"חיפה היא מודל לדו קיום, אבל חלקי"

בסוף כל סמסטר, במין ריטואל קבוע, מקריאה ד"ר רונית מרזן לסטודנטים שלה בקורס "דת ולאומיות בחברה הפלסטינית" בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה את הספר "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" של אפרים סידון. ולא מדובר בצעירים בתחילת שנות ה־20 לחייהם אלא באנשים בוגרים, חלקם בני 40 ו־50 פלוס, לחלקם יש נכדים.

"הספר מספר על שני אחים שרבו ביניהם", אומרת מרזן, "הם הקימו חומה וגידלו דורות של צאצאים שלהם הם סיפרו כי בצד השני של החומה יש מפלצת ואסור לעבור לשם. יום אחד, שני ילדים משני צדי החומה – אוזו מהצד האחד ומוזו מהצד השני – טיפסו על החומה, התוודעו זה לזו ושאלו האחד את השנייה איפה המפלצת. כל אחד מהם הזמין את השני לבוא ולראות שהמפלצת לא קיימת, ואז הם הבינו שכל מה שסיפרו להם היה עורבא פרח ושצריך לבדוק את העובדות עצמן. זאת החוויה המסיימת של הקורס, ואין לך מושג מה זה עושה להם".

באמצעות הספר של סידון מנסה מרזן להמחיש לסטודנטים מה קורה כשלא יודעים עובדות היסטוריות וכשאין פתיחות ורצון להכיר את האחר, וזו הסיבה לכך שהיא מלמדת כבר כמה שנים על השואה ועל הנכבה כשתי טראומות שהשפיעו כל אחת על העם שלה וכלקח אוניברסלי שלעולם לא יקרה עוד יותר לאף אחד, ומרגישה שיש לה תרומה ענקית בעניין זה.

"אני מלמדת את הנכבה ואת השואה ביחד, לא כטראומות זהות, ואני מדגישה – אין מה להשוות ביניהן", היא מסבירה, "השואה היא בקנה מידה אוניברסלי, אירוע קשה ביותר ששום דבר לא דומה לו, והנכבה הוא סיפור אחר לחלוטין. אני מראה לסטודנטים אלו חסמים תוקעים אותנו בהקשר לטראומות הללו ואיך אפשר בכל זאת להתגבר על החסמים האלה. איך אפשר לזכור ולא לשכוח, אבל גם להתקדם למקום אחר של פיוס, הכלה ואמפטיה הדדית. זה סוג של טלטלה אמפטית – אתה מטלטל את עצמך כי אתה צריך להכיר בנרטיב של האחר כאשר נדמה לך שאם תכיר בו זה ישמוט את הנרטיב שלך. אבל אם תבין שצריך ללכת למקום האמפטי של הטראומה של האחר, תייצר אצלו גם נכונות להקרין אמפטיה כלפי הטראומה שלך, וכך מתחיל תהליך הריפוי. אבל אם כל הזמן נכה עם מקל על המורסה, מה יקרה? היא תשפריץ כל הזמן מוגלה החוצה אבל לא תתייבש".

הסטודנטים לא מוחים?

"בתחילת כל סמסטר, כשאני אומרת שחובה עליהם לקרוא את הספר 'השואה, התקומה והנכבה' של יאיר אורון, את לא מבינה מה קורה בכיתה – איזו התנגדויות, אלו משפטים הם מפריחים לאוויר. ואני עונה שאין ברירה כי יש על זה שאלת חובה במבחן. בסוף אני מקבלת כל כך הרבה משובים חיוביים, שזה ממש מחמם את הלב. הם מודים לי על שהכרחתי אותם להתמודד עם הנושא החשוב הזה, ולכן אני לא מוותרת. זה חשוב מאוד, הנרטיבים צריכים להילמד כבר בבתי הספר הערביים והיהודיים, ולא בצורה השטחית שבה הם נלמדים היום. אי אפשר למחוק אף אחד מהאירועים האלו. הנכבה היא אירוע שהתקיים".

ומעורר מחלוקת בעולם המחקר.

"מי אחראי לנכבה? על זה יש ויכוח. הערבים בישראל צריכים להכיר בכך שהיתה החלטת חלוקה שהם סירבו לקבל. מדינות ערב פתחו במלחמה על מדינת ישראל, וכתוצאה מכך קרה מה שקרה. חלק מהערבים ברחו וחלקם נשארו, אבל בסופו של דבר הנכבה היתה באחריותם של הערבים לא פחות מאשר של היהודים. הדבר הזה צריך להילמד, ואי אפשר להשאיר אותו לכל מיני גופים שילמדו את הנכבה בצורה משובשת ועקומה. לדעתי צריך לשבת ולכתוב ספר היסטוריה משותף מאת היסטוריונים ערבים ויהודים שיכתבו ביחד את הנרטיבים האלה, שיכולים לחיות זה לצד זה ולא זה במקום זה או זה רומס את זה. מפה יתחיל השינוי האמיתי, זה לא יכול להתחיל ממקום אחר".

עימותים בין פלסטינים לכוחות צה"ל. "ככל שאתה מחסל להם את התקווה, הם יביטו מעבר לגבול וירצו להיות חלק ממדינת ישראל" (צילום: Musa Al-Shaer, AFP)

32 שנים בקהילת המודיעין

מרזן, 61, היא ג'ינג'ית תזזיתית, בת למשפחה טבריינית שורשית אשר גם סבתה, שהיתה ממוצא אוסטרי, דיברה עם ילדיה ועם נכדיה ערבית. פיירוז ופריד אל־אטרש כיכבו בפלייליסט המשפחתי, כמו גם הסרט הערבי בטלוויזיה ביום שישי. הרקע הזה הוביל את מרזן העקשנית ללימודי תואר ראשון בשפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון כעתודאית, על אף שאביה לחץ עליה ללמוד משפטים והבטיח לפתוח לה את משרד עורכי הדין הכי גדול בטבריה. בתואר השני היא למדה מדע המדינה ומינהל ציבורי, וכדי לעשות דוקטורט של ההיסטוריה של המזרח התיכון היא נאלצה להשלים תואר שני במזרח תיכון. היא חיפאית משנת 1984, נשואה לברוך מרזן, סגן נשיא אוניברסיטת חיפה (אבל הס מלהזכיר), ואמא למידד (36), מעצב תעשייתי בגוגל שמתגורר בארצות הברית ואבא לתאומים, לדן (29), סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית, וליאיר, משוחרר טרי.

היא מוכרת בעיקר בגלל הופעותיה המרובות כפרשנית באולפני החדשות השונים, מתויגת כשמאלנית שקצת בועטת, מומחית לפלסטינים ולערבים בישראל, חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית. לאחר קריירה של 32 שנים בקהילת המודיעין היא השתחררה בשנת 2012 והגשימה שני יעדים שהציבה לעצמה כקריירה שנייה, כאלו שמעצבים תודעה. הראשון הוא סוג של חלום – להצטרף לאקדמיה, לחנך, ולהנגיש ידע, ומבחינתה זו משימה לאומית ואזרחית גם יחד כדי לחנך יותר ויותר אנשים על הכרת התרבות של האחר. והשני הוא "להדהד את הקול שלי בתקשורת כמה שאני יכולה כדי לתת ביטוי לכך שבצד השני, מעבר לגדרות שהקפנו בהן את עצמנו, יש שכנים – טובים יותר, טובים פחות, אבל צריך ללמוד לחיות איתם. זו לא דירה במטאפורה שאני חיה בה ואם אחד השכנים מרגיז אותי לאורך זמן אני יכולה לעבור לבית במקום אחר. לא – מדינה זו לא דירה בבניין רב קומות, מדינה לא מחליפים".

אז מי את בעצם?

"בדיוק אתמול שוחחתי עם הבנים שלי על מה בעצם עיצב אותנו. אני אמרתי שספרות יפה שקראתי בנעורי השפיעה עלי, על כולנו, ואיין ראנד השפיעה עלי במיוחד. היום, אם הייתי קוראת את 'כמעיין המתגבר' ואת 'מרד הנפילים', כמובן שהיתה לי ביקורת, אבל כשאת נערה את קוראת בשקיקה כל דבר שמדבר על שאיפות ועל הגשמה של חלומות, ובמיוחד על הליכה נגד הזרם, כי את נמצאת בגיל ההתבגרות, ונוער תמיד יחפש מודלים להזדהות – איך הם, הגיבורים בספריה, שברו מסגרות, איך הם התמרדו – ואז התחברתי לזה מאוד. אני חושבת שהרבה ממי שאני הגיע גם מהמקום הזה של לא להיות עדר, לא ללכת אחרי הזרם, תמיד לחפש איך אנחנו פותחים את מנעד החשיבה. גם במהלך השירות תמיד אתגרתי את המערכת, לא הסכמתי לקבל דברים כפשוטם. תמיד חיפשתי לראות את המעבר, לא להיות המשך ישיר של המחשב אלא הרבה מעבר לו. גם כשאני קוראת חומרים אני תמיד חושבת מה הסבטקסט מספר לנו. והיום, כשאני מסתכלת על עצמי במחקרים שאני עושה, אני בדיוק שם, אני ממשיכה ללכת לשם".

מה את יכולה לספר על השירות?

"לאחר התואר הראשון התגייסתי ל־8200 והייתי שם במשך 13 שנה. הייתי קצינת בינה רשתית, אחר כך הייתי מפקדת בית ספר קדם צבאי של חיל המודיעין, והשתחררתי ב־1993. התגייסתי לגוף ביטחוני מודיעיני אחר שבו הייתי במשך 19 שנה כמומחית ידע. אז היו 15 מומחי ידע בתחומים שונים – אוכלוסייה נחשבת ומטופחת מאוד. אני לא מצטערת על המסלול שעשיתי, עכשיו אני מגשימה חלום".

כתבת את הספר "יאסר ערפאת – רטוריקה של מנהיג בודד", ועכשיו סיימת את כתיבתו של ספר שני.

"עיקר המחקר שלי הוא על פלסטינים. הספר הראשון עסק בערפאת, ברטוריקה שלו ובעיקר ברטוריקה הדתית שלו, ואחר כך התחלתי להסתכל על הצעירים הפלסטינים. זה היה מוקד מחקר משמעותי מאוד, וכדי להבין אותם – ואת זה אני אומרת לסטודנטים שלי – צריך להבין את האחר דרך האחר, כלומר דרך התרבות, הדת והשפה שלהם. הרבה חוקרים שמתעסקים בנושא לא שולטים בשפה הערבית ובתרבות הערבית, ואני חושבת שיש בזה טעם לפגם. כשאתה חוקר ומושא המחקר שלך הוא חברה, אתה חייב לשלוט בשפה ובתרבות שלה, אחרת אתה לא יודע לחקור אותה כמו שצריך. אתה תמיד מקבל אותה מכלי שני, אתה אף פעם לא חווה אותה בעצמך כחוקר. זהו פחות או יותר הרציונל שמוביל את שלושת הקורסים שאני מלמדת לתואר השני – האחד על הערבים בישראל, השני על דת ולאומיות בחברה הפלסטינית, והשלישי על מהפכות בעולם הערבי בדגש על האביב הערבי, על ההתקוממויות בשנת 2011".

וזה הנושא של הספר השני שכתבת, וכתב היד זכה בפרס בהט.

"זהו פרס יוקרתי שמוענק מדי שנה לכתב יד עיוני, מקורי ואיכותי בשפה העברית שלא פורסם בבמות אחרות ואשר יש בו עניין לציבור הרחב. מעבר לפרס הכספי, האוניברסיטה תוציא אותו לאור, כנראה בשיתוף עם הוצאת פרדס. קראנו לו בינתיים 'האב, הבן ורוח המהפכה' אבל זה כנראה ישתנה כשהמו"ל ייכנס לתמונה".

ספרי על הספר.

"הספר מדבר על ההתקוממויות של צעירים באביב הערבי, שאני רואה אותו בעצם כמרד בסדר הפטריארכלי – פעם ראשונה בתוך הבית הפרטי שלהם, פעם שנייה מול האב הפוליטי ופעם שלישית מול האב החורג, כלומר המערב. המחקר מבוסס על רגשות שלהם כפי שבאו לידי ביטוי בגרפיטי, בציורי קיר, במוזיקת ראפ, ביצירות ספרותיות, בהצגות תיאטרון, ברשתות חברתיות ובקריקטורות, ובעצם מוקד הסיפור הוא רגשות. כל פרק מוקדש לרגש אחר – פחד, כעס, שנאה, קנאה, סולידריות וכדומה – והספר מראה איך הם עוברים מפחד, מעצב ומבושה דרך כעס לאומץ לב, לשבירת מחסום הפחד, לסולידריות ולגאווה לאומית, אבל לפרק זמן קצר יחסית כתוצאה מהדיכוי האכזרי מאוד שלהם במהלך ההתקוממויות".

אנחנו צריכים לצפות לעוד התקוממות?

"הם את האביב שלהם עשו כמה וכמה פעמים באינתיפאדות, אבל הסיפור הזה לא נגמר. אני לא יודעת להגיד אם תהיה אינתיפאדה שלישית, אבל בהחלט הכעס הולך ומתעצם בקרב הצעירים הפלסטינים, והסטטוס קוו שאנחנו עדים לו בשנים האחרונות, עם סבבים כאלה ואחרים, לא יישאר. הכעס הזה יתורגם כנראה כלפי המנהיגים שלהם, אבל בסוף יתגלגל גם אלינו. זה תמיד מתגלגל גם אלינו".

זה קרוב?

"אני לא יודעת להגיד אם זה קרוב, אבל זה קרוב יותר מאי פעם".

הסיפוח היה מקדם את זה?

"בהחלט, כי היום רואים משהו מעניין מאוד. אצל הפלסטינים יש מה שלא היה אצל הצעירים במדינות ערב. פה יש גם האלמנט של הכיבוש הישראלי שנוכח בחיים שלהם בגדה המערבית וברצועת עזה. אנחנו עדיין נוכחים מאוד בחיים שלהם – נקרא לזה שלטון ישראלי או כיבוש ישראלי, זה לא משנה, כל אחד יכול לבחור לפי העמדות הפוליטיות שלו. הסיפוח עשוי היה לקדם את היצרים האלה – הכעס, הבושה בכניעות שלהם כלפינו – אבל הסיפוח נדחה, ובסוף בסוף, כשאת מסתכלת על החברה הפלסטינית, את אומרת שכנראה הצעירים הפלסטינים לא ישכבו על הגדר בשביל אבו מאזן ובשביל השלטון המושחת מאוד גם ברצועת עזה וגם בגדה המערבית. השלטון הפלסטיני הוא מושחת, גונב חלק ניכר מהכספים שמגיעים מהאיחוד האירופי וממדינות ערביות, ומשלשל הרבה מאוד מהכספים האלה לכיסו. אני אומרת את זה בצער גדול כי הם היו יכולים להיות פרטנרים".

חמאס?

"גם חמאס וגם הרשות הפלסטינית הם פרטנרים טובים לקידום תהליך מדיני, אבל הצורה שבה הם נוהגים בבני עמם היא מחפירה. בכספים שהם קיבלו הם היו יכולים לעשות הרבה מאוד למען העם הפלסטיני, אבל הם לא עושים את זה. העם נשאר תקוע במקום ולא מתפתח לשום מקום, וכשמסתכלים היום על הצעירים הפלסטינים מרגישים שחלקם איבדו את התקווה והם מביטים על ישראל כמודל ושואלים את עצמם אם כדאי אולי לחיות תחת שלטון ישראלי כאזרחים, כמו הערבים הישראלים. היום יותר ויותר אנשים מדברים על מדינה אחת, וזה יהיה אסון עבור מדינת ישראל".

תסבירי.

"אסון לאופייה היהודית ואסון לאופייה הדמוקרטי משום שתוך זמן קצר הם יהיו פה הרוב והמדינה תאבד את האופי היהודי שלה. צריך להבין – ליהודים אין ארץ אחרת, זאת הארץ, ולכן אין לנו שום אפשרות להרשות לעצמנו להיות מיעוט במדינת ישראל, ולא משנה תחת איזה שלטון. אין לנו לא את הלגיטימציה וגם לא את הפריבילגיה לוותר על הרוב היהודי. כל חיינו היינו עם נרדף על ידי הגויים, וצריך להבין שבמדינת ישראל צריך לשמור מכל משמר על הרוב היהודי. העניין השני הוא הסיפור הדמוקרטי. לא יעזור כלום – אף ממשלה, לא מהימין ולא מהשמאל, לא תאשר לפלסטינים להצביע לכנסת ישראל. אני מדברת על אפשרות שנלך למדינה אחת שתכלול את הגדה המערבית ורצועת עזה. לא יתנו להם זכות להצביע, ואז מה יקרה? הם יהיו אזרחים סוג ב', לא אזרחים שווי זכויות. הם יהיו ממורמרים מאוד, וקנאה וכעס הם הרגשות שמתדלקים עימותים, מלחמות וסכסוכים. כשאתה מביט סביבך ורואה שאינך שווה לשכן שלך, אתה מקנא בו ומתבייש במצבך, ואז אתה מניף את נס המרד. יהיו פה מלחמות אזרחים".

ושתי מדינות לשני עמים יפתור את העניין?

"מדינה אחת זו לא אופציה בכלל מבחינת מדינת ישראל, אבל אם לא ניתן להם מדינה פלסטינית עצמאית, שהם ינהלו אותה בעצמם, זה ילך לשם. כי ככל שאתה מחסל להם את התקווה, הם יביטו מעבר לגבול וירצו להיות חלק ממדינת ישראל. הם מסתכלים על מה שיש להם היום ומה שיכול אולי להיות להם".

ד"ר רונית מרזן. "הבנים שלי גדלו בבית שמכבד את האחר“

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

התירוץ שצריך לשמוט

הפתרון לסכסוך, לפי מרזן, יגיע רק לאחר שנבין שצריכים לחסל את "עלה התאנה שקוראים לו הכיבוש הישראלי" כדבריה, כי הישויות השלטוניות שלהם נתלות בו כעלה תאנה כדי לתרץ לעם הפלסטיני למה הם חיים כמו שהם חיים ובגלל הכיבוש אין להם אפשרות להעניק לעם את מה שהיו רוצים לתת לו.

"את התירוץ הזה צריך לשמוט", היא אומרת, "וביום שבו תהיה להם מדינה פלסטינית בגבולות כאלה ואחרים, לא תהיה להם יכולת לטפול את האשמה על הצד הישראלי והם יצטרכו לעשות חשבון נפש עמוק עם עצמם ומיהם המנהיגים שהם בוחרים לעצמם. אבל אנחנו לא צריכים להיות צד בעניין הזה, ולכן אני חושבת שזה הדבר הטוב ביותר, וזה לא קשור לשמאל, לימין או למרכז, זה בכלל לא קשור לעמדות פוליטיות, אלא לקומונסנס, לתבונה מדינית, לתבונה פוליטית ולדבר הכי בסיסי שהוא אופייה של מדינת ישראל. מה אנחנו רוצים? איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה לנו? אנחנו רוצים שתהיה לנו מדינת אפרטהייד? לא. אנחנו רוצים שתהיה לנו מדינה עם רוב אחר מרוב יהודי? לא. אז אם אנחנו רוצים לשמור על מדינה עם רוב יהודי ולהיות מדינה דמוקרטית ובאמת אור למדינות האחרות במזרח התיכון ומודל לחיקוי, אנחנו צריכים לדאוג שלפלסטינים תהיה מדינה משל עצמם. אנחנו צריכים להיפרד מהם. זה בגדול מה שאני מלמדת בקורסים שלי".

מהי עמדתם של ערביי ישראל?

"גם ערביי ישראל חווים משברי זהות, ואני רואה את זה המון, גם בקורס שאני מלמדת על הערבים בישראל כאשר אני מקצה שני שיעורים לאמנות הערבית-ישראלית. אני מחפשת אלו נרטיבים באים לידי ביטוי אשר קשורים לזהות הלאומית ולזהות המגדרית של הנשים הערביות ואיך זה בא לידי ביטוי באמנות. שם רואים את הבלבול ואת הקונפליקטים שלהם אל מול מדינת הלאום היהודית כי הם מרגישים שהם לא חלק מהתבנית הלאומית של המדינה והם לא יכולים להיות חלק ממנה משום שהזהות הלאומית שלהם שונה מהזהות הלאומית של הרוב היהודי. להם יש זהות לאומית ערבית, ולכן הם לא יכולים להיות חלק מהתבנית. ואני אומרת שלא צריך לרמוס להם את הזהות הלאומית, לא צריך לדרוס אותה, להיפך – צריך לאפשר להם לטפח אותה ולפתח אותה כזהות לאומית, לא לאומנית. עם זה לא צריכה להיות שום בעיה למדינת ישראל. צריך לכבד את הזהות הלאומית של ערביי ישראל, אבל צריך לעשות מעשה חשוב לא פחות ולתת להם את ההרגשה שהם חלק מהתבנית האזרחית של המדינה, שהם אזרחים לכל דבר, שהם שווי זכויות וחובות. גם וגם".

איך החובות באים לידי ביטוי?

"פה יש בעיה. הערבים הישראלים, מבחינתם, לא יכולים לשרת בצבא. למה? משום שהאויבים של צבא ההגנה לישראל, שאיתם הוא מנהל עימותים ומלחמות, שייכים לאותה קבוצה אתנית של הקבוצה הערבית הישראלית. הם ערבים כמותם. אבל יש אפשרות שהם לא יעשו שירות צבאי אלא שירות אזרחי כמו שמאפשרים לבנות דתיות לעשות שירות לאומי. מי שלא רוצה להתגייס, שיעשה שירות אזרחי בקהילה שלו – בבתי חולים, בסניפי מד"א, בפרויקטים כאלה ואחרים של הרשויות המקומיות – ושזה יקנה להם את אותן הזכויות שמוקנות לחיילים שלנו שמשרתים בצבא. לא צריך לעמת אותם עם המקום הזה של להילחם אל מול בני הקבוצה האתנית שלהם. לא צריך להביא אותם לשם. האזרחים היהודים והערבים צריכים לקבל את אותן הזכויות וצריכים למלא את אותן החובות, ובחובות אפשר לעשות התאמות".

למה זה לא נעשה? זה כוח עבודה שיכול לעזור למדינה כולה.

"בוודאי, איזו שאלה. היום הערבים מהווים 20 אחוז מכלל האוכלוסייה במדינה. זה כוח עבודה וכוח יצירה חשוב ביותר. יש אפשרות להגביר את המעורבות ואת ההשתתפות שלהם ולתת להם להרגיש תורמים ונתרמים כחלק מהיצירה והפעילות של המדינה. והמדינה, לצערי הרב, לא עושה מספיק בנושאים כמו תוכניות מתאר ושיפור תשתיות תחבורתיות, שיעזרו להם לצאת לעבודה מחוץ ליישוב ולהשתלב בשוק העבודה הישראלי. צריך גם לטפל בנושא הנגשה של המוסדות להשכלה גבוהה. חינוך, השכלה ושיתופי פעולה בין בתי ספר יהודיים לערביים לא צריכים להיות יוזמות פרטיות אלא דרך משרד החינוך ומשרד התרבות שייזמו מפגשים, סדנאות ושותפויות כדי שהילדים הערבים שמגיעים לאוניברסיטאות בגיל 18 לא יחטפו הלם תרבות. ולמה הם חוטפים הלם? כי זו הפעם הראשונה שבה הם נפגשים עם יהודים בני גילם, ואני לא מדברת על מפגשים בקניונים שבהם הם חולפים על פנינו. את רואה אותם באוניברסיטה הולכים בקבוצות, אולי בשוליים רואים יחסים בין יהודים לערבים, אבל הרוב הגדול הולך ביחד. כדי שהם ירגישו חלק צריך לבנות את זה הרבה לפני כן – בגנים ובבתי ספר דו לשוניים שבהם הילדים ילמדו על התרבויות של שני העמים וייחשפו להוויה התרבותית המשותפת".

את חושבת שחיפה היא מודל לדו קיום?

"כשאומרים שחיפה היא מודל לדו קיום זה נכון, אבל חלקית. מודל לדו קיום זה לא ערבים שמבלים בפאבים נפרדים מיהודים אלא ביחד. כדי שזה יקרה צריך להתחיל בחינוך הרבה לפני כן. כשאני נכנסת לתערוכה בגלריה מקומית ואין כתוביות בעברית אלא רק בערבית ובאנגלית, זו התרסה. כשאני שואלת למה, הבחורה שיושבת שם מתעלמת. הרי אתם דורשים שתמיד יהיה כתוב גם בערבית, אז למה אין בעברית? למה אתם עושים עכשיו הדרה הפוכה? זה בא ממקום של זעם וכעס על ההדרה שהם חווים ביומיום שלהם. זה לא צריך להיות ככה, לכן צריך להתחיל בחינוך מגיל אפס. גני ילדים הם המקום הכי טרי והכי ראשוני אחרי הבית. בחיפה היה צריך לעשות הרבה יותר ממה שנעשה, ויש בסיס מצוין כי יש פה אוכלוסייה ערבית. אני הייתי הופכת את כל גני העירייה לגנים דו לשוניים שילמדו בהם יחדיו ערבים ויהודים עם גננת ערבייה ועם גננת יהודייה. זה מה שהייתי עושה כמודל לכל המדינה – לשיר ביחד, לחגוג חגים ביחד. זה פשוט מדהים מה זה עושה להתפתחות של הילדים כי הם אלו שיהיו בסוף המנהיגים של המדינה, וצריך להתחיל מאיפשהו. בסופו של יום, אנחנו חיים אלה לצד אלה. הם לא הולכים לשום מקום ואנחנו כנראה לא נלך לשום מקום".

יש לך שלושה בנים. מה הם ספגו בבית?

"הבנים שלי גדלו בבית שמכבד את האחר, ותמיד אמרתי להם לשמור על צלם אנוש כשהם נכנסים פנימה לשטחים. אחד שירת ב־8200 ושניים שירתו ביחידות קרביות. לימדתי אותם שקודם כל יתייחסו אל הפלסטינים כאל בני אדם כי לא כולם מחבלים וטרוריסטים, יש ביניהם גם בני אדם, ואם יתייחסו אליהם כך, הם לעולם לא יפגעו בהם. כמובן שהכוונה היא לשפויים שבהם, אני לא מדברת על המטורפים שיכולים לקחת סכין ולרצוח את מי שהעסיק אותם ונתן להם אוכל, אלא על הרוב הגדול שרוצה לחיות, להביא פרנסה לילדים שלו ולא כל היום חושב איך להרוג יהודים. פעם היתה לי שיחה עם האלוף יואב פולי מרדכי שכיהן כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, ואמרתי לו שאחד מהדברים הראשונים שהייתי עושה זה להביא ילדים ממחנות הפליטים הפלסטיניים להיפגש עם ילדים יהודים בישראל כדי שהם יראו שיש בצד השני לא רק חיילים מאיימים שנכנסים למחנות הפליטים או מוצבים במחסומים. לא, יש גם עולם אחר בצד השני. מאחורי הגדר יש יהודים שהם לא רק מפלצות עם נשק. כמו בסיפור של אוזו ומוזו".

הפגנה נגד הסיפוח. "אנחנו צריכים לדאוג שתהיה לפלסטינים מדינה משל עצמם" (צילום: Said Khatib, AFP)