפרירים".

בהתחלה העליתם את רף הציפיות. אנשים הגיעו בצהריים ונאמר להם שהמקום פתוח רק בערב, ולקוחות נשלחו הביתה כי לא הזמינו מקום מראש.

"זה לא היה מטעמים של יחסי ציבור. עצרנו כניסות כי קרסנו, לא כי לא רצינו. מקום צריך להיבנות לאט לאט ונכון. לפתוח מקום ולהביא 2,000 איש ביום זה לא מעניין. מה שמעניין – וזה האני מאמין שלי ושל השותפים שלי – זה בנייה איטית ונכונה. בשנה הראשונה פתחנו את החלק הפנימי, ורק לאחר מכן פתחנו את הגינה בחוץ. אנחנו חבר'ה מנוסים ומקצוענים, הרבה שנים בתחום, ורצינו לתת שירות מושלם, לכן פתחנו את הקומפלקס בשלבים. כי החוכמה, מעבר לעשות כיף לאנשים, היא לעשות כסף, ואתה צריך לעשות אותו חכם. אם לא תעשה זאת חכם ותפתח מקום שיהיה מגניב, יבואו וישברו לך את המקום בשנה הראשונה. תעשה קופות מטורפות אבל זה לא מעניין. עסק כמו שלנו צריך להיבנות לריצה של לפחות 15-6 שנים בעזרת השם. וכך אנחנו נוהגים עם הזכיינים שלנו – הכל מבוקר. פותחים אזור אחד בלבד אפילו שיש לך רחבה בחוץ, 200 טלפונים ורשימות המתנה. וטפו טפו טפו, רוב הסניפים שפתחנו הצליחו לייצר באז ולא הצליחו לעמוד בעומסים של ההזמנות. מסעדן צעיר יתלהב תמיד להכניס עוד אנשים, אבל אנחנו כרשת מקפידים מאוד לצנן את ההתלהבות".

כשפתחתם לא האמינו שתהיו ברמה של רפאלו בקסטרא.

"פתחנו מקום יפה מאוד עם תפריט קצת מבולבל. לא קלענו, לדעתי, עד הסוף. לקח לנו חצי שנה, אם לא יותר, לייצב תפריט שהיינו מרוצים ממנו. מההתחלה עבד איתנו השף כפיר סבן, שהיום הוא שף הרשת וכל המנות הן שלו. עוד לפני שהוא שף מדהים, הוא האדם הכי מדהים בעולם. לגבי התחרות, חיפה זה כפר. כל הזמן עשו השוואות, ואני לא התייחסתי. אני חושב שהתחרות בחיפה היא מעולה – יש פה כמה קבוצות ראויות מאוד, ותחרות רק גורמת לך להישאר ערני וכל הזמן לעשות ולחדש, כי בתחום שלנו אי אפשר לשבת ולא לעשות כלום. כל הזמן צריך לרענן ולהשתדרג, להוריד את מה שלא טוב ולהיות עם היד על הדופק. אין פה שקט. זה התחום הכי סיזיפי בעולם. פעם בכמה זמן צריך לשפץ, להחליף ריהוט, לשנות דקורציה ומדים, ולפתוח עוד אזור. זה לא נגמר אף פעם. ככה זה בתחום שלנו – אני לא ממליץ לאף אחד".

אתה לא רצית להתרחב.

"לאחר שנתיים וחצי התחילו להגיע כל מיני פניות אבל הייתי נגד הרעיון של פתיחת רשת. זה קצת מתחבר לעניין שאני קונטרול פריק. ממש התנגדתי, אבל השותפים שלי ראו את הפוטנציאל והתעקשו. אנחנו רשת מזכה אבל לא מתנהגים ככזו. אנחנו מעורבים מאוד בסניפים, גם ברמות המקצועית, הכלכלית והאישית. אנחנו מנהלים את הרשת בצורה משפחתית מאוד ומעורבים ברמה היומיומית – ממנה שחוזרת ועד לזכיין שהיה חולה והיה צריך לדאוג לו".

בוא נחזור לקורונה. אמרת שהמצב ילך ויחמיר.

"ברגע שהחליטו על ההגבלות החדשות זה היה ללכת אחורה. הממשלה דיברה על המגבלה של 20 לקוחות בחלל הפנימי ו־30 בחוץ, ובמסעדות זה משול לסגירה. אין לך למה לעבוד. אם אתה רוצה להמשיך לעבוד, לשרת אנשים כמו שצריך ולהפעיל את כל המערכת שהיא יקרה מאוד, לא שווה לפתוח במצב כזה. חד משמעית. כואב הלב. ואז הממשלה התאימה את עניין החללים, כך שבכל חלל ניתן להכפיל את מספר הסועדים. למזלנו הסניף בחיפה הוא רחב ידיים, ונכון שזה ממש לא המספרים הרגילים שלו אבל איכשהו ניתן להמשיך לעבוד ושיהיה היגיון. אני לא אומר שיהיה רווח, אבל שיהיה היגיון בזה שאתה פותח. בסניפים אחרים שלנו, שהם קטנים יותר, זו בעיה".

בכל זאת הכפלת את מספר הסועדים מ־50 ל־100.

"זה לא עובד ככה. אני נאלץ להושיב בפנים פחות מ־20 כדי לא לחרוג מהמותר, כי הרי לא כולם מתיישבים וקמים באותו הזמן, ואז אתה מוצא את עצמך ביום שישי בערב עם חמישה סועדים בחלל הפנימי, וזה באמת טרגי. המסעדה הזו היתה מפוצצת כל יום, כל היום, ועכשיו במשך חצי מהזמן כל הדבר היפה הזה פשוט ריק. זה נורא. גם מרגישים בימים האחרונים ירידה נוספת, ואני מעריך שתהיה עוד ירידה. המבוגרים לא יוצאים, לצעירים אין כסף, וגם אם יש טיפה עלייה במשלוחים אז היא קטנה, ממש לא באותו היחס. המשלוחים זה כיף, אבל זה הרבה פחות רווחי ולא לשם כך התכנסנו. זה עובד וזה נחמד, אני מרוצה מאוד מהמהלך, אבל אני רוצה לראות קהל. חשבתי שאנשים ימשיכו להגיע, אבל הכיוון הוא למטה".

נראה יותר עסקים נסגרים?

"לדעתי, יותר מחצי לא יחזרו, אין שום סיכוי. בגל הראשון כולם קיבלו את זה כמו איזו תאונה. בום סוגרים. לא ידענו מה קורה, לא הבנו, והכל נראה כמו סרט רע. עכשיו, כשזה הולך להתחיל שוב ולדעתי אנחנו נלך לצמצום גדול יותר, כבר מבינים לאיזה אסון אנחנו נכנסים. רוב העסקים פתחו בלי שהם באמת היו יכולים לפתוח כמו שצריך, ובסיבוב הזה הם כבר לא יצליחו לפתוח. אני לא יודע מה יהיה עם התחום שלנו בסוף הסיבוב הזה, ואני מתכוון גם לענפים המקבילים של תרבות ואירועים שספגו מכות מטורפות. גם ענף הקמעונות תקוע – מתחילת הסגר לא הייתי בקניון, לא קניתי שום דבר. הכל תקוע, הכלכלה דפוקה ולא עובדת, לא בא לקנות כלום. הפעם אני קצת מפוחד. בעצם מאוד מפוחד".

לא מרגיז אותך שאנשים לא שומרים על הכללים?

"אני לא מחפש אשמים. יש מצב נתון, וכרגע זו עובדה".

וניהול המשבר?

"אלוהים ישמור. המדינה לוקחת החלטות ולא עומדת מאחוריהן מול העצמאים, וזו הבעיה הכי גדולה. אם לא תהיה עזרה נלך למקום רע מאוד. אני הרבה יותר מפוחד מאשר בגל הראשון. אז היינו בהזיה, בטריפ – סגרו אותנו ליום כיפור של חודש וחצי. זה היה הלם, ואז פתאום הזכירו לנו איך היה לפני כן. אמנם 25 אחוז פחות, אבל חזרנו לעבוד ולייצר. אמנם לא להשתכר כי אנחנו עדיין מלקקים את הפצעים, אבל פתאום מגיע הברקס הזה שגורם לך להבין שהדבר הזה איתנו להרבה מאוד זמן. בהתחלה הדאיג אותנו שלא יהיה חו"ל למשך תקופה ארוכה, ועכשיו אנחנו מבינים שחו"ל כבר לא מעניין, אף אחד לא חושב על זה בכלל. אני חושב על איך הפעם יצלחו העובדים והזכיינים שלנו, וזו לא קלישאה, זו האמת. זה מה שמטריד אותי יותר מכל. לי יש עסק שהוא כבר ותיק, אני גם יותר מבוגר, צברתי משהו בחיי, אבל מה יעשו כל החבר'ה הצעירים האלה עם ההתחייבויות שהם לקחו על עצמם".

זו הישרדות.

"90 אחוז מהחברים שלי – מסעדנים או אנשים מתעשיית ההופעות והאירועים – נמצאים במצב לא כיפי. חלק מראים את זה יותר, חלק פחות, ועדיין אני חושב שכמה שאני מדבר על זה כל היום – מאז חמישי שעבר אני בנבואות של אסונות – עדיין אנחנו לא מצליחים לעכל את הגודל של זה. וגם אם ישאירו את המצב כפי שהוא, זה תיכף ייגמר. ככל שאני מדבר על זה, אני נכנס יותר לדיכאון. בכל לילה אני מתעורר בחרדה, והפעם אני מבין שזה רציני הרבה יותר. זה לא סיפור שאתה מספר לילדים לפני השינה".

הקטנועים של ויוינו. "אני מרוצה מאוד מהמשלוחים, אבל אני רוצה לראות קהל" (אנטולי מיכאלו)