“אני שווה בסביבות 63 מיליון דולר”

לפני 30 שנה, כאשר אדוארד (אדי) פילבגר סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בקישינב, לימים בירת מולדובה, כתבו לו מוריו בתעודה הערכה, שהיא כמו חוות דעת או המלצה להמשך הדרך, וציינו שיש בתוכו שני אנשים. פילבגר לא ממש הבין למה טוענים שהוא דו פרצופי ודרש הסבר.

“הסבירו לי שהכוונה היתה שאני כמו שני אנשים שונים בגוף אחד”, הוא נזכר, “בבית הספר הייתי תלמיד מצוין ובן אדם טוב, אבל איך שהסתיים יום הלימודים הפכתי לילד רחוב של בלגנים ומכות. זו היתה התקופה, לא היה כל כך מה לעשות. היתה תוכנית אחת לילדים בטלוויזיה ולא היה אינטרנט, אז היינו בחוץ, שיחקנו כדורגל והשתוללנו בחבורות. הייתי מתאגרף, אז הרגשתי שאני כבר גבר. הרבצתי הרבה, אבל גם חטפתי. ככה היה אז בשנות ה־70 וה־80 בברית המועצות”.

הוא נולד לפני 48 שנים בקישינב, בן בכור לאחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, והציפיות ממנו, כבכל משפחה יהודית, היו להיות מוזיקאי ולנגן באקורדיון. “למרות שבן הדוד של אמי היה מנהל בית הספר המקומי למוזיקה, לא קיבלו אותי כי אין לי אוזן מוזיקלית”, צוחק פילבגר, “ואם לא מוזיקה אז עוסקים בספורט. אבא שלי רשם אותי לג’ודו, אבל לא ממש הצלחתי כי הייתי רזה מדי וגבוה מדי. כשהייתי בן 12 נרשמתי לאגרוף, וזה השפיע מאוד על חיי עד היום. אגרוף זה ספורט של גברים – צריך משמעת, צריך אומץ, צריך אופי מסוים”.

ניהלתם אורח חיים יהודי?

“לגמרי. לאבי קוראים ישראל, ואי אפשר היה לטעות ולחשוב שאנחנו לא יהודים. אמנם לא חגגנו את כל החגים, אבל ידעתי מה זה פורים כי אמא היתה אופה אוזני המן וחגגנו קצת את פסח. ספגתי הרבה אנטישמיות בגלל שם המשפחה שלי, קיבלתי הרבה מכות, הציקו לי המון, והייתי חוזר הביתה בוכה. זו הסיבה שהלכתי לאגרוף, ואחרי זה באמת הפסיקו להציק לי ועזבו אותי בשקט. האנטישמיות במולדובה היתה מורגשת”.

זה מה שרצית להיות – מתאגרף?

“כשסיימתי את בית הספר החלום שלי היה להיות איש צבא. זה היה כבוד גדול להיות קצין בצבא. היינו חמישה חברים, וכולנו הגשנו בקשה להתקבל לבית ספר צבאי בוולדיווסטוק – עיר שנמצאת במזרח הרחוק הרוסי, לחוף הים היפני, בקצה השני של רוסיה. זו היתה יחידה כמו משמר הגבול אצלנו, אבל תחת האחריות של הק.ג.ב. מתוך כל החמישה, לי היו הנתונים הטובים ביותר – גם תלמיד מצטיין וגם ספורטאי מעולה”.

וברור שבגלל היותך היהודי היחיד בחבורה לא התקבלת.

“נכון. ארבעה קיבלו זימון למבחנים, ואני קיבלתי דחייה על הסף. בגלל שכולנו היינו חברים, שינינו את דעתנו והגשנו בקשה להתקבל לאקדמיה הצבאית של חיל האוויר. כי אם לא רוצים אותי במשמר הגבול אז אהיה טייס קרב. הגשנו כולנו בקשה, אני ועוד אחד עברנו את כל המבחנים, אבל איך שקיבלתי הודעה שהתקבלתי, הגשתי בקשת ויתור. האופי שלי לא מאפשר לי להיות במסגרת שאין לה הסבר. למה ביום ראשון, ביום החופשי שבו לא עושים כלום, אני לא יכול לשכב במיטה, אלא רק לשבת על כיסא ליד המיטה? או למה אנחנו חייבים לצעוד במסדר לחדר האוכל כשאין בעצם פעילות? הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך להיות שם ופרשתי אחר חודש. חזרתי לקישינב, זה היה בשנת 1990, ובדיוק אז החליטו הורי לעלות לישראל. את עשרת החודשים עד לנסיעה ניצלתי ללימודים באוניברסיטה כדי שלא אצטרך להתגייס”.

רצית לעלות ארצה?

“לא, לא רציתי וגם לא הבנתי למה ההורים החליטו דווקא אז לעלות, כי בתחילת שנות ה־90 כבר היתה פרסטרויקה, היו שינויים לטובה ברמת החיים, וגם לא רציתי להפסיק להתאגרף. היה לי כסף, היו בנות, היו חברים – מי צריך עכשיו לעזוב הכל ולעלות לישראל?”.

אדי פילבגר. “כשסיימתי את בית הספר החלום של היה להיות איש צבא"

עבודות שחורות

הם הגיעו לארץ שתי משפחות – גם דודתו מצד אביו ובני משפחתה הצטרפו להרפתקה שהחלה בדירה שכורה בקרית ביאליק. אביו ואמו נשלחו לאולפן בקריה, והוא ואחיו נשלחו לאולפן בקיבוץ דן לתקופה של חצי שנה.

“הרעיון באולפן היה יום ללימודים יום לעבודה”, משחזר פילבגר, “הייתי בדיכאון כי העבודה הראשונה היתה לקטוף קלמנטינות, ולא האמנתי שילד יהודי שסיים את בית הספר בהצטיינות יעבוד כל החיים בעבודות כאלה. אין עתיד, אין כסף, אין שפה, אין שום דבר, וכל החיים אני עומד לעבוד בעבודות מזדמנות? יום קלמנטינות, יום ניקיון מטבח, יום לאסוף פורלים. במשך חודשיים וחצי הייתי בדיפרסיה חזקה ורציתי לחזור הביתה. את יום הולדת 20, ב־13 בינואר, חגגתי בקיבוץ. הקיבוצניקים הצברים התייחסו אלינו לא ממש יפה, בלשון המעטה – כל הבנות הרוסיות זונות, כל הבנים הרוסים עבריינים. זלזלו בנו ושאלו אותנו מופתעים אם היתה לנו מכונית בברית המועצות. כנראה חשבו שגרנו עם דובים בסיביר. בקיצור, היה בלגן, קצת מכות, ולמחרת זרקו אותי מהקיבוץ. אמרו לי לקחת איתי את אחי למרות שהוא בכלל לא היה מעורב. חזרתי להורים, נרשמתי לאולפן, אבל לא יכולתי לעבוד במקביל כי לא ידעתי את השפה, אז טיילתי בצור שלום. זה היה אז גטו של עולים חדשים, בעיקר קווקזים, ושם לא צריך היה עברית כי כולם דיברו רוסית. בבקרים למדתי ובצהריים הסתובבתי, עד לאותו יום גורלי. זה היה אחד מהימים הגורליים שחוויתי בחיי, ויש לי כמה מקרים ששינו את חיי לגמרי, מהקצה אל הקצה”.

מה קרה באותו היום?

“ליד המתנ”ס של צור שלום, שם היו משחקים טניס וכדורסל, שמעתי פתאום רעש מוכר – הצליל של כפפה מכה בשק אגרוף. זהו רעש מיוחד. הלכתי בעקבותיו עד לדלת של אולם, פתחתי אותה וראיתי שם דוד גדול עומד במרכז האולם. בשבילי הוא היה דוד כי אני הייתי בן 20 והוא היה כבר באמצע שנות ה־30 לחייו. הוא צעק אלי ברוסית באגרסיביות לסגור את הדלת ושאבחר אם אני רוצה להיות בפנים או בחוץ. נכנסתי פנימה, וזה הרגע שבו השתנו חיי. קראו לו בוריס ליברמן, ולפני שלושה שבועות הייתי בהלוויה שלו. זה האיש שנתן לי את הכיוון הנכון בחיים. התחלתי להתאמן אצלו, והוא עזר לי להתקבל לעבודה במחלקת הקירור בתנובה. הוא היה מתאגרף ברוסיה, כמו אבא שלו שהיה מתאגרף ומאמן ידוע, והתאמנתי אצל שניהם. במקביל עבדתי קשה מאוד – כל משמרת זה להעמיס 25 טון של בשר, עופות ודגים בידיים על המשטחים – אבל התייחסתי לזה כאל אימון נוסף. בעזרתו של ליברמן הכרתי את אשתי. הייתי חסר ביטחון באופן מוחלט כי חשבתי שכל החיים עד הפנסיה אהיה סבל עם משכורת של 1,000 שקל לחודש”.

בגלל זה לא התחלת איתה?

“נכנסנו למסעדה שבה היא עבדה כמלצרית, והוא קלט שאני מסתכל עליה. הוא אמר לי ללכת לדבר איתה, אבל לא רציתי כי נראיתי מוזנח עם בגדי העבודה. בלי שהבחנתי הוא ניגש אליה, הצביע עלי והשיג את מספר הטלפון שלה. ככה הכרנו. בהמשך התחתנו ונולדה לנו בת”.

נחזור לעניין הסבלות – לא היו לך שאיפות לשנות?

“שאיפות כן, אבל לא הצלחתי למצוא את הדרך לשנות כיוון. לפני החתונה דיברנו על העתיד והיא אמרה לי משפט שאותו אני זוכר טוב מאוד. ‘אדי, אתה בחור טוב וחכם, מרוויח אמנם לא הרבה, אבל נסתדר עם זה’, היא אמרה, ‘יש לי בעיה אחת איתך – נניח שנתחתן ושיהיה לנו ילד, מה יקרה כשישאלו אותו בבית הספר מה אבא שלו עושה? אתה רוצה שהילד שלך יגיד שאבא שלו עובד כסבל בתנובה?’. היא רמזה שצריך לעשות משהו, ולי לא צריך להגיד משהו פעמיים. התקבלתי למכללת יד נתן בעכו, למדתי תעשייה וניהול ואבטחת איכות עם עברית על הפנים. עד עכשיו אני לא מצליח להבין איך סיימתי את המכללה. בקושי עברתי את כל המבחנים. ואז עזבתי את כל העבודות המזדמנות והלכתי לעבוד במפעל אלומיניום בצור שלום כמבקר איכות – גם עבודה שחורה, אבל לפחות עם עמדה”.

וכל אותו הזמן התאגרפת?

“כן, כל הזמן, כולל תחרויות ואליפויות הארץ, עד הולדת בתי ניקול. בגלל שלמדתי במכללה קיבלתי דחיית שירות, אבל בסוף הלימודים התגייסתי ושירתי במחנה פילון במשך שנה אחת. זה מה שנדרש ממני, כאיש נשוי ואב לתינוקת בת חודשיים. זו היתה התקופה הכי קשה בחיי כי אשתי גם התחילה ללמוד, לא היה לי מקום עבודה מסודר ולא היה לנו מספיק כסף לחיות. עברנו לגור בחיפה, ובו זמנית עבדתי גם במחסני מזון, גם כמאבטח במועדונים בסופי שבוע וגם בבניין שלוש פעמים בשבוע. היום הכי קשה – אמנם זה הכל יחסי – היה היום שבו הבנתי שצריך לשנות משהו בחיים האלה. הגיע יום שישי, רגע לפני כניסת השבת, שנינו עישנו, ולא היה לנו כסף לקנות אפילו חפיסת סיגריות אחת. נזכרתי שלילדה יש קופה עם מטבעות, ולקחתי משם כסף כדי לקנות סיגריות. זה השפיע עלי חזק והחלטתי להמשיך ללמוד. הפעם התקבלתי לשלוחה של אוניברסיטת מנצ’סטר במכללה למינהל ולמדתי מינהל עסקים עם התמחות בשוק ההון. שם דווקא הלך לי טוב כי כבר ידעתי עברית, ובמקביל עבדתי במועדונים והייתי ידוע בחיי הלילה בעיר”.

שוק ההון לא קרץ לך?

“התקבלתי לעבודה במפעל פרוטרום כסגן מנהל מחסן. כבר לא הייתי צריך לעבוד בידיים. באוניברסיטה לומדים הכל בתיאוריה, אבל לא היה לי מושג מעשי. בכל בוקר המנהל שלי היה פותח את מדור הכלכלה, והיו שם עמודים שלמים של מספרים – המניות עלו וירדו. פעם הוא היה עצבני ופעם מבסוט. התחלתי להתעניין וחשבתי שזה קל מאוד כי זה כמו קזינו. אחרי ימים ספורים, כשהייתי בדרך הביתה, הקשבתי לתחנת רדיו ברוסית ושמעתי פרסומת שקראה לבוגרי השכלה גבוהה בתחום הכלכלה, המימון ושוק ההון ללמוד בקורסים לייעוץ ולניהול תיקי השקעות. למחרת התקשרתי והתחלתי ללמוד שם. ארבע פעמים בשבוע הייתי מסיים את העבודה, ממהר להגיע לקורס שהתחיל ב־19:00 בערב ברמת גן, מסיים ללמוד ב־23:00, מגיע הביתה ב־1:00 בלילה, וב־6:00 בבוקר למחרת כבר מתייצב בעבודה. ככה זה נמשך חצי שנה, וזה התלבש לי טוב – גם לאופי שלי כי אני אוהב סיכונים ואוהב את האדרנלין, וגם בגלל שהרגשתי שזה המקצוע בשבילי. לקראת סיום הקורס הגשתי מכתב התפטרות ופתחתי את העסק הראשון שלי. התחלתי לסחור עם כסף שחסכתי. אם אני לא טועה היו לי 10,000 שקל כהון התחלתי, ואז חברים הצטרפו ועוד כמה לקוחות. לא היה לי רישיון, אבל לפי החוק יכולתי לנהל עד חמישה חשבונות של אנשים זרים”.

עשית כסף?

“במשך שנתיים-שלוש היו עליות חזקות, אבל היו גם פעמיים ירידות חזקות וכמעט שרפתי את כל התיק. בכל פעם הצלחתי לטפס למעלה, אבל אלה לא היו חיים כי כשאין לך כסף ואתה רוצה לעשות הון, אתה צריך להסתכן כמה שיותר, והסיכונים היו כאלה שלא ישנתי לילות שלמים בגללם. אם אתה סוחר במט”ח זה לאורך כל היום – בכל שעה ביום אתה משחק בבורסה אחרת בעולם. לא היו לי חיים אבל הצלחתי לעשות את ההון הראשוני. עשיתי עסקים נוספים – פתחתי חברת מכירות, מכרתי כל מיני מכשירים רפואיים וציוד לבית – אבל זה לא ממש הלך. היתה לי הזדמנות להיכנס לתחום של הבילוי הלילי והפכתי לשותף פאסיבי בכמה מועדונים”.

אלו מועדונים?

“המודה בר שהפך להיות המלינה, ומועדון מטר שמונים. יום אחד השותף שלי דניאל פולונסקי החליט שבארץ אין לו מקום להתפתח והוא העביר את הפעילות לרוסיה. הוא הציע גם לי לעבור, אבל אני הייתי כבר גרוש, והקשר עם הבת שלי היה חשוב לי מאוד. הייתי חייב לראות אותה בכל יום, ולכן סירבתי. אחרי חצי שנה הוא הגיע לביקור בארץ וניסה לשכנע אותי שוב, אבל ממש התלבטתי. לא ידעתי איך אצליח לא לראות את הבת שלי”.

מן הסתם עלית ברמת החיים, אז למה בעצם לעזוב?

“היתה רמה אחרת אבל תמיד ציפיתי ליותר. אמרתי לעצמי שאם אני לא אציב לעצמי מטרות אני אעצור, ומי שעוצר מתחיל להידרדר. אז תמיד הייתי שם לעצמי מדרגות ומטפס עליהן. אלו תובנות שקראתי באיזשהו ספר ושאימצתי לעצמי. בסופו של דבר החלטתי לטוס לחודש-חודשיים, ידעתי שאחזור לביקור בכל שבועיים כדי להיות עם הבת שלי, ובתחילת 2008 עברתי למוסקבה”.

איך היה המעבר? זה שוב להיות זר ולהתחיל מאפס.

“בהתחלה היה קשה מאוד. למרות שלא היה קושי עם השפה, המנטליות היא ממש שונה. אפילו את הקור ואת השלג לא הכרתי. ידעו שאני זר בגלל המבטא ובגלל צבע העור כי הגעתי לשם שחום אחרי 15 שנים בשמש הישראלית. חשבו שאני קווקזי, אבל בטוח לא רוסי”.

אדי פילבגר. "לאחרונה פרשתי באופן סופי בגלל פציעה בעמוד השדרה"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

שומרי ראש

פילבגר ופולונסקי, שותפים משנת 2005, פתחו את העסק הראשון שלהם במוסקבה – הפצת שואבי אבק קירבי האמריקאיים – אבל אז בועת ההייטק התפוצצה, וארצות הברית נכנסה למשבר כלכלי גדול שהשפיע ישירות על בנקים ברחבי העולם, וכמובן שגם ברוסיה. השניים התלבטו איך כדאי להמשיך, והרעיון שעלה במוחו של פולונסקי היה להיכנס לתחום הקוסמטיקה.

למה דווקא קוסמטיקה?

“הערכנו שיש שלושה ענפים שיעבדו תמיד, אם יהיה או לא יהיה משבר – אוכל, בריאות ויופי. לא משנה איזה משבר יהיה ולא משנה אם לא תהיה משכורת במשפחה, האשה תמיד תמצא איזשהו סכום לקרם פנים או לאודם. ווינסטון צ’רצ’יל אמר שבזמני משבר הכי טוב להשקיע בענפים חדשים, כי כשהכל בירידה הצמיחה תבוא מהר. פתחנו חברה בשם דשלי ולא ממש ידענו מה צופן לנו העתיד, אבל היה לנו מזל”.

מה היה החזון?

“באפריל 2010 פתחנו סניף אחד, ומיד עברנו לעבוד בשיטת הזכיינות. מכרנו זיכיון תמורת תשלום סמלי, אבל הזכיינים קנו מאיתנו את מגוון המוצרים שייצרנו במפעל הרמן בישראל. היתה לנו בלעדיות על סדרת המוצרים שלנו. השנה הראשונה היתה קשה מאוד – היו לנו שישה סניפים והפסדנו המון כסף – אבל ראינו שיש סיכוי להצלחה. משנת 2011 התחלנו לצמוח בקצב שלא תיארנו לעצמנו. בכל החברות הנורמליות תמיד יש מלאי, ומחלקת השיווק מנסה להיפטר ממנו. אצלנו היה בדיוק הפוך – השוק עבד כל כך חזק ולא היה לנו מספיק מלאי לספק את הדרישה. שיגענו את הבעלים של מפעל הרמן. הם לא הצליחו לקלוט מה קורה ואמרו שמעולם לא ראו אף חברה עם קצב צמיחה כזה. בשנת 2014 קיבלנו הזמנה ממשרד המסחר והתעשייה הפדראלי של רוסיה, ונתנו לנו אות כבוד כחברה עם קצב צמיחה אדיר על תרומתנו למשק הרוסי. היו לנו 30,000 עובדים. אחר כך התרחבנו לכל מדינות חבר העמים”.

כמה סניפים היו לכם בשיא?

“היו לנו 270 סניפים, כולם על בסיס זכיינות. הם היו צריכים לעבוד לפי הכללים שלנו כדי למנוע הטעיה של הצרכן. חששנו מכך שהמפיצים המקומיים יספרו סיפורים על האיכות ועל הטיב של המוצרים, לא רצינו שהם יבטיחו ללקוחות שקרים, ולכן הכללים היו נוקשים. היתה לנו מחלקת ביקורת שכל תפקידה היה לעקוב אחר תלונות של צרכנים באינטרנט, וסליחה על הביטוי – היינו מזיינים את המפיצים ואת הזכיינים שלא עמדו בכללים. בהפרת המשמעת הראשונה היינו מזהירים וקונסים אותם ב־2,000 דולר, ובהפרה השנייה הקנס היה 5,000 דולר וביטול הזיכיון. היו חודשים שבהם הרווחנו מאות אלפי דולרים רק מהקנסות. אתה יכול לעבוד חזק, אבל כלב אחד דביל, שעובד לא נקי או שמסתכל על ההכנסה של היום ולא חושב על מחר, יכול להרוס את כל המערכת”.

ואז רוסיה נכנסה למשבר נוסף.

“הכל היה טוב ויפה עד לתחילת 2014. אז התחילה מלחמת האזרחים באוקראינה, רוסיה סיפחה את חצי האי קרים, והמערב הטיל סנקציות כלכליות על רוסיה בעקבות הסיפוח הלא חוקי. זה השפיע מיד על הרובל הרוסי שפשוט התרסק. קנינו סחורה בדולרים, מכרנו אותה ברובלים, וכולם, כלומר כל בעלי הסניפים, הרגישו את שינוי המגמה. היו סניפים שנסגרו, היו כאלו שעשו לנו כל מיני תרגילים, ולקראת סוף 2015 החלטנו לסגור את העסק”.

לסגור או למכור?

“העסק היה מחולק לשניים – חברה אחת עסקה בייבוא ובמכירה של המוצרים ואותה סגרנו, והחברה השנייה מכרה את הזכיינות ואותה השארנו בידינו. מכרנו את ליין המוצרים לחברה מתחרה שהיה לה מוצר אחר, והיא הכניסה אותו לסניפים שהיו בבעלותנו”.

כמה העסק היה שווה?

“בשיא אני מעריך שיותר מ־150 מיליון דולר, אבל מכרנו בפחות. אם את שואלת כמה אני שווה היום…”.

אני שואלת.

“אז תשאלי ישירות. אני מעריך שאני שווה בסביבות 63 מיליון דולר”.

איך היו החיים ברוסיה כמיליונר?

“עד 2017 היו הרבה אפשרויות, גם מבחינת עסקים, גם מבחינת בילויים, וגם מבחינת תרבות – התיאטראות הכי טובים, מוזיאונים נהדרים, מסעדות ברמה עולמית וכל מיני פינוקים. אבל היה על זה תשלום בדמותן של סכנות. אתה כל הזמן צריך לדאוג מה יהיה מחר, אולי מישהו ירצה להשתלט לך על העסק, אולי מישהו ירצה לקחת אותו”.

זה משפיע על מהלך החיים?

“כן, מאוד. הייתי חי ככה כל הזמן. גרושתי היתה אומרת שיש לי פרצוף של מלחמה. אתה מתעורר עם המחשבות האלו והולך לישון איתן, תמיד”.

היה כסף אבל לא היית רגוע.

“ידעתי שרוסיה היא המקום שבו אני צריך להרוויח כסף, אבל המקום של הנפש ושל הלב הוא ישראל. פה אין הרבה אפשרויות עסקיות כאלה, אבל כאן זה הבית – אתה לובש שורטס, טריקו וסנדלים, וככה מסתובב בחוץ. ברוסיה שכחתי מה זה שורטס. שם מודדים אותך לפי המראה שלך ולפי החליפות שלך. שם שעון זה שעון, נעליים הן נעליים, וגם הרכב חייב להתאים לסטטוס. פה בארץ הרבה יותר פשוט והרבה יותר כיף. שם אתה תחת שמירה ואבטחה – עברנו ארבע מלחמות בין עסקים. היו תקופות קשות מאוד שבהן הסתובבנו עם שיירה של רכבי אבטחה ועם שומרי ראש, לא יכולנו לזוז לבד לא שמאלה ולא ימינה. זה לא קל. עכשיו, כשאני נזכר בתקופה הזו, קצת קשה להאמין”.

מדוע נשארת שם לאחר שהעסק נסגר?

“היו לי עוד כל מיני עסקים, חלקם מוצלחים, חלקם לא ממש. הייתי פותח וסוגר. בשנתיים-שלוש האחרונות הבנתי שזה לא מקום לעסקים. אתה צריך לחשוב איך להגן על מה שבנית, יותר מאשר איך לקדם עסק או איך לפתוח עסק”.

למה?

“בגלל המצב הפוליטי, בגלל הסנקציות, בגלל החמרה ביחס של השלטון ואיך הוא מגיב לכל מיני מצבים. המצב שם הוא לא טוב. סתם בזבזתי שם את השנתיים האחרונות, אבל חשבתי שהמצב ישתנה. חשבתי שאם הצלחתי פעם להרים, אז למה לא לנסות ולהרים עסק נוסף. אבל ראיתי שהמומנטום הוא לא טוב ושהמצב מחמיר. הייתי רגיל ללכת למסעדה מסוימת שבה הכרתי את רוב הסועדים, והם פשוט עזבו את המדינה”.

רמת החיים ירדה?

“לעם? רע מאוד עכשיו. מחירו של סל המוצרים בסופר עלה, ואיכות המוצרים ירדה מאוד. השחיתות נמצאת בכל הרמות – משוטר התנועה ועד למפקד המשטרה. המדיניות של ולדימיר פוטין ואיך שהוא מנהל את המדינה הם כנראה הגורם הישיר על מצבו של העם. מי שלא מקורב לשלטון, אין לו מה לחפש שם”.

אתה יכול להיכנס לשם?

“כן, בטח, אבל אני לא רואה שם שום עתיד מבחינת עסקים. אני לא אזרח, ואם אין לי מה לעשות מבחינה עסקית אז מה יש לי לחפש שם? הבית שלי הוא בישראל, בגלל זה חזרתי לפה. מפה אני יכול לנהל הכל. יש לי עסקים במדינות אחרות, ומפה הכי כיף לנהל הכל – לשבת בשורטס בגינה עם כוס קפה, אינטרנט וטלפונים”.

אדי פילבגר. "היו תקופות קשות מאוד שבהן הסתובבנו עם שיירה של רכבי אבטחה"

דנייתים פלצנים

בשנת 2011 פילבגר חווה משבר מסוג חדש ולא מוכר והוא ממש לא מתבייש להודות בו – משבר גיל ה־40. חברים סיפרו לו, הזהירו מראש, אבל הוא לא התייחס – הוא הרי קשוח, אחד שיודע מה הוא רוצה, מציב מטרה וגם מגיע אליה. עניין הגיל תפס אותו לא מוכן כאשר יום אחד הוא הסתכל בדרכון והרגיש שיותר ממחצית חייו עברה, ואיך לעזאזל מתמודדים עם הזיקנה. הוא חזר למקום הבטוח – לאהבה הישנה שאותה עזב כשבתו נולדה.

“חזרתי לאולם האגרוף”, הוא מתמוגג, “חזרתי קצת לעבוד על השק בשביל עצמי, ונכנסתי לזה כל כך עמוק שתוך שנה כבר השתתפתי בתחרויות רשמיות. זכיתי שלוש פעמים באליפות רוסיה באגרוף. הייתי כבר בן 42 והתחריתי נגד צעירים. השתתפתי גם בשמונה קרבות של טורנירים מקצועיים. זה לא ברמה של הטופ העולמי – ידעתי מה הרמה שלי, ובגילי אני לא יכול להתחרות מול אלופי עולם. אם הייתי עושה קרב כזה, כנראה שהוא היה הקרב האחרון בחיי. אגב, לאחרונה פרשתי באופן סופי בגלל פציעה בעמוד השדרה”.

היום אתה הבעלים של רשת מועדוני אגרוף.

“כשחזרתי לאגרוף ראיתי את הבחורים הצעירים שהשקיעו את כל החיים כדי להיות מקצועניים ואת הקשיים שהם חוו. לחלקם לא היה מה לאכול, אחרים עבדו כשוטפי מכוניות כדי לממן את האפשרות להתאמן. יש לי חבר קרוב מאוד – סרגיי חריטונוב שהוא אלוף עולם ב־MMA (קרבות אגרוף ללא חוקים; ח”ה) – ועלה לנו רעיון לפתוח רשת של מועדוני אגרוף, כולל אגרוף תאילנדי ו־MMA, לקחת צעירים, לעזור להם בכל מה שאפשר כדי שיתאמנו בצורה מקצוענית, לממן להם מחייה ולתת להם משכורת כדי שהם ישתתפו בתחרויות וייצגו את המועדון שלנו שנקרא ויטיספייט. יש לנו שם כעשרה לוחמים, וחלקם הגיעו לרמות גבוהות מאוד”.

היית פותח בארץ אקדמיה כזו?

“יש לי חבר שהוא יו”ר איגוד האגרוף התאילנדי, והוא רוצה שאצטרף אליו. יכול להיות שזה יקרה”.

אתה לא רוצה להיות בעלים של קבוצת כדורגל? אולי תקנה את הפועל חיפה?

“(צוחק) הפועל חיפה? האמת, לפני שבוע פנו אלי, אבל לא אסגיר את שם הקבוצה. יש גישושים ראשוניים, זה השלב הכי התחלתי. אני צריך להכיר קודם את השוק. יש הבדל תהומי בין ספורט לחימה לבין ספורט קבוצתי. לקבוצה יש אוהדים, והאוהדים הישראלים הם כמו ילדות בנות 14. כל דבר שלא מוצא חן בעיניהם זה בכי, ואי אפשר לנהל ככה עסק. כשגרתי בארץ, למרות שגרתי בחיפה, הייתי אוהד של מכבי תל אביב. עכשיו כל החיפאים ישנאו אותי, אבל זה בגלל שורה אובארוב. הייתי מת עליו, והוא גם נולד באותו תאריך כמוני”.

אתה חושב להשקיע בחיפה?

“אני נמצא במשא ומתן עם כמה חברות, ונכנסתי חזק לשוק ההון כי לא שכחתי אף פעם את המקצועי העיקרי שלי. הקמתי מערך של ניהול תיקי השקעות, ומה שמעניין אותי זה תחום הנדל”ן בחיפה, פינוי-בינוי. אני עובר תהליך של התאקלמות וצריך לרענן את החוקים כי הכל השתנה. לא משעמם לי. שוק ההון עובד מבוקר עד בוקר. יש אנשים שחייבים ללכת לקזינו, אני חייב את האדרנלין שנותנת לי הבורסה. וגם לא לשכוח – זה רווח. מי שעושה דברים בשכל מרוויח הרבה. כשאתה מנהל את מערך הסיכונים נכון, זה נותן לך פרנסה טובה”.

אתה גר בדניה. מתחבר לשכונה?

“הכל קרוב – חדר הכושר, הבריכה, ויש לי כבר כמה חברים חדשים. נכון, יש פה פלצנים, וזה דווקא נחמד לפעמים לשבת איתם לכוס קפה ולצחוק על הפלצנות שלהם. אני למדתי כבר לפני הרבה שנים שלא אצליח לחנך אנשים. אני רואה בן אדם, רואה את היתרונות ואת החסרונות שלו. אם אני צריך משהו מהיתרונות שלו אני משתמש, ואת החסרונות שלו אני מנטרל. ככה אני מתנהג וככה אני מחנך את הבת שלי. אי אפשר לחנך את כולם לפי הצרכים שלך או לפי האופי שלך. בן אדם הוא כזה, ותקבל אותו כמו שהוא. אם יש לו יותר חסרונות מיתרונות – תתרחק”.

אדי פילבגר. “יש לי חבר שהוא יו”ר איגוד האגרוף התאילנדי, והוא רוצה שאצטרף אליו"