“אני רואה את הדברים שמתחת לבלטות ומעבר לקיר”

מי שמרכז חייו בהדר נתקל לבטח לא אחת בגבר קירח ומזוקן, לבוש בבגדים לא שגרתיים שלא מצליחים להסתיר את שרוולי הקעקועים שעל זרועותיו, וגם הליכתו היא לא ממש רגילה. הוא תמיד עם הראש למעלה – הכוונה לא להליכה זקופה אלא ממש עם הראש לאחור – ועיניו תרות אחר משהו נסתר. ואז הוא שולף מצלמה שתמיד הוא נושא איתו.

אם יש מישהו שיודע לתעד את הקרביים של חיפה בכלל ושל שכונת הדר בפרט זהו בועז רפאלי, אשר מספר את סיפורה של השכונה. בלי לייפייף ובלי להסתיר פגמים, אך כן להביא זווית שונה וייחודית באמצעות טיפוס על גגות, כניסות לחורבות אטומות בוואדי סאליב או לבתי קולנוע נטושים, ופרגון לעסקים המקומיים. כזה הוא רפאלי – מתעד, חוקר, מצליב מידע, כותב וגם מפרסם את סיפורה האותנטי של חיפה, שאותה הוא מקיף באהבה נטולת משוא פנים.

רפאלי, 43, נטל על עצמו תפקיד לא קל כשהחליט לתעד. זה התחיל בגלל רצון עז להתחקות אחר סיפוריו של סבו, שאותם הוא ספג במשך כשנתיים בנעוריו ודרכם הוא ביקש ללמוד על אופיו ולהכירו טוב יותר כדי לגשר על שנים רבות של נתק. כדי להבין איך הכל התחיל, הוא פורש את סיפורה של משפחתו בכנות מרגשת.

“המוצא שלנו הוא במדריד”, מתחיל רפאלי במסע אל עברו, “לאחר גירוש יהודי ספרד נדדה משפחתו של אבי לבוספורוס, ומשם לערים זאכו וארוויל בצפון עיראק – האזור שנקרא היום כורדיסטן. במשך 17 דורות הם הסתובבו במזרח התיכון, הגיעו לצפת ומשם לסג’רה הערבית. רפאל בן אהרון, סבו של אבי, היה חקלאי עשיר עם 10,000 דונם של טבק בין קונייטרה לדמשק ועם אדמות באזור צומת גולני-פוריה-טבריה ובאזור טבעון. בשנות ה־20 של המאה הקודמת הוא התיישב עם אשתו, שמחה לבית שורקי, באלרואי. בנם הבכור נח – סבי – נשא לאשה את חנה לבית מזרחי, בתו של יעקב חיים בנא, שהיה קצין בצבא הטורקי. הם גרו בחארת אל־יהוד – השכונה היהודית – בטבריה, והיו למשפחה היהודית הראשונה שיצאה לארד אל־יהוד בעיר. היתה אז מגמה של יציאת יהודים מחומות הערים העתיקות, גם בחיפה וגם בטבריה”.

איך חיפה נכנסת לסיפור?

“סבא נח היה קבלן לעבודות עפר משנות ה־20 עד ליום שבו פרש לגמלאות בסוף שנות ה־60, וסיפק חומרי בניין לקבלנים בכל אזור הצפון. בטבריה הוא הכיר את חנה, הביא אותה לאלרואי, ובשנת 1945 נולד אבי רפאל – בן בכור לארבעת אחיו ואחיותיו. אמי רחל שטרק עלתה ארצה עם הוריה מצ’כוסלובקיה ב־1949. הם התמקמו ביחד עם ארבע משפחות בבית ערבי נטוש בבית שאן, וב־1957 עברו כל ארבע המשפחות לבלוק אחד בקרית טבעון כי כולם היו עובדי כלא שאטה. סבי מצד אמי היה טבח ראשי בכלא. כשהורי הכירו בסיקסטיז בטבעון, כל חיי הבילוי, התרבות והפנאי שלהם היו בהדר. אמי למדה בבית ספר דתי עציון לבנות ברחוב יל”ג, ואבי למד לימודי בוקר בבית הספר בסמ”ת. חיפה היתה מטרופולין של כל האזור, אז ההורים היו פה המון. הם התחתנו באולמי חיפה ועברו לנצרת עלית כי טבעון היתה יקרה לזוג צעיר, אך הם לא אהבו את נצרת עלית והמשיכו להגיע לטבעון ולחיפה בכל הזדמנות. אמי המשיכה להסתובב בהדר במשך שנים, וגם ממנה ספגתי סיפורים רבים”.

בועז רפאלי. "זה לא שאני פרימיטיבי" (צילום: בועז רפאלי)

סרט טורקי

רפאלי הוא בן זקונים לאחר אח ואחות גדולים, ובגלל היותו הצעיר הוא גדל בבתים של אנשים מבוגרים.

“כל הזמן הייתי בבתים של הזקנים – אצל סבתא שלי והשכנות שלה, אצל דודה שלי והשכנות שלה”, הוא נזכר, “גדלתי בין כל הרהיטים והחפצים מאותה התקופה ושמעתי אין ספור סיפורים. כל הזמן סיפרו שם סיפורים כי אנחנו משפחה שורשית מאוד. מי שגידלה את אבי היתה דודתו ולא אמו, כי היתה ביניהם מריבת אימים והמשפחה היתה מפולגת, כך שבחתונה של הורי אף אחד מהצד שלו לא נכח, גם לא הוריו, מלבד דוד אחד. כשאחי חגג בר מצווה אף אחד לא הגיע לחגיגה ונוצר נתק משפחתי מטורף שנמשך שמונה שנים. עד לאותה שנה, כשבאנו לבקר את הדודה שגידלה את אבא והתגוררה מעל סבי וסבתי, הייתי יורד לבקר אותם. לא אשכח את השבת שבה אבי אסר עלי ללכת לשם. הייתי בן 5.5 ולא הבנתי למה. זו היתה שבת של משבר, הייתי עצבני, זרקתי דברים, בכיתי, צעקתי ולא הבנתי למה לא נותנים לי ללכת לראות את הדודים שלי ואת כל המשפחה”.

אתה יודע מהו מקור הסכסוך?

“כן, זה סרט טורקי. כולם היו ביחסים טובים האחד עם השני, רק אבי היה מנודה מהמשפחה. אמו הסיתה את אחיו נגדו, ופשוט היתה הפרדה מוחלטת ביניהם. למרות שהם גדלו באותה חלקה הוא לא גדל איתם. לא היה לו מקום לישון, הוא נדד כל הזמן בין בני משפחה וחברים. בכל שמונה השנים שבהן לא יכולתי להיות בקשר עם סבי וסבתי מצד אבא, שמרתי על קשר רק עם סבתי האשכנזייה וירשתי ממנה את התרבות שלה. היא גרה בשכנות לאחד מאחיו של אבי והייתי שם בן בית. שם קיבלתי את כל מה שלא קיבלתי אצלי בבית. זה היה בית מואר ופתוח מאוד – חברים נכנסו ויצאו כל הזמן והיו המון טיולים וסיפורי מורשת וידיעת הארץ. הם היו אנשים שורשיים אוהבי ארץ ישראל”.

מתי כן הצלחת לתקשר עם סבא?

“חיכיתי מאוד לחגיגת בר המצווה שלי כי רציתי שהמשפחה תתאחד שוב ושאזכה לחוות את העשור הקודם שאותו לא חוויתי עם המשפחה כולה. כל המשפחה הגיעה לבר מצווה שלי באופן מושלם, ואז הקשרים המשפחתיים חזרו. בשבילי זה היה וואו, חוויתי משהו שהפסדתי במשך שנים. אבל אבי ואחיו, שכל אחד כבר היה במקום אחר, חזרו למעגל הסכסוכים ולמריבות שנמשך עד היום. הקשר שלי עם סבא חזר, אבל רק לשנתיים וקצת בגלל שהוא נפטר. בשנתיים האלה הייתי מגיע אליו המון, יושב לידו שעות והוא היה יורה לי את כל סיפורי ההיסטוריה של האזור מאז שהיה נער ועד שיצא לפנסיה. הוא היה בן בית בחיפה, היו לו עשרות סיפורים, ואני ספגתי וספגתי – סיפורים מהצד האשכנזי ומהצד הספרדי”.

וזה מה שגרם לך להתחקות אחר חייו ולהתחיל לתעד?

“ב־2004 התחלתי להתחקות אחרי חייו של סבי דרך כל הסיפורים שהוא סיפר לי – מה הוא ראה, מה הוא חווה, איך הוא דיבר ועם מי, מאיזו אדריכלות הוא התלהב – וכך הכרתי את אופיו. הסתובבתי בעיר התחתית, שחזרתי מקומות שהוא היה בהם והכרתי את האנשים שהוא פגש בדרך. זכרתי בפרוטרוט את כל הסיפורים על הסמטאות, על בתי הקפה, על הכנסיות, על גשר של ועל חוות המיכלים של – דברים שכבר לא קיימים. התחלתי לשחזר מקומות, אנשים, היסטוריה של בניינים וארכיטקטורה – אבן, פרזול, זכוכית, ציורי תקרה ורצפות מצוירות. ירדתי לרזולוציות פסיכיות של חקירות ותחקירים של אנשים שכבר לא איתנו”.

למה זה ריתק אותך כל כך?

“לא היו לי חברים במשך הרבה שנים, הייתי בודד לגמרי במשך כל שנות חטיבת הביניים והתיכון. נוצר לי עולם של לבד. הסתובבתי לבדי, נכנסתי לכל חורבה אפשרית בהדר וחקרתי את המקומות שההורים שלי הכירו וחוו. זה לקחת תקופה מההיסטוריה, לסחוב אותה אל ההווה ולעשות לה את מה שנקרא באורבניות ג’נטריפיקציה – האצלה. זהו תהליך שקרה במרכזי הערים הגדולות בעולם לאחר שהאוכלוסייה העמידה דחקה את האוכלוסייה החלשה החוצה. התהליך הזה שינה את השכונה עם שיפוץ הבתים וההתחדשות. זו היתה תקופה פוסט מודרנית. זה לא נקרא ישן אלא קלאסי, כמו יין משובח או מוזיקה קלאסית. אי אפשר להגיד על מוזיקה קלאסית שהיא ישנה, זה אוקסימורון”.

חורבה בוואדי סאליב. "ללמוד היסטוריה דרך מקומות שהם לא מיינסטרים" (צילום: בועז רפאלי)

בית הכנסת "הדרת קודש". "רוב בתי הכנסת כבר לא קיימים" (צילום: בועז רפאלי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

שחזור והרכבה

פרויקט התיעוד הראשון שלו היה דווקא בעקבות סיפוריה של אמו על הדר של שנות ה־60. בעיקר ריתקו אותו סיפוריה על בתי הקולנוע המפוארים שהיו ברחובות הרצל, החלוץ והנביאים.

“בתחילת שנות ה־2000 התחלתי להיכנס לכל חורבה של כל בית קולנוע נטוש כדי לראות על מה אמא דיברה כל כך הרבה”, הוא מספר, “נברתי בהם, וזו היתה התקופה שלפני האינטרנט. התחקיר הקיף הרבה מאוד אנשים”.

איפה מצאת אותם?

“עבדתי בסיעוד עם קשישים ונצמדתי לכל אחד – פנסיונרים של אגד או של חברת חשמל. אלו אנשים שבמשך שנים לא היה להם עם מי לדבר, ופתאום נפל עלי מטר של סיפורים. הכרתי אז את פליקס קלבנוב, שהיה בעליו של בית החרושת לגלידה בחיפה והיום הוא בן 94. אני עובד כמאמן כושר בדיור מוגן בטבעון ומוצא סיפורים בלי סוף מהדיירים שהם בני 90 פלוס אשר גרו בחיפה בשנות ה־20 או ה־30 של המאה הקודמת והיו להם עסקים פה. יש להם סיפורים שלא התפרסמו אף פעם, ואני מגיע למידע לא שגרתי. למשל הסיפור של קולנוע רון. במשך שנים אנשים צילמו את המוזאיקה שעל הקיר החיצוני שיצר האמן עמנואל סלע, אבל אני נכנסתי פנימה. עד שמצאתי את המפתח יצאה לי הנשמה. בסוף הוא היה באחת מחנויות הנעליים מעבר לכביש. לכל נכס נטוש יש מפתח, והוא תמיד נמצא אצל מישהו סמוך שמשגיח. ככה זה עובד. נכנסתי פנימה וצילמתי את האולם לאחר שנים שבהן הוא היה נטוש. עשיתי תחקירים, ראיינתי אנשים, ואז התחיל עידן הפייסבוק והתחלתי לכתוב, לשתף בקבוצה ‘ותיקי הדר לדורותיהם’ שאותה הקמתי, וזה תפס. אגב, הציורים של סלע היו תלויים גם בתוך האולם – אקריליק על לוחות פיברגלס שהיו מאירים אותם מאחור. צילמתי את זה והעליתי לפייסבוק. אולי בגלל החשיפה נכנסו לשם אנשים וגנבו את הציורים. הבדיחה היא שניסו למכור אותם לבן של סלע”.

גם אתה שמרת לך מזכרת מאחד מבתי הקולנוע.

“הנבירות הובילו אותי למצוא את המקרנה המקורית של קולנוע אמפי שהיתה זרוקה בפואייה, שבורה, גמורה, חלודה והרוסה לגמרי. הייתי צריך לעבוד על בעל הבית שייתן לי להוציא אותה משם. הוא היה בהלם כי היא שוקלת כ־300 ק”ג. חשבתי על מנוף, אבל בסוף הרמנו את המקרנה לעגלה עם שמונה סבלים ומשם למשאית. אנשים אמרו לי לתעד את הרגע, אבל לא היה אז סמארטפון. היתה לי נוקיה סליידר וצילמתי כמה תמונות מסכנות. המקרנה הגיחה לרחוב החלוץ אחרי 60 שנים בתוך חדר ההקרנה. הובלתי אותה אלי הביתה, שיפצתי ושחזרתי אותה במשך כמה חודשים עד לבורג האחרון. לקחתי חלקי חילוף ממקרנה אחרת ששכבה על רצפת הקולנוע והיתה גמורה, וגם הזמנתי חלקים מחו”ל, עד שהפכתי אותה למרצדס. היום היא עומדת בפתח הבית שלי, ומסביבה חפצים ואביזרים שאספתי, וכך יצרתי מוזיאון קטן לתולדות הקולנוע”.

זה עוד תחביב שלך – להקיף את עצמך בחפצים ישנים.

“לאחר שסיימתי לתעד את בתי הקולנוע ירדתי לוואדי סאליב. הביקור הראשון שלי בשוק הפשפשים היה בשנת 1989 לאחר שראיתי כתבה ב’מבט לחדשות’ וממש הסתקרנתי. ההורים שלי לקחו אותי לשם והייתי מאושר. שנה אחרי כבר נסעתי לבד לשוק. הסתכלתי באטלס כרטא, וירדתי לשוק דרך רחוב ביל”ו. זו היתה הפעם הראשונה שבה הסתובבתי שם לבד, והשנה אני סוגר 30 שנות הסתובבות. ירדתי לרחבת הרוכלים שהיתה מסכנה מאוד, עם בסטות ועם אנשים עניים שישנו בין ערימות של בגדים ישנים ונעליים. היתה שם משחטה הרבה לפני שפרצו את המשך רחוב פל ים לכביש 22. היה שם רחוב שנקרא פייסל – הוא עדיין מסומן במפה אבל בשטח לא רואים אותו. דרך ההסתובבות שלי בשוק הפשפשים התחלתי ללמוד על התפתחותו של הייצור הישראלי”.

מה זה אומר?

“הגיעו לשם תכולות של בתים, ירושות, עיזבונות שלעסקים, מפעלים ובתי מלאכה שנסגרו, ואני ראיתי תוצרת ישראלית והתחלתי ללמוד. מבחינתי אלו היו אוצרות. התחלתי לשאול מאיפה הכל מגיע. היו דברים שזיהיתי מהבתים של השכנות המבוגרות של סבתא ודודה שלי, ומכאן החלה האהבה שלי לאיסוף. אני לא מתייחס לתיאורים כמו רטרו ווינטג’ שמייחסים לי כי זו לא ההתייחסות הנכונה. מבחינתי זה תמיד היה שם בשבילי. זו לא גחמה. כדי להבין את החפצים ואת הרהיטים התחלתי לשפץ אותם. אלה לא היו חפצים שחיפשתי אלא כאלה שהגיעו אלי. הבאתי את החפצים אלי הביתה וסידרתי אותם כך שהבית הפך למוזיאון. הכל מוצג לראווה, רק שאף אחד לא מגיע (צוחק)”.

אתה יכול להסביר מה המשיכה הגדולה לישן או לגור בתוך מוזיאון?

“למה זה התחיל? אני לא יודע. ככה זה מילדות. אני זוכר אשה בשם מלכה שהיה לה רדיו של זניט בבית. הרדיו הזה היה יותר גבוה ממני והוא סקרן אותי במשך שנים, או הרדיו של דודתי. כשהייתי נכנס לבתים האלה וראיתי מיליון ואחד פריטים, הסתקרנתי. היום אני ניגש לפריטים כאלה וחוקר בעצם מה ראיתי אז כילד קטן. אני משחזר חפצים, מרכיב אותם מחדש ומחזיר להם עדנה, אני לא מתייחס אליהם כאל משהו ישן. במשך שנים התעסקתי עם טכנולוגיה שפופרתית של הגברה – שפופרות כמו שהיו במכשירי הרדיו שהיו מתחממים. תמיד אמרו לי ‘תעזוב אותך, זה ישן’. היום זו נחשבת לאלקטרוניקה היקרה בעולם. זו אודיופיליה יוקרתית מאוד. אז לא היה לי עם מי לשתף, אבל היום אם יש תכנים מעניינים ולא שגרתיים, אז למה לא, במיוחד כשאנשים קוראים ומתעניינים. זה בסך הכל נחמד ואיכותי”.

בית הכנסת "הרשב"י" בארד אל־יהוד. "חשוב לי לספר על כל בתי הכנסת שהיו כאן" (צילום: בועז רפאלי)

רזולוציה גבוהה

רפאלי מעולם לא למד צילום. אביו התחיל לצלם בשנות ה־60 עם מצלמת מינולטה שקיבל, ואליה הוא הוסיף מסרטת 8 מ”מ שבה תיעד את בני המשפחה בעשרות סרטים. את המינולטה הוא החליף בדגם משופר של ניקון, שבהמשך נגנבה ביחד עם המסרטה.

“הוא רכש מצלמת ניקרומט, ובה התחלתי לצלם”, מספר רפאלי, “אבי לימד אותי מה אלה צמצם, מהירות וחשיפה. כשהייתי בן 20 הוא קנה לי מצלמה במתנה ליום ההולדת, ואיתה אני מצלם בהדר משנת 1990 ועד היום. זה לעבור עם העיר המון תקופות, לראות את השינויים של העסקים, את השילוט ואת הבנייה. אלו תמונות שאני זוכר ויזואלית, והן מצטרפות לתמונות שצולמו פה בשנות ה־20 ואילך. יש לי כבר רצף כרונולוגי של עשרות שנים. אם אני רואה תמונה של רחוב הרצל משנות ה־30 אני יודע לתרגם בדיוק מה אני רואה, מי עומד איפה, גוש-חלקה-מספר. אני יודע על ההתפתחות, למשל אם זה בית שהיה חד קומתי, מתי הוסיפו לו עוד קומה. אני נכנס לתיקי בניין, בודק ומרכיב סיפור. זה מה שאני עושה. זה לוקח שעות על המחשב לנתח ולצרף מלל. יש לי כל כך הרבה קצוות שאני מצליח להצליב מידע. לפעמים הוא מדויק יותר, לפעמים פחות, אבל זה לא האישיו אלא העניין שאני מביא את זה בפעם הראשונה לרשת, ואנשים קוראים מידע שאינו מוכר”.

היית עושה את זה גם לולא הרשת?

“בטח, עשיתי את זה גם לפני כן, רק שלא כתבתי כי לא היה למי”.

מהי המטרה מעבר לידע אישי?

“זה תמיד ריתק אותי. ההכרה את סבא דרך התמונות סיפקה לי המון חשובות. בדרך אני לומד על עצמי המון, גם בקטע הרוחני. כשאני נכנס לחורבה זה ללמוד היסטוריה דרך מקומות שהם לא מיינסטרים. מה זה אומר? זה להרגיש כל מיני דברים, לתאר אותם בעזרת הצילומים מזווית אחרת. אני נכנס לרמות רזולוציה גבוהות מאוד, ומשם אני מביא היבטים נפשיים ופסיכולוגיים שמתחברים להלך הרוח של ההתפתחות האורבנית מאז ועד היום”.

הצלחת לבלבל אותי.

“עשיתי בוואדי סאליב פרויקט של 25 אלבומים, כאשר כל אלבום התמקד בפריט ארכיטקטוני כזה או אחר או בבניין שלם. האלבום ה־25 היה בבית הקשתות שאליו נכנסתי דרך טיפוס על עץ כי בעירייה לא הסכימו לתת לי את המפתח. היה לי פרויקט שלם שצילמתי במצלמה דיגיטלית. רבים מהבתים שצילמתי כבר לא קיימים, כך שיש לי הרבה דוקומנטים נדירים. יש לי מאגר של עשרות אלפי תמונות שצילמתי. פרויקט נוסף הוא של 15 נושאים שונים שאותו צילמתי עם מצלמות שונות. את כל אחד מהנושאים, נגיד אלמנטים משנות ה־40, צילמתי במצלמה מאותו עשור. יש לי אוסף של עשרות מצלמות בנות 40 עד 100 שנה בכל הפורמטים, ותיקנתי רבות מהן. כך הגעתי ל־15 אלבומים בפילם ולתערוכה שאף פעם לא התקיימה. אולי פעם זה יקרה”.

כבר השתתפת בכמה תערוכות.

“שתי תערוכות במוזיאון העיר – ‘אולמות מופלאים’ על בתי הקולנוע החיפאיים ועוד תערוכה על אדריכלות ערבית בחיפה. הבאתי ממצאים שמצאתי כמו תבניות יציקה של בלטות מצוירות מהמפעל של משפחת בדרן שהיה ברחוב יפו. הגעתי לאחד מצאצאי המשפחה ששמר את תבניות הברזל במחסן שלו, והוא נתן לי אותן ברצון. נתתי את זה למוזיאון עם בלטות מקוריות ועם צילומים של ציורי קיר, רצפה ותקרה. בשנה שעברה הצגתי בפרויקט ‘יפה נוף אמנויות’ של שרי דובא, ואשתתף גם השנה”.

ספר על סיור בתי הכנסת החבויים שאתה מקיים.

“אחרי שסיימתי את הפרויקט הדיגיטלי ואת פרויקט הפילמים בהדר, המטרה שלי היתה לחתום כל עשור עם סיור. בניתי סיור בחלק המזרחי של הדר שהוא הכי לא מוכר, ויש בו היסטוריה יהודית מופלאה. הסיור כולל את הרחובות ברזילי, ביל”ו, הקישון, השומר, מרחביה, יודפת, יחיאל, הרב אוחנה, עקרון וסירקין. אספתי משם הרבה מאוד נושאים, ובתי הכנסת הם נושא אחד מתוך כל הסיפורים. כמו שמכל פרויקט ואדי סאליב זוכרים לי את הבלטות ואת שטיחי הרצפה המצוירים כי זה היה צבעוני והצטלם נהדר, כך מפרויקט הדר זוכרים לי את בתי הכנסת. התחלתי להגיע לבית הכנסת של נסים מערבי ברחוב השומר 4 כדי ללמוד אותו, להכיר ולדעת לספר עליו בסיור. ככה התחלתי ללמוד על שאר בתי הכנסת. אתה נכנס פנימה ויש את קיר הזיכרון עם הנרות הקטנים, אתה רואה את השמות של המשפחות שהיו פעילות שם, ולפתע אתה קולט שאלו המשפחות של האנשים מעמוד הפייסבוק שהקמתי. כך הפכו חלק מבתי הכנסת לנושא נפרד ודומיננטי”.

בהדר היו בתי כנסת נפרדים לכל עדה.

“נכון, בגלל העלייה מצפון אפריקה שהיתה מלווה בהרבה פוליטיקה, פתחו בית כנסת לכל עדה. אנשים בכלל לא מודעים לכך שיש בית הכנסת ליוצאי סוריה ולבנון שהוא יפה ממש, עם תקרות מצוירות ועם ספרי תורה בני 300 שנה”.

יש מספיק מתפללים?

“הרבה מאוד בתי כנסת נאבקים על מניין, ולכן רובם נסגרו וננטשו. יהודים עזבו את המקום, וברחוב השומר גרים רק ערבים. עכשיו התחיל שינוי במגמה, אבל אלה לא אנשים שהולכים לבית כנסת. המטרה שלי היא להוציא את בתי הכנסת מהאוב ולהציף אותם מחדש, כי חיפה זה לא רק בהאים. יש פה כנסיות שלא מדברים עליהן ובתי כנסת שלא מדברים עליהם. יש פה היסטוריה יהודית שהתחילה כשהיהודים יצאו מחומות העיר העתיקה, ספגו התנכלויות, ולכן ברחו קצת יותר למעלה והתחילו ליישב את רחוב השומר. בתי הכנסת היו מאולתרים, חלקם נבנו בדירות מגורים, אבל היו כאלה שנבנו כמבנה ייעודי כמו בית הכנסת הגדול בהרצל או ‘הדרת קודש’ שהוא נכס צאן ברזל של היהדות פה. זהו בניין ענק שכולו בית כנסת. שם היו הכיתות הראשונות של בית הספר הריאלי, ומשם יצאו לוחמי ההגנה לתקוף את העיר התחתית. הוא נטוש כבר 35 שנה – חורבה שאם היא היתה באירופה היו קוראים לנו אנטישמים. לא רק הוא, גם בית הכנסת ליוצאי סלוניקי עומד נטוש ופשוט גווע בזמן”.

כמה בתי כנסת יש בשטח של הסיור שלך?

“כרגע פעילים שבעה על קרעי תרנגולת, והרוב כבר לא קיימים. היו כאן לפחות עוד עשרה בתי כנסת. במסגרת הכניסות שלי לחורבות מצאתי את בית הכנסת של יוצאי דמנת ומצאתי בו לוח זיכרון משיש. בשלב מסוים ניגשתי לשם שוב וראיתי שהגרוטאה מעץ שזרוקה שם היא ארון קודש מפורק ורקוב. הצלחתי להרים אותו, ומתחתיו היו שרידים של ספרי קודש. היה עוד בית כנסת שמצאתי בוואדי ליוצאי ספארו – עיר במרוקו. חשוב לי לספר על כל בתי הכנסת שהיו כאן, במיוחד בחלק הנידח של הדר שהיתה לו היסטוריה עשירה. זהו אזור שהוא עולם ומלואו של סיפורים. לסיור הראשון הזמנתי את רוני ז”ק שקולנוע רון קרוי על שמו. הוא לא הבין מה אני עושה עניין, אמר שבסך הכל היה לאביו בית קולנוע שנקרא על שמו, וסירב לבוא”.

פונים אליך יזמים שמחפשים דירות להשקעה?

“כשהתחלתי לשתף זה הגיע לכל מיני יזמים שיצרו איתי קשר ורצו שאראה להם מקומות, כמו גם ארכיטקטים ומתעניינים אחרים. גיא ארבל ממשרד האדריכלים שמשפץ את מבנה שוק תלפיות רוצה שאבוא לסייר איתו שם. יש בפנים דברים שהם לא מודעים אליהם, כמו שילוט נדיר שאני מצפה שישתמשו בו ולוח החשמל ההיסטורי שהצלתי מהקומה העליונה, שמתי אותו למשמרת בעירייה וביקשתי שאם ישפצו את הבניין אז שישמרו חלל שיוקדש למוזיאון שבו יוצגו כל הפריטים. יש דברים שלא רואים אותם בגלוי. אני רואה את הדברים שמתחת לבלטות ומעבר לקיר”.

חורבה בהדר. "השנה אני סוגר 30 שנות הסתובבות" (צילום: בועז רפאלי)

בית הכנסת "רשב"י" ברחוב השומר. "עולם ומלואו של סיפורים" (צילום: בועז רפאלי)

פריזר של היסטוריה

מהצצה בדף הפייסבוק של רפאלי נדמה כאילו הוא חי בעבר. הוא מבשל על פתיליות, מחמם את הבית בתנור נפט תוצרת פרידמן, ומאזין לתקליטי שלאק (הדור שהקדים את הוויניל) על אחד מחמשת הרסיברים ששיפץ, אשר לכל אחד מהם מחובר פטיפון אחר, שמן הסתם גם אותם הוא שיפץ.

אין לך שום דבר מודרני בבית, מיקרוגל למשל?

“הקדמה היא בבית של הורי בקומה למעלה, אצלי הכל משוחזר. זה לא בערך, אצלי השחזורים הם עד למילימטר האחרון בניואנסים הכי קטנים, שלא יראו שזה מחודש. אם מרצפים ריצוף מצויר, יש לו חוקים לפי המסורת המזרח תיכונית, וכך גם לפתחי האוורור העגולים כמו של פעם בכל הארונות. גם את זה מצאתי בשוק הפשפשים. חיפה היא מאגר ופריזר של היסטוריה כלואה. לפעמים היא משתחררת ואז רואים אותה ברחובות. אלו דברים שליוו אותי כל חיי. אגב, אם כבר התחקות אחר דברים מהילדות, יש לי גם אוסף עצום של אפטרשייבים מכל העולם, וכולו מוצג בחדר השינה. התחלתי להתעניין בתחום הטואלטיקה הגברית וללמוד על התפתחות התחום בעולם ועל השוני בין התרבות המזרחית לתרבות המערבית בכל הקשור לבשמים. יש לי אוסף של כלי דורלקס שהיו פעם בכל בית. עכשיו למשל נכנסתי לתחום של קרמיקה ישראלית”.

אני עדיין לא מבינה מה המטרה.

“לשחזר את הבית של אז ולהפוך אותו לעכשווי. אין בזה קטע של ישן-חדש. אני מצליח לשחזר תקופות, משתמש ונהנה מזה. כשאני אופה עוגה אני משתמש במיקסר בן 60 שנה של ג’נרל אלקטריק, והטעם הוא בהתאם. אני לא משתמש באמצעים מודרניים כי אני רוצה שהטעם יהיה אותנטי עד הסוף. התנור שלי הוא מתוצרת ישראל, ואנשים חושבים שהוא חדש אחרי שתיקנתי ושיפצתי אותו, כמו גם כיריים של אמישראגז שהיו מטונפות משומן של שנים. פירקתי אותם לגורמים, ניקיתי כל חלק, כל בורג”.

למה?

“כי אני נהנה להשתמש בזה. באותנטיות. כשאני לוקח חפץ אני מתחבר אליו בגלל שהוא בא מאיזשהו מקום. יש לו משמעות היסטורית, גם אם אין לו ערך כספי. אחרי שהתחלתי להפיץ ברשתות, אנשים החלו לגלות עניין והם רוצים גם. לי זה נחמד, כי אלו חפצים עם סיפור. כשאני לוקח מצלמה גרמנית ומצלם בהדר, זה מתחבר לי למקום כי הדר היתה יקית, כמו המצלמה שהיא בת 60. אז אני מצלם איתה אלמנטים הקשורים ליקה-לנד. אני מחבר כל מיני קצוות באביזרים, בסיפורים ובתמונות, ומשחזר תקופה, מביא אותה מההיסטוריה אל ההווה ומעצים אותה”.

ועל זה אתה אומר “אני לא חי בעבר”.

“זה ההווה שלי. זה לא שאני פרימיטיבי. אני נהנה מזה כי יש בכך אווירה. היום העיצוב הוא תעשייתי, קר ומנוכר, עם המון זכוכית, מתכת וברזל. אני חזרתי לחמימות של העץ”.

חיפה זו העיר שלך.

“אני מעורה מאוד ומפרגן לעסקים הוותיקים. חשוב לי לצלם אותם בצורה אמנותית, בדיוק כמו שעשיתי עם קפה ניצה בפינת הרחובות הרצל-הנביאים. פתאום אנשים עושים שם צ’ק אין, מעלים משם תמונות, וזה בית קפה שקיים 70 שנה. ככה הופך מרכז העיר לקלאסי, ואז הוא כבר לא מתיישן יותר. ככה אני הופך את המקומות למשהו חדש וגורם לאנשים להכיר אותם, וזה כיף. וואלה, פתאום מגלים את העבר. אז לא, אני לא חי בעבר, זה ההווה. זה לא שאני משתמש בנפטלין”.

איך היית רוצה שהדר תיראה?

“פעילה לפי החוקים שלה והקצב שלה. אסור להפוך אותה למשהו שהיא לא. רחובות החלוץ והרצל לעולם לא יהיו מה שהיו. הצרה היא שמגיעים לפה יזמים מבחוץ, והם הטריגר להתחדשות העירונית ולא החיפאים. החיפאים מצד אחד הם מאוד פטריוטים לעיר, ומהצד השני מוציאים את דיבתה למרחוק בהשתלחויות שאני לא מבין מאיפה הן באות. תיהנו מהעיר, תעודדו את העסקים, אל תשבו ותבכו על מר גורלכם. זה לא טוב ולא בריא. תיהנו כי יש הרבה ממה ליהנות”.

בית הכנסת של יוצאי סלוניקי. "גווע בזמן" (צילום: בועז רפאלי)