ענייני דיומא

כאשר בנה של נועה צלר נולד לפני כמעט שלוש שנים, היא לקחה פסק זמן ארוך מכל עיסוקיה הקודמים. השנתיים הראשונות הוקדשו לתינוק, והתכנון היה לעשות ילד נוסף או שניים ולמצוא משרת אם נוחה שתאפשר לה לחזור בכל יום בשעה 16:00 מהעבודה.

כאשר בנו של שי חמצני נולד לפני כמעט שלוש שנים, הוא עבד בתפקיד ניהולי באיקאה, אבל לאחר חמש שנים הרגיש בשלות לעזוב ולעשות משהו אחר. לא שהיתה לו תוכנית סדורה, הוא גם לא ממש ידע מה הכיוון, ולכן היה טבעי שכשהילד החל ללמוד לראשונה בגן הוא היה זה שליווה אותו בכל בוקר.

ושם הם נפגשו. בימי ההסתגלות הראשונים של הבנים בגן לפני כשנה וחצי. ההיכרות בין צלר לחמצני היתה חטופה ושטחית שהסתכמה בשלום-שלום, הפכה לפטפוטים, ומפה לשם לישיבה על כוס קפה רק כדי להבין שדרכם לא הצטלבה לשווא. לשניים יש ניסיון בתחום המזון והמשקאות, והם התחילו לגלגל רעיון ומימשו אותו לפני כחצי שנה כשפתחו את קפה דיומא ואת חנות הצעצועים ילדותא הצמודה לו ברחבת הפסנתר במרכז הכרמל.

צלר: “שי בדיוק סיים תפקיד, ומצאנו את עצמנו מנהלים שיח טוב ומקצועי. הבנו שיש על מה לדבר, והתחלנו לעבוד”.

חמצני, כשעזבת את איקאה ידעת שזה הכיוון?

“אפילו לא קרוב. אם לא נועה, לא הייתי נכנס להרפתקה הזו”.

צלר: “אני יכולה להגיד את אותו הדבר. לא עבדתי במשך שנתיים, הייתי עם הבן שלי בבית, אבל אי אפשר היה להתעלם מהקליק המקצועי שלנו, מהפאשן ומהראייה המשותפת, ואמרנו ‘הולכים על זה’. הולכים עם הלב ועם הרגש בכל הכוח, כמו שאנחנו. כאלו אנחנו”.

חמצני: “בהסתגלות של הילדים שלנו בגן דיברנו קצת, ונועה סיפרה מה הקונספט ומה הוויז’ן של המקום שהיא היתה רוצה לפתוח. קלטתי מי נמצא מולי ואמרתי ‘יאללה, קדימה, אני בעניין’, והנה אנחנו כאן”.

צלר: “כשהתחלנו לדבר לא הייתי בטוחה שזה יהיה בית קפה או שזה בכלל ייצא אל הפועל. זה לא מובן מאליו. זה הלך ונבנה. היה תהליך של התחברות והתהוות, גם לגבי הסגנון העיצובי והמיקום. הרחבה הזו היא נוף ילדותי, וזה היה MEANT TO BE. אם היית שואלת אותי לפני שנתיים אם אני רוצה לפתוח מקום, התשובה היתה לא. אבל אם לפתוח מקום – אז זה המקום, זה השותף וזה הלוקיישן. בית הקפה והחנות הם העסק הראשון שלי. אני בן אדם עם הרבה אמוציות, ואני עובדת עם הלב, לא עם מדע ולא עם נוסחאות. אני עובדת עם אינטואיציות”.

קפה דיומא וילדותא. "אנחנו קוראים לשני העסקים האלה ‘התאומים’”

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“אנשים אוהבים את הגיוון”

את צלר, 34, מכירים חיפאים רבים מקפה סילבה, שם היא התחילה כמלצרית ולאחר חודשיים-שלושה התקדמה לניהול ונשארה שם תשע שנים. במקביל היא ניהלה את הדרגסטור הסמוך פוקסי במשך חמש שנים. שני העסקים היו של אילן פוקס, שנאלץ לוותר על מעורבות בעסקים כשהתמנה למנכ”ל חברת האיצטדיון העירוני. “הוא מינה אותי ליו”ר הדירקטוריון של פוקסי וסילבה”, היא מספרת, “הוא פשוט השאיר לי את המפתחות ואמר ‘יאללה סעי’, ממש ככה”.

היא נולדה ברחוב דוד פינסקי בכרמל, ובהמשך עברה המשפחה לרחוב רענן. מגיל 14 היא עובדת בתחום ההסעדה. המשרה הראשונה שלה היתה בסניף מקדונלד’ס בבית הקרנות, לשם הגיעה עם קו 37 בכל יום במשך שלוש שנים. “זה חישל אותי. זו רשת לא ישראלית שיש לה נהלים נוקשים מאוד וקצב עבודה מטורף”, היא נזכרת. בין לבין היא זגזגה לתחומים אחרים כמו הפקת אירועים, קצת תקשורת ופרסום, אך תמיד בסוף היא חזרה למסעדנות.

למה הלכת לעבוד בגיל 14?

“השתלשלות אירועים בבית אילצה אותי לצאת לעבוד בגיל צעיר, ונמשכתי לתחום כי אני מבית שמזון תופס בו מקום מרכזי מאוד. אנחנו ארבעה אחים וכולנו מבשלים, אוהבים את המטבח ואוהבים טעמים. זה משהו שהושרש אצלנו. המטבח הוא משהו מרכזי בבית”.

חמצני, 44, סיים את בית הספר ליאו באק, המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטת חיפה, שם גם היה פעיל באגודת הסטודנטים, התמחה בפרקליטות והשתלב כעורך דין צעיר במשרדו של אלי הכהן ז”ל, שהתמחה בנזקי גוף.

איך הגעת לתחום המסעדנות?

“תמיד אהבתי את התחום הזה של מזון ומשקאות. למרות שזה תחום של משוגעים, אתה תמיד מוצא את עצמך נמשך אליו. אחרי כמה שנים כעורך דין הבנתי שאני צריך משהו שעושה יותר טוב לנפש, והקמתי את קפה לואיז ביחד עם דפנה הכהן, שהיתה אשתו של הבוס. כשעלה אצלי הרעיון לפתיחת בית הקפה הוא אמר לי שהוא בפנים, כי עבדנו שנים ביחד והוא סמך עלי. כמובן שדפנה היא זו שנתנה את הטון. אחרי כמה שנים מכרתי את החלק שלי בעסק והמשכתי קדימה”.

מה היה השלב הבא?

“גרתי קצת בחו”ל, וכשחזרתי לארץ עבדתי באיקאה. זו היתה תפנית חדה. ניהלתי את תחום המזון והמשקאות, והתפקיד השני היה לנהל את המכירות בסניף בקרית אתא. למדתי המון, ואחרי חמש שנים הגעתי למסקנה שאני בשל לדבר הבא. פגשתי את נועה וקלטתי שיש לנו את אותו החזון. אגב, התפקיד הראשון שלי בתחום היה כשהייתי נער כאחראי משמרת במסעדת ניו יורק ניו יורק במרכז הכרמל. ואגב מרכז הכרמל, היום אני גר ברחוב דוד פינסקי – הרחוב שבו נועה נולדה”.

צלר, מה היה החזון שלך לגבי בית הקפה?

“החזון שלי היה לעשות מוצר פשוט, טוב וטעים עם מטבח רב גוני. אפשר למצוא אצלנו מנות גרוזיניות, מנות ישראליות והרבה מוואדי ניסנאס שממנו אנחנו מושפעים, בעיקר בנושא חומרי הגלם העונתיים והמתחלפים”.

חמצני: “מנת הדגל זו מנת ילדות של נועה”.

צלר: “בהחלט. יש מנה בתפריט, מנה שאמא שלי שהיא ממוצא גרמני היתה מכינה באופן כמעט יומיומי לשני האחים הגדולים שלי. כששי ואני רק התחלנו לדבר על מקום לפני שנה, כל הזמן טפטפתי לו על המנה הזו, והאמת – היא עושה את העניין פה וכיף לשמוע את התגובות מהלקוחות”.

מה זו המנה הזו?

“המנה נקראת שטראמר מקס – שתי פרוסות של לחם קלוי, קורנביף צרוב ושתי ביצי עין מלמעלה. זו מנה מהבית ממש. כשהתחלנו לדבר כל אחד סיפר על החשקים שלו, וככה בנינו את התפריט. אין פה משהו שאנחנו לא אוהבים, אין פה משהו שאנחנו לא שלמים איתו ב־200 אחוז. רק משהו שמבחינתנו הוא וואו עובר את בקרת הטעמים שלנו ושל בני הזוג שלנו, ואז הוא נכנס לתפריט”.

חמצני, מהי המנה שלך?

“המנה הכי אהובה עלי? יש הרבה. יש את שלושת המוסקטרים, אפרופו קפה דיומא (אלכסנדר דיומא, סופר ומשורר צרפתי, מחבר הרומן ‘שלושת המוסקטרים’; ח”ה), שמורכבת משלושה טאפאסים גדולים – סלט מטבוחה, סלט ביצים והרינג מצוין שאנחנו מגישים כמובן עם לחם. אנשים אוהבים את המנה הזו. זו מנה טובה וטעימה שנמצאת תחת הרובריקה של ‘קיבוץ גלויות’”.

אמך ממוצא מרוקאי ואביך הוא סורי. איך זה משתלב עם הרינג?

“תתפלאי. אבא שלי לפחות אחת לחודש מזמן את כל בני הבית לערב מאזות, כשההרינג תופס חלק חשוב מאוד. אנחנו מושפעים הרבה מחיפה ומהוואדי, הרבה מהמקומות שגדלנו בהם, וזה שילוב. הקו המנחה הוא מה שטעים לנו, כמובן תוך כדי הקשבה ללקוחות ושימוש בחומרי גלם מעולים. אנחנו לא חוסכים בנושא הזה, טריות ונדיבות”.

צלר: “זה מה שאנחנו מאמינים שינצח בסוף – לשמור על הקו המאוד פרשי, לגוון כי אנשים אוהבים את הגיוון, להפתיע”.

שטראמר מקס. "זו מנה מהבית ממש"

כמו אצל אמא וסבתא

השניים היו תמימי דעים גם לגבי פתיחתה של ילדותא – חנות הצעצועים הצמודה לבית הקפה. הם זיהו חסך גדול בעיר ודרישה עצומה למוצרים ספציפיים שמיובאים מאירופה – צעצועים איכותיים מעץ מלא, ברוח האנתרופוסופיה.

צלר, מה הייחוד של החנות?

“גם שי וגם אני היינו מוצאים את עצמנו מחוץ לחיפה בחיפוש אחר המוצרים האלה לילדים שלנו, והם לא היו נגישים. בחנות אפשר למצוא מוצרים שלא נמצאים בשאר חנויות הצעצועים בחיפה. אנחנו מתמחים בגילאים 6-0, וכשיש מוצרים טובים מאוד אנחנו זולגים לגילאים 8-7. גם אנשים מבוגרים קונים בחנות משחקים שמזכירים להם את הילדות או נוגעים להם ברגש, ומספרים שככה בדיוק זה היה אצל אמא שלהם או אצל הסבתא. לא פעם ולא פעמיים נפגשנו עם האמירות האלו, וזה כיף”.

והמחירים בהתאם?

חמצני: “זה לא הפיראט האדום. החנות הזו היא פרימיום, היא בוטיק. יש פה את המוצרים הכי טובים שיכולנו למצוא, והקהל שלנו הוא קהל חוזר. זו לא חנות שעובדת על מאסות. היא עובדת על לקוחות שיודעים להעריך, וכשהם רכשו פה פעם אחת הם הופכים ללקוחות חוזרים. אלו מוצרים שנשמרים שנים, כיף שהם נמצאים בבית – בדיוק מה שאנחנו היינו רוצים לבית הפרטי שלנו. אין לנו צעצועים שמרעישים ואת כל צעצועי הדיסקו. אנחנו משתדלים שלכל מוצר יהיה ערך מוסף, כמו למשל בובות הגרב המשוגעות שלנו. אנחנו רואים איך ילדים מגיבים אליהן. יש תמיד ערך מוסף למשחק ולחוויה של הילד. הצעצועים האלה מטבעם הם לא זולים. אנחנו משתדלים להיות פרימיום, אבל ברף הנמוך של המחירים. לאט לאט אנחנו רוכשים לנו עוד ועוד קהל נאמן שמגיע ומפרגן, וזה הרעיון. אנחנו קוראים לשני העסקים האלה ‘התאומים’”.

מה ההקשר לבית הקפה מלבד הצורך שלכם ושל ילדכם?

“שנינו הורים לילדים צעירים, אז בקיץ כמובן שהקמנו פה משחקייה שילדים יכולים לשחק בה. יש פה סוס עץ ואופניים וקצת ספרים וצעצועים לשימוש של הילדים שמגיעים לבית הקפה עם ההורים”.

צלר: “יש פה גם פעילויות כמו סדנאות אוריגאמי ויצירה, שעת סיפור ופינה עם משחק חשיבה. ההורים רוצים לבוא לשתות קפה, וזה סוגר להם את הפינה. יש להם את השקט שלהם, וגם הילדים יכולים ליהנות פה. למעשה, הלקוחות שלנו בבית הקפה הם מגיל 0”.

בית הקפה נראה כמו קפסולת זמן, עמוק בתוך שנות ה־60, עם שולחנות וכיסאות מפורמייקה שמשתלבים היטב עם תמונה ענקית בשחור-לבן שצולמה בערך באותו הזמן מגרם המדרגות היורד אל הכרמלית, ובה נראים גברים ונשים רבים לבושים ברוח התקופה וחלק קטן מהרחבה. את הצילום הענק הזה היה אפשר לתלות רק בעזרת מנוף שהוכנס למקום.

מי אחראי לעיצוב?

חמצני: “אמיר אראל הוא האדריכל שליווה ועיצב ביחד עם שי שאול, שראיינת אותה על עבודת הגמר שלה באיטליה שעסקה בקזינו בבת גלים. יש פה המון מאיתנו, המון בוויז’ן של נועה, וכמובן הנגיעות הגאוניות של המעצבים. היופי בעיצוב הוא הפשטות. הרהיטים הם הרבה וינטג’ שאספנו אחד אחד. רצינו ליצור מקום שיהיה נעים לנו לשבת בו, וזה מה שקרה”.

אתם נכנסים למטבח?

צלר: “אני כן”.

חמצני: “אני לא, אבל כל מה שמסביב בהחלט כן. גם לשם אגיע, אבל כשיש לך שותפה שמגיעה עם החזון ועם הידע לגבי המטבח, זה נותן כמובן את השקט לעשות דברים אחרים ולהמשיך לפתח. אני רוצה להדגיש שזה לא מטבח שף. אנחנו מנסים לשמור על הצביון של בית קפה קטן ושכונתי, ובסופו של יום מבחן הטעם, כמו שנועה אמרה, הוא הקובע. החלפנו עכשיו תפריט והוצאנו ממנו לא מעט מנות. הן היו הגונות בטעם שלהן, אבל הן לא עשו לנו את אפקט הוואו. אנחנו משתדלים שהכל יהיה טעים לנו כפי שהיינו רוצים לקבל בבית קפה. בגלל זה אנחנו לא מתאימים לכולם, ואנחנו לא מתביישים להגיד את זה. גם בחזון שלנו אנחנו לא מתאימים לכולם. יש לא מעט בתי קפה ולא מעט רשתות, וזה בסדר גמור. בכוונה בנינו את זה קטן, וכמו בחנות, הקהל מתאהב בנו והופך להיות קהל קבוע. אבל יש גם לא מעט מקרים שבהם אנשים לא מוצאים את עצמם ושמעיינים בתפריט שהוא מעט מסובך לפעם הראשונה. אגלה לך סוד – גם בזה יש יד מכוונת. כן, אנחנו עובדים פה, שנינו כבר לא ילדים, ואנחנו רוצים שיהיה לנו נעים גם עם הצוות וגם עם הלקוחות. להגנתנו ייאמר שאנחנו עובדים. אנחנו לא באים ויושבים בצד אלא נכנסים לכל עמדה. העמדה החביבה עלי היא הכלים, אני פשוט אוהב לעשות כלים”.

צלר: “אנחנו פעילים, אנחנו נוכחים, אנחנו לא יושבים ומנהלים בית קפה בישיבה על ספסל או דרך מצלמות, ממש לא. גם בתוכנית העסקית שלנו וגם בתחילת הדרך אמרנו ששנינו פה, וככה אנחנו גם בוחרים את הצוות שלנו – שיהיה לנו נעים, עם משפחתיות ועם אכפתיות שהן מעבר. בגלל שהקפה הוא קטן ואינטימי אכפת לנו מהרמה הגבוהה של המוצר. הכל נולד בסופו של דבר מאותו מקום, מאותה חשיבה”.

את בנית את כל התפריט?

“לא, באתי עם כמה כיוונים, וישבנו ביחד ימים ולילות כדי למצוא את הכיוון הנכון ולבנות את התפריט”.

חמצני: “בהתחלה היה לנו ליווי מקצועי, וגם הצוות שעובד איתנו היה שותף לתהליך. יש אנשים טובים שעובדים איתנו. כמובן שהבסיס זה נועה, אבל אנחנו מקבלים רעיונות למנות גם מהצוות. נועה היא לא שפית, היא פשוט מבינה באוכל ויש לה יד נהדרת. אנחנו גם מקבלים משוב מהצוות, מחברים ומלקוחות”.

צלר: “אנחנו אוספים מכולם את המידע ומדייקים. אנחנו עסק צעיר. בהתחלה היו כמה ניסיונות, אז הורדנו מנות, הוספנו אחרות, אנחנו מתאימים את עצמנו לעונות השנה, שומעים את הקהל, שומעים אנשי הצוות מה הם סופגים מהלקוחות, ומגיבים בהתאם”.

גם צורת ההגשה שלכם היא מיוחדת.

חמצני: “לא התכוונו לזה. המגש שלנו הוא מיוחד, וזה בהחלט נועה”.

צלר (צוחקת): “מי אני בלעדיו? אני באה עם הג’וק, ואז מפתחים את זה”.

חמצני: “אין אגו, וזה הסוד של השותפות הזו. אני מרגיש שמצאתי שותפה מעולה, וזו רק ההתחלה. כשבאים ושואלים אותי ‘איפה בעלת המקום’ זה הכי בסדר, וגם להיפך. שותפות בלי אגו זו כבר התחלה מעולה. כשאין אגו אתה מקבל מכולם ומרכיב משהו מעולה. אתה לא בא ואומר ‘אני, אני ואני’ אלא אומר ‘אנחנו’. זה נשמע קיטשי, אבל זה עובד”.

צלר: “זה נדיר”.

קורנביף בקפה דיומא. "הקו המנחה הוא מה שטעים לנו"

לא מאמינים בשיח הקורבני

לפני שהשניים בחרו את הלוקיישן הם חרשו רגלית את הציר ממרכז הכרמל ועד למרכז חורב הלוך ושוב כמה פעמים לפני שהחליטו שרחבת הפסנתר תתאים להם ביותר, למרות שהיו לא מעט חששות.

חמצני: “כשהתחלנו פה היה דיבור על מרכז הכרמל שהוא רגוע”.

רגוע מדי.

“ושהוא לא מתרומם. גם הרחבה הזו היתה הרבה יותר שוממת מעכשיו. אנחנו לא מאמינים בשיח הזה, בשיח הקורבני. אנחנו לא מאמינים בלחכות שיעשו את העבודה בשבילנו. אז יצרנו כי ידענו שבית הקפה צריך משהו נוסף, ובגלל זה פתחנו גם את חנות הצעצועים. אחרי חצי שנה שבה אנחנו פתוחים אנחנו רואים הרבה יותר תנועה במקום. הולך להיפתח פה עסק נהדר של כנאפה, יש הרבה אנשים שמתעניינים ברחבה הזו, ואני בטוח שהמקום יתפתח. כשמסתכלים מסביב רואים המון בנייה בכרמל, רואים קהל איכותי במעמד סוציו אקונומי טוב, ואנחנו מאמינים שכשאתה עושה משהו טוב אתה מקבל תנועה ומקבל אמון מהלקוחות. המטרה שלנו בסופו של דבר היא שרחבת הפסנתר תהיה המרכז של מרכז הכרמל. יש פה מקום, יש פה תשתיות ויש פה את כל הנתונים כדי שהרחבה הזו תפרח. אנחנו מבחינתנו נעשה את מירב המאמצים שזה יקרה”.

נראה שהנהלת העיר שביטלה כל אירוע תרבותי בגן האם לא מאמינה בו.

“עשינו לא מעט דברים בעיר הזו, יש לנו עבר בעסקי מזון, ואני מרגיש את שיתוף הפעולה. הגם שזה פופולרי מאוד לבקר את העירייה, אני דווקא מרגיש שיש לי עם מי לדבר, בין אם זה עוזר ראש העיר ניר שובר שגר קרוב ושכל בקשה שביקשנו לגבי העסק תמיד קיבלנו ממנו עזרה, ובין אם זה ברישוי עסקים. אנחנו מרגישים שיתוף פעולה ושינוי בדרך. אני לא אומר שאנחנו כבר שם כי יש עוד מיליון צעדים ופעולות לעשות. נכון, אין יותר הופעות שממלאות את הכיכר לשעתיים, ושעתיים אחרי אין מה לעשות פה. זה בסדר גמור, אנחנו מבינים את הרעיון ואת הקו, ויש לנו סבלנות. לומר מילים טובות על העירייה בימים אלו זה לא פופולרי”.

כשמכירים את שובר הכל הופך להיות קל יותר. גם סלפי עם ראש העיר בלשכה שלה פותח דלת.

“זה לא רק שובר, זה גם הפקיד שיושב ברישוי עסקים. אנחנו מרגישים הבדל בתודעת השירות וברצון לעזור. זה לא מושלם, אני רק אומר שיש שינוי. לא מעט גורמים רוצים לעזור, ואנחנו מקווים שזה יימשך ויעשה רק טוב. אנחנו משתדלים לחיות בהרמוניה, בלי מלחמות”.

ומה החזון לעתיד – להתפתח, לגדול?

“להתפתח כן. לגדול? לאו דווקא להפוך את דיומא לרשת, זה לא הרעיון. בנינו מקום קטן, אינטימי וחמוד. בתוכנית העסקית שלנו זה היה בדיוק הרעיון. אנחנו יודעים לעבוד רזה ויודעים גם להתרחב. אני יכול לומר ששנינו הופתענו מהנתח שהמטבח מקבל. אנשים מגיעים אלינו לאכול. אנחנו יודעים שיש בינינו שיתוף פעולה מצוין, אנחנו יודעים שיש לנו מוצר טוב, אבל אנחנו לא יודעים לאן זה יתפתח. אנחנו כן רואים מקום לפתח את ילדותא. אנשים חושבים שילדותא זו רשת, אולי בגלל ההיכרות הטובה שלהם עם המוצרים. אלה האינטליגנציה המסחרית שלמדתי באיקאה והכלים שקיבלתי שם, נוסף על עין הטובה ועל הבחירות של נועה”.

איך אתם מחלקים את הזמן ביניכם?

צלר: “אין חלוקה ברורה”.

מי מתפעל את החנות?

“מי שצריך, מי שנמצא”.

לחו”ל תצליחו לנסוע ביחד?

“בטח, אנחנו סומכים על הצוות. יש פה אנשים שנמצאים איתנו מזמן ההקמה, שעזרו לצבוע עמודים ולנקות את המדפים של המחסן, והיו פה בכל האטרף של איפה ממקמים את השולחנות ואיך מסדרים הכל. יש לנו מיקס של אנשים שהם ממש נשמה. זה כמו קבוצת כדורגל, רק שפה השוער הוא גם המאמן וגם השופט”.

הפועל או מכבי?

חמצני: “אני בא מבית אדום, אז בטח הפועל. אני מבקש שתצייני את זה כי החמצנים הם אדומים, על אף כמה סוררים במשפחה. אבל כמובן שנועה שוב מאזנת”.

צלר: “שהטוב ינצח, אין לי העדפה ספציפית, אבל גם לי יש בקשה לציין את פוקסי שהוא מורי ורבי, שלימד אותי הכל”.

למה דיומא?

“יש לשי בנק של ביטויים נוסטלגיים כאלה שהוא שולף אותם, שאת חלקם לא שמעתי בחיי או לא שמעתי המון שנים. התחבטנו על שם לבית הקפה, וכשהיינו בדרך לחתום על המסמכים הוא אמר משהו עם ‘ענייני דיומא’, וזהו. זו היתה החלטה של רגע, זה התלבש, ומאותו הרגע היה ברור שזה קפה דיומא”.

חמצני: “אנחנו מאמינים באנרגיות. לפעמים אני מגיע בבוקר ויש ברקע מוזיקה טובה אז אני יודע שזה יהיה יום טוב, שההרמוניה הזו הולכת להמשיך כל היום. כאלה אנחנו”.

שי חמצני ונועה צלר. "אנחנו מאמינים באנרגיות” (צילום: חגית הורנשטיין)