"החלטנו שפה יהיה רק ראמן"

ברונו אוליבה הוא השף שאחראי לאחד מהטרנדים הקולינריים החמים ביותר בסצנת האוכל החיפאית – מרק האטריות היפני ראמן. אמנם רק ארבעה חודשים עברו מפתיחתו של הפאב שלו – Next Door – בעיר התחתית, אבל שמו של המרק שאותו הוא רוקח כבר חרג מגבולות הדאון טאון, והוא צובר עוד ועוד מעריצים וכובש את החך המקומי. אפילו ביום ראשון – היום היחיד בשבוע שבו המקום סגור – מיד כשהתיישבנו התדפקו לקוחות על הדלת בתקווה לטעום את מנת הדגל. די היה לראות את האכזבה על פניהם כדי להבין את התפשטותה של התופעה.

אבל אם יש משהו שאוליבה, בן להורים שעלו מארגנטינה כשהוא היה בן שנה, לא אוהב זה שמצמידים לו את התווית “מתמחה במטבח אסייתי”. השף בן ה־32 נושא עמו רזומה שלא היה מבייש את השפים העולים שהופכים בן לילה לסלבס. כילד הוא נמשך אל המטבח, וכבר אז היה לו ברור שהמקצוע בחר בו יותר מאשר הוא בחר במקצוע.

“אני זוכר שעוד בבית הספר הפתוח שבו למדתי עשיתי חונכויות אוכל לתלמידי הכיתות הנמוכות יותר”, הוא מספר, “הייתי מביא לימי מכירות שעשינו בבית ספר שוקולדים וטראפלס שהכנתי בעצמי. לאט לאט הבנתי שאני מאוד רוצה את זה, וגם לחקור וללמוד את כל מה שמסביב לאוכל ולא רק את הבישול עצמו”.

ברונו אוליבה. "אני אוהב מאוד את איך שהעיר התחתית מתפתחת" (צילום: בועז כהן)

מבוא לבישול בברצלונה

בגיל 15 השתלב אוליבה בתחום כגריל מן בהמבורגסה במרכז הכרמל, ומשם עבר למקומות נוספים, אבל את הכניסה לזירה של הגדולים הוא עשה לאחר שחרורו מהצבא כשנסע לברצלונה ונרשם ללימודי בישול בהופמן – בית ספר שהוקם על ידי השפית מיי הופמן שגם מחזיקה במסעדה שנושאת את שמה ושמעוטרת בכוכב מישלן. במסעדה הזאת עובדים תלמידי בית הספר, ושם הם צוברים ניסיון לפני היציאה אל העולם הגדול.

“עשיתי כמה מבחנים והתקבלתי ללימודים שם”, הוא נזכר, “בית הספר שוכן בעיר העתיקה של ברצלונה, והתלמידים של הופמן מבשלים בה ואחראים על הכל – מרמת התפריט ועד לבחירת המוצרים. הלימודים הם גם עיוניים וגם מעשיים. זה סוג של אוניברסיטה לאוכל. 100 אחוז מהזמן מוקדש לזה”.

כמה תלמידים מתקבלים לשם בכל שנה?

“יש שתי כיתות שבכל אחת מהן יש עשרים ומשהו תלמידים. צריך לעבור מבחני קבלה פסיכומטריים ופסיכוטכניים, ויש גם מבחן שפה. השלב הראשון בלימודים הוא סדנת בישול שנמשכת כמה חודשים לפני שבאמת נכנסים למטבח. בסדנה הזאת מתחילים לגמרי מאפס – חיתוכים, הכרת מוצרים וטיפול בהם. הסדנה אינה מיועדת רק למקצוענים אלא לכל מי שרוצה להקדיש את הזמן לאוכל. ככה, כשאתה מתחיל מאפס, אתה מבין אם אתה בעניין ורק אז ממשיך הלאה. בדרך כלל, אם הבן אדם עומד בלחץ ובעבודה הפיזית, הוא ממשיך. זה כמו מבוא לבישול. אין שם ניפויים כי בסופו של דבר האנשים מבינים אם זה מתאים להם או לא. הסדנה זאת היא אינטנסיבית מאוד”.

מן הסתם היה לך קל יותר כדובר ספרדית.

“באמת היה קל יותר, אבל כשזה זלג לקטלנית אז פה ושם הסתבכתי. בהמשך, כשלומדים קצת קטלנית, מסתדרים עם זה”.

ומתמחים שם רק במטבח ספרדי?

“הופמן היא דמות מובילה בקולינריה של ספרד. יש לה יותר זיקה לקונדיטוריה, אבל בעקבות הביקוש היא פתחה גם בית ספר. לומדים שם יינולוגיה, היסטוריה ותרבות של אוכל, הכרת מוצרים, אנטומיה של בעלי חיים, אגריקולטורה – זה רחב מאוד. אחרי חצי שנה של מבוא יש שנתיים של לימודים עיוניים ומעשיים. לומדים גם סוג של מינהל עסקים, שאמנם תקף לחוק הספרדי אבל אפשר להשליך את זה הלאה. כלומר, מלמדים אותך גם להיות בעל מסעדה – מעלות של מוצרים ועד לסטטיסטיקה מתקדמת עם טבלאות ועם חישובים לעסק”.

וממה התפרנסת שם?

“טפו טפו, בזכות ההורים שעזרו לי בידיעה שזה מה שאני רוצה לעשות”.

הראמן של ברונו אוליבה. "קראתי, חקרתי ולמדתי על ראמן"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מטבח של מאמות במרקש

מיד עם סיום לימודיו בברצלונה העתיק אוליבה את הידע שצבר למרוקו. הוא השתלב במסעדה של מלון ריאד במרקש כשהוא חדור מטרה לשדרג את התפריט שלה.

“חבר מצא לי עבודה במרוקו לכמה חודשים בתור עוזר לכמה בנות במסעדה בבית המלון”, הוא מספר, “זה היה מטבח בסגנון של מאמות. עבדתי שם בהכוונה ובהדרכה של הצוות איך לשפר ולהפוך את המטבח לפחות מטבח של תבשילים ביתיים ויותר לכיוון של מטבח מרוקאי עכשווי, כלומר אוכל של מסעדה. מרוקו זה עולם אחר. צוות העובדים היה רגיל למטבח המקומי שמתמקד בתבשילים, אבל חלק גדול מהאוכל היו מקפיאים וחלק מהמנות היו מוכנות מראש עד לרמה של חימום במיקרוגל. ניסו לשנות את זה כי במרקש היה אז גל של תיירות שהוביל לפתיחתן של מסעדות יוקרתיות שפנו לאנשים עם כסף, לתיירים עשירים מאירופה, וכולם רצו נתח מזה. כשהתחלתי לעבוד במלון ריאד המהלך הראשון היה שינוי תפריט. הלכנו על כיוון איטלקי עם מוטיבים מרוקאיים כי הבעלים של המלון היה איטלקי והוא רצה להתחרות באוכל הצרפתי שנכנס שם חזק. אז הכנסנו ריזוטו ופסטות, אבל להכניס מטבח איטלקי לנשמה של מאמות מרוקאיות זה קצת בעייתי. בסוף זה תמיד חזר לכיוון של ‘לא, יותר נוח שנשים את זה בתבנית חד פעמית בפריזר ונחמם את המנה’”.

מה אפשר ללמד את המרוקאים שהם לא יודעים?

“בעיקר ארגון וסדר וגם עבודה עם מוצרים. לשנות לגמרי תפישה של בישול זה קצת בעייתי. אם הייתי נשאר לעבוד שם כשף, אולי היה אפשר להזיז דברים. ניסיתי לשנות אבל הבדלי השפה היו קשים מאוד. אני אמנם מבין קצת צרפתית אבל לא כולם שם מדברים צרפתית, כך שנותרה רק המרוקאית ולי זה היה קשה מאוד. אני רוצה מאוד לקוות שהצלחתי לשנות שם דברים, אבל גם אם לא אז זה היה אחלה ניסיון של שלושה חודשים”.

כישראלי לא חששת להתגורר במרוקו?

“יש לי תעודת זהות ארגנטינאית, אז כן ולא. האנשים שם הם חמים, והקבוצה שאיתה התרועעתי היתה של צעירים מקומיים עם ראש פתוח. היו שם גם אנשים מספרד ומהגרי עבודה. יצאנו לברים כמעט כל יום. הייתי בסוג של חברה מערבית, ובגדול – מרקש היא עיר קוסמופוליטית ופתוחה מאוד. וואלה, היה כיף”.

לקחת איתך משהו מהמטבח המרוקאי להמשך הדרך?

“כן, הרבה. בעיקר שימוש בתבלינים ובמוצרים טריים. השווקים שם זה משהו. אתה חווה בהם דברים כמו ‘אני רוצה את העוף הזה’, אז נותנים לך, וקלאק – ישר שטיפה, מים רותחים, ויש לך עוף חם וטרי. וכמובן גם איך לעשות חרירה אמיתית. המטבח שם זה לא רק לשים שמן ותבלינים ויאללה. יש הרבה דברים במטבח המרוקאי שפחות ידועים פה בארץ”.

וזה נטמע בבישול שלך היום?

“כן, בטח. בסוף הכל נטמע ונשמר בך בפנים”.

ברונו אוליבה. "יש אפשרות להחיות שכונות רדומות, ואני רוצה להיות חלק מזה” (צילום בועז כהן)

המבורגר חזיר בחיפה

שלוש שנים לאחר שעזב את ישראל, כשהוא חמוש בידע ובניסיון שהביא עמו מברצלונה וממרוקו, חזר אוליבה לארץ היישר אל סצנת המסעדות התל אביבית. את הצעד הראשון הוא עשה אצל דיוויד פרנקל במסעדת פרונטו. “התעניינתי דרך חבר שהוא בן דוד של פרנקל אם הם צריכים עובד, ועבדתי שם שבעה-שמונה חודשים”, הוא מספר.

משם הוא עבר לחנאלה בתיאטרון החאן בירושלים, אבל אחרי כמה חודשים חזר לתל אביב, והפעם אל המסעדה הספרדית לה מאסייה, שם עבד במשך שנה. לאחר סגירתה של המסעדה הוא שב לחיפה והחל לעבוד בחברות קייטרינג כמו אלה של פול אסנהיים ורן שמואלי, פוד ארט וכנען. במסגרת הקייטרינג הזדמן לו לעבוד בחתונה של יהודה לוי ושלומית מלכה שהתקיימה בחוות בודדים בנגב.

“עבדתי במשך כמה שנים בקייטרינג עם כל החבר’ה הכיפיים. לעבוד בקייטרינג זה כמו להיות שכיר חרב שכל יום עובד במקום אחר ולא בעבודה מסודרת במסעדה. פה עבודה בחתונה, שם עבודה ביום הולדת. זה לגמרי לעבוד כפרילנסר. הייתי בקייטרינג ארבע שנים וזו היתה אחלה עבודה”.

באמת?

“כן. זו אחלה עבודה מבחינת כסף. מצד אחד אתה יכול לעבוד עם כמה חברות קייטרינג ועם כמה שפים במקביל, ומצד שני זה כלל הרבה נסיעות וכיף. במילה ‘כיף’ אני מתכוון בלא להיות בעלים של קייטרינג אלא להיות טבח ולעבוד עם הרבה עסקים במקביל. זה גם משתלם כספית וגם משתלם לנשמה כי אתה מתקשר עם הרבה אנשים, ועל הדרך גם מצאתי הרבה חברים לעבודה”.

המעבר לחיפה והכניסה לעולם הקייטרינג השתלבה עם עבודה בפאבים מקומיים. התחנה הראשונה בענף הזה היתה על תקן טבח וברמן בפאב הדאנק במושבה הגרמנית. בהמשך קיבל אוליבה הצעה ממיכאל נודל, הבעלים של דוברין 7, שתכנן לפתוח בר קוקטיילים חדש. כך מצא עצמו אוליבה ווספר כשהוא אמון על קונספט חדש.

“מה שקורה בדרך כלל זה שמתאימים את המשקה לאוכל”, הוא מסביר, “אבל בגלל שהווספר הוא בר קוקטיילים אז שם זה היה הפוך – התאמנו את האוכל למשקאות. אם בתפריט היה משקאות מקסיקניים הכנו טורטיות, ואם היו משקאות אסייתיים הכנו באנים”.

אלא שהעבודה בווספר נמשכה חצי שנה שלבד. באותה העת הלכו וגברו בעיות הגב שמהן הוא סבל עוד כנער, והן אילצו אותו לצאת לחופשות יזומות הרחק מהמטבח.

“בעיות הגב שלי החמירו”, הוא אומר, “כשהייתי בן 13, בזמן משחק כדורסל, מישהו הביא לי מרפק לגב במאבק על ריבאונד, ופשוט קרסתי. כנראה שחטפתי פריצת דיסק על איזשהו סדק מולד, ואז הסדק התרחב. לא ראו את זה בצילומים, אבל זה גרם לשחיקה ועוד שחיקה, ואחרי עבודה במטבח של 300 פלוס שעות בחודש במשך 17 שנים, שנחשבות כמו שלוש שנות עבודה של בן אדם רגיל, הגעתי למצב שבו לא נשאר לי דיסק. מצאתי את עצמי עם רגל רדומה ולא יכולתי ללכת יותר מ־100 מטר בלי לעצור”.

ואיך זה השפיע על העבודה?

“את רוב העבודות הפסקתי כי הגב גמר אותי. כבר לא יכולתי יותר. זה גרם לי לעבור מעבודה לעבודה, ובכל מקום הודעתי אחרי תקופה קצרה שאני לא יכול להמשיך יותר ושאני זקוק למנוחה של חודש-חודשיים. כשהרגשתי טוב יותר מצאתי עבודה חדשה, אבל אחרי כמה חודשים שוב נאלצתי להפסיק לעבוד. בגלל עומס העבודה, הגב שלי כבר לא יכול היה לעמוד בזה יותר. חלק מהעבודה שלי בקייטרינג היה לפלט דגים. בהתחלה יכולתי לעמוד ארבע-חמש שעות רצוף ולפלט 300-200 קילו, ולפני שהתקבלה האבחנה המדויקת של הבעיה בגב יכולתי לפלט במשך רבע שעה בלבד ואז הייתי צריך חצי שעה של ישיבה. חודשיים לאחר האבחון עברתי ניתוח. מאז עברו ארבע שנים, וטפו טפו טפו – כמעט לא כואב לי. אם הייתי יכול לעבור את הניתוח בגיל 22 הייתי עושה אותו אז”.

ואיך אתה מתמודד עם הכאב היום?

“עכשיו אני על קנאביס רפואי. לפי הניתוח שנים הייתי על כמויות מטורפות של משככי כאבים. בלעדיהם לא יכולתי לסחוב חצי יום. זה היה נורא. שבוע אחרי הניתוח הייתי על פרקוסט כי כל תנועה פשוטה, אפילו להרים כוס, היתה יוצרת כבר משקל כבד על הגב. כשהפסקתי עם הפרקוסט היו לי רעידות, ואמרתי לעצמי שאני לא נוגע יותר בשיט הזה. פשוט הפסקתי עם הכל. בתקופה שלפני הניתוח לקחתי בחשבון שיש סיכוי שלא אוכל להמשיך עוד במטבח. ההורים שלי הם רופאים, והתחלתי ללמוד כימיה וביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אמרתי לעצמי שמקסימום אעבוד במעבדה שלהם, והם תמכו בי. אבל עברתי שיקום, עבדתי בין לבין בקייטרינג, ואז פתחתי פאב”.

ואכן, לפני קצת יותר משנתיים, אחרי שנים שבהן עבד כשכיר, החליט אוליבה לשנות כיוון ופתח לראשונה מקום משלו בעיר התחתית – פאב שנקרא Brew Knows, פרפרזה של שמו. המקום נפתח על חורבותיו של בית הבובות ברחוב נתן קייזרמן, ואפשר לו להטביע את חותמו הקולינרי. בין המנות בתפריט היו אורז מעושן, בוריק ביצה עם פולנטה או עם בייקון, קציצות כרובית ובצל, המבורגר חזיר וגם צ’ורוס לקינוח. את התפריט הוא עדכן מדי חודש בהתאם להשראה שנחה עליו. שם לראשונה הוא פיתח את המנה שמלווה אותו גם היום – הראמן.

בפעם הראשונה היה לך מקום משלך. מה ההבדל בין להיות שכיר לעצמאי?

“זה משחרר וכובל גם יחד”.

תסביר.

“זה משחרר כי אני יכול לעשות מה שבא לי, וכובל כי בסופו של חודש לא יוצא לי מזה שקל. תמיד אתה צריך בסופו של דבר להכניס עוד ועוד כסף לעסק – פה עוד ציוד, שם עוד שיפור – וזה נאכל ממני ולא מהעובדים. המקום אמנם עבד יפה מאוד אבל שכר הדירה שחק אותי. הגעתי למחזורים גבוהים וחשבתי שהם יכסו את שכר הדירה, אבל זה ממש לא הספיק. כשנגמר החוזה החלטתי שהגיע הזמן לסגור”.

הראמן של Next Door. "התאמתי את הטעם של הראמן לחך של החיפאים”

Hadoto בעיר התחתית

ארבעה חודשים לאחר מכן פתח אוליבה פרק חדש בחייו. קבוצת הבעלים של בתי הקפה שתיים סוכר ופלמר ופאב המכולת הציעו לו להצטרף כשותף וכשף במקום חדש ברחוב שער פלמר – ה־Next Door. כעת, הוא הבין, יש לו הזדמנות לשלב את הידע הקולינרי ואת הניסיון כבעל עסק עצמאי, ולהתמקד במנה אחת, אם כי בכמה וריאציות.

למי שאינו בקיא ברזי מטבח היפני, להלן הסבר קצר. הראמן הוא מרק יפני עם נודלס, עם ירקות טריים ועם ביצה כבושה, שכולל תוספות מתוספות שונות.

“צפיתי בסדרה של השף האמריקאי דיוויד צ’אנג – סדרה דוקומנטרית על מנות ספציפיות – ונחשפתי לפרק של ראמן”, מספר אוליבה, “היה לי אז את ה־Brew Knows ואמרתי לעצמי שזה שווה ניסיון. מה שאמורה היתה להיות מנה לשבוע הפכה למנה של שנה וחצי. אנשים פשוט המשיכו לבקש את זה, אז השארתי את זה בתפריט. כשהבעלים לקחו את המקום הזה, שהיה לפני כן סנדוויצ’ייה, והציעו לי שיתוף פעולה, הם לא ידעו לאן לקחת את זה. החלטנו שזה יהיה עסק שימכור אך ורק ראמן ושום דבר אחר לא. אמנם יש בירות ואלכוהול, אבל מבחינת האוכל – רק ראמן”.

למה?

“המקום הוא קטן מאוד וקשה להכין פה כמה מנות. עד אז קראתי, חקרתי ולמדתי על ראמן – דרגת ההכנה של הנודלס, תהליכי ההכנה של הצירים, השימוש בשמן, ההסמכות, והמיסו. אלה הם כל מיני אספקטים בתוך הראמן. ביפן יש כמה סוגים של ראמן לפי האזורים הגיאוגרפיים. כמובן שאם אזור מסוים קרוב לים אז יש שימוש רב בדגים ובפירות ים, ואם האזור הוא בפנים הארץ משתמשים מן הסתם בבשר. אם באזור יש השפעה מערבית, כמו למשל ליד בסיסי צבא אמריקאיים, אז ימליחו את הראמן עם מלח ולא עם סויה, אם באזור יש השפעה סינית אז הראמן יתבסס על סויה, ואם האזור הוא כפרי יהיה בו יותר מיסו”.

לא חששת שהמקום יהיה נישתי מדי ויפנה לקהל לקוחות מצומצם?

“לא, ידעתי שיש ביקוש. פנו אלי לקוחות מהעבר שחיפשו ראמן ולא מצאו. אז החלטנו שפה יהיה רק ראמן. לא נראה לי אפילו שנגיע למצב שנציע פה קינוחים. צמוד אלינו נמצא קפה פלמר שיש לו מאפים מעולים, כך שאין לנו צורך בקינוחים משלנו. מי שרוצה יכול לגשת לשם ולקחת. לא נראה לי שיהיה ביקוש לדברים אחרים כי המנה היא גדולה ומספקת, ויש בה הכל – פחמימות, חלבונים ומינרלים – אז מה עוד צריך?”.

אז אפשר לומר שאתה האחראי על טרנד הראמן בחיפה?

“וואו, אני מקווה מאוד, אבל הכי נכון להגיד שזה מקום שמתמקצע בראמן. פתחנו את המקום רק לפני כמה חודשים, וכבר אנשים רצים לפה בכל יום. האמת, אין לי יכולת להשוות בין הראמן שלנו לראמן של אחרים כי אני מתעקש לא לאכול ראמן במקומות אחרים. גם כשאני נוסע לתל אביב והולך למסעדות יפניות, אני לא מזמין ראמן כדי שלא יהיה לי רפרנס לשום דבר. אני לא רוצה לדעת מה טעם הראמן של אחרים כדי שחס וחלילה לא יגידו ‘אה, זה דומה מאוד ל…’. אני רוצה שזה יהיה הטעם שלי”.

מה שאתה אומר בעצם זה שהאיש שהביא את הראמן לחיפה לא טעם ראמן שלא הוא הכין ושהידע שלו בעניין הזה הגיע מקריאת ספרים?

“כן, מספרים ומפידבקים של אנשים. יש בזה גם חלק מהלימודים בברצלונה. אני הרי יודע לעשות צירים, אז מה שנותר לעשות היה להפוך אותו לציר יפני, או ליתר דיוק – חיפאי-יפני. אנחנו משתמשים עם מוצרים שיש בחיפה כי אנחנו בחיפה, ולא אתחיל לייבא כל מיני דברים ספציפיים מיפן. אני לא מעוניין לעשות את מנה יפנית אלא מנה חיפאית. יכולתי להיות במקום אחר אבל אני בחיפה, ואם אני בחיפה אז אני מבשל בשביל החיפאים”.

לקחת הימור. איך ידעת שהראמן יהיה סיפור הצלחה?

“כי הוא כבר הצליח במקום הקודם שלי”.

בן אדם שלמד בבית ספר יוקרתי בברצלונה והתוודע לרזי המטבח המרוקאי מביא בסופו של דבר מביא בשורה יפנית לחיפאים?

“אני מביא את מה שיש לו ביקוש. מה אתה רוצה שאביא לחיפאים – את מה שהם לא ביקשו? גם התאמתי את הטעם של הראמן לחך של החיפאים”.

איך?

“עם בייקון למשל. ואם לא בייקון אז חזה עוף כי לא כולם אוכלים חזיר. ואם לא ראמן עם ציר חזיר אז ציר עוף. מי שלא אוכל חזיר יאכל ראמן עם ציר עוף, וגם מי שאוכל חזיר יכול לאכול את זה עם ציר עוף. אני קורא לזה Hadoto”.

סליחה?

"Hadoto. אלה ראשי תיבות באנגלית שנשמעים יפניים מאוד אבל המשמעות שלהם היא Haifa Down Town. כל ראמן ביפן משויך לפי אזורים, ולכל סוג ראמן שמגיע מאזור מסוים קוראים בשמו של האזור הזה. אז חיברתי את חיפה לדאון טאון, וקיבלתי Hadoto”.

אתה מרים לי להנחתה. יכולת להתקדם בתל אביב ולהפוך לשם דבר, אז למה בחרת בחיפה ובעיר התחתית?

“כי מאז מסעדת לולקה, שהיתה מסעדת בשרים בכרמל, לא מצאתי שום מסעדה שעשתה לי כיף בחיפה. אז אמרתי לעצמי ‘יאללה, צריך לפתח את חיפה. למה צריך לצאת מהעיר בשביל מקומות כיפיים ואוכל טוב?’. אני אוהב מאוד את איך שהעיר התחתית מתפתחת ואת התנועה בה, אני מבלה בה מגיל 18, יש לי סנטימנטים ואהבה למקום הזה, וסוף סוף שיפצו פה. הסמטאות כבר לא נראות מפחידות, אנשים באים לפה והתנועה רק הולכת וגדלה”.

אז מדובר בלוקאל פטריוטיות.

“כן. אפשר לקרוא לזה ככה. לכולנו – כל החבר’ה הצעירים שפותחים פה מקומות – יש אג’נדה. בסופו של דבר מדובר בחבר’ה שהם בערך באותו גיל, וכולנו פה כי אנחנו רוצים להיות פה ולפתח את העיר. יש לנו אופציות לעבור למקומות אחרים אבל אנחנו פה בשביל לפתח את העיר ולגרום לעוד אנשים לבוא ולפתח אותה”.

בטח רבים שואלים – מתוכננים לקום עוד סניפים?

“יהיו עוד מקומות, אבל לא של ראמן. טפו טפו טפו זה יקרה בקרוב. יש בחיפה המון שכונות שאין בהן מקום אחד שאפשר לשבת בו. בכל שכונה צריך להיות משהו לוקלי, אז במובן כזה או אחר אני מתכוון להביא בשורה גם לשכונות. אני מקווה שבכל שכונה יהיו כמה מקומות משלה, שהורים וילדים יבואו לשבת בערב – ההורים עם בירה והילדים עם שוקו. יש אפשרות להחיות שכונות רדומות, ואני רוצה להיות חלק מזה”.