"ואז כריס קורנל נכנס לחיים שלי”

אבי משיח היה אחד מאותם הילדים שמסיימים 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות ושהמערכת פלטה אותם, לפעמים אפילו מבלי משים, כאלו שלא נשארה בהם טיפה אחת של תקווה להיות משהו ולהצליח. משיח נולד בעפולה לפני 52 שנים, ילד חמישי למשפחה חרדית, אך חזר בשאלה עוד לפני בר המצווה. הוא אמנם עלה לתורה, אך בזה הסתיים הרומן שלו עם הדת.

בעפולה המשעממת של סוף שנות הסבנטיז ותחילת האייטיז לא היה הרבה מה לעשות, אז כל אחד ניסה לעשות את המיטב ולמצוא תחום שבו הוא יוכל להתפתח. משיח אהב מוזיקה, למד גיטרה ואף לימד בשלב מסוים את מוש בן ארי לנגן. בצבא הוא שירת בסיירת גולני, וכשהשתחרר המשיך לנגן. הוא לא ממש ידע מה יהיה הכיוון, ובטח שלא היו לו שאיפות להיות רופא.

“סיימתי את התיכון ללא בגרות וללא אמונה שזה אפשרי”, מספר משיח, “בשורה התחתונה – כשהגעתי לטכניון בגיל 28 עשיתי ארבעה תארים במדע, כולל רפואה, בעשר אצבעות. זה סיפור גדול ששווה קמפיין שישרת את תלמידי התיכון שמקבלים הרגשה שהם לא שווים ושהם לא יכולים. אני רואה את הילדים שלי היום נתקלים באותו הקיר – גם אם יש לך הפרעת קשב ברמה הכי קלה שיש, מערכת החינוך מוותרת עליך בקלות – והם עוד לומדים בבית ספר פרטי. אני אומר לילדים שלי ‘תצחקו על המערכת בפנים. לא קיבלו אתכם למגמה שבה רציתם? אחרי הצבא תעשו מכינה בקלות, בדיוק כמו שאני עשיתי בשמונה חודשים – מאפס בגרות לבגרות מצטיינת – והתקבלתי לכל פקולטה שרציתי’. מערכת החינוך היום מפספסת את הילדים שלנו חופשי. אני חושב באמת לצאת בקמפיין ולהריץ איזה סרטון ביוטיוב כדי לתת לילדים האלה אמונה, להרוויח כמה ילדים. מי שלא יכול זה המורה, התלמיד יכול לעשות הכל. פה זה מתחיל ופה זה נגמר. זה הבריף הקצר על איך הגעתי ללמוד רפואה”.

ומה עשית עד אז?

“עסקתי במוזיקה בגלל חוסר האמונה שאצליח ללמוד משהו אחר. המוזיקה תמיד עברה כחוט השני בחיי. הייתי גיטריסט מקצועי בתל אביב, ניגנתי עם כל מיני אמנים, וברגע שפניתי ללימודים יצאתי עם מופע בלוז שרץ במועדונים בחיפה ובתל אביב. תוך כדי כך התחילו להיווצר שירים. יצרתי חומרים והקלטתי אלבום ראשון עם מישהו שהיה תלמיד שלי והפך להיות מפיק מוזיקלי. לא אהבתי את האלבום אז גנזתי אותו, ואז כריס קורנל נכנס לחיים שלי”.

לאן אתה ממהר? לפניו היו לך סשנים עם יהודה פוליקר ועם הרבה אמנים אחרים.

“כן, עשיתי הרבה מאוד דברים, ניגנתי בסשנים עם הרבה שמות מוכרים ובהמון הקלטות. היה לי ספציאלטה לעשות גיטרת סלייד – גיטרה בלוז מיוחדת שהרבה השתמשו בה אז. כשיש לך משהו מיוחד, הרבה רוצים אותך. אגב, בבקרים עבדתי בבניין ובצהריים, כשהייתי מסיים והמוזיקאים היו מתעוררים, הייתי הולך לנגן. ככה זה נמשך כמה שנים”.

מה גרם לך להתחיל ללמוד רפואה?

“זה גם עניין אותי וגם היה ההר הכי גבוה שרציתי לטפס עליו. זה ההר הכי מאתגר, זה האוורסט שלי. האמת היא שהרוק הישראלי באותה התקופה שעמם אותי, אז הלכתי ללמוד ביולוגיה ורפואה שעניינו אותי יותר. למעשה, הייתי בטוח שאני עוזב את עולם המוזיקה, אבל בכל פעם, בכל שלב בחיים כשחשבתי שעזבתי, היא חזרה אלי. מצחיק שמי שמחזירים אותי למוזיקה הם התלמידים שלי. למשל בלוז – חזרתי לזה בגלל תלמיד שאמר לי שאני חייב לשמוע משהו. הייתי מוקסם ומהופנט, וכך חזרתי לנגן. זו היתה תקופה נחמדה. אני מתגעגע לכל תקופה שהיתה לי בחיים. גם לנגן בלוז במועדונים בשביל כמה גרושים היה כיף. זה היה מיוחד מאוד”.

ד"ר אבי משיח. "הרבה מוזיקאים ואנשים מתחום האמנות מגיעים אלי כי אני מבין במוזיקה ומבין בידיים" (צילום: ד"ר איתן מלמד)

בלי הפסקת מים

משיח גדל על הביטלס ועל להקות רוק ובלוז. רוק כבד או הגראנג’ והמטאל של סאונדגארדן עם סולנה קורנל ממש לא דיברו אליו, אבל כשהלהקה הגיעה ב־2012 להופעה בארץ הוא הלך עם אשתו לאמפי שוני, כי הוא כן אהב שיר אחד או שניים.

“ישבתי שם מכווץ לאורך כל ההופעה”, הוא נזכר, “בדיוק הקלטתי באולפן הביתי שלי אלבום חדש, וכשחזרנו הביתה אחרי ההופעה מחקתי את כל האלבום. משהו בכנות של קורנל, משהו בישירות שלו, דיבר אלי מאוד, ואמרתי לעצמי ‘ככה. ככה צריך לדבר עם אנשים’. ואז התחלתי ללמוד את המוזיקה שלו ונכנסתי אליה יותר ויותר. הוא הגיע לארץ שוב ב־2014, וב־2016 זו כבר היתה שירת הברבור שלו. בדיעבד אפשר להבין שזה היה תור אחרון כדי להיפרד. הוא כנראה ידע שהוא הולך לעשות משהו לעצמו ונפרד מהעולם. הוא בא לפה ונתן שני קונצרטים. הלכתי לשניהם והתמוגגתי. הרגשתי כל כך חייב לבן אדם הזה על כל השנים האלה, ורציתי להחזיר לו במשהו. בתי הקטנה העלתה לו פרחים לבמה בקיסריה, הוא הודה לה, אבל אז הרגשתי שלא עשיתי די, וכך נוצר בינינו קשר”.

מה זאת אומרת נוצר ביניכם קשר?

“כריס היה חצי יהודי והיתה לו זיקה מיוחדת לישראל. אף אמן בסדר גודל שלו לא הגיע לכאן לשישה קונצרטים. אין. היה לו קשר מיוחד מאוד עם הקהל, ונוצר בינינו קשר”.

מה זה אומר?

“התעמקתי בו מאוד. באיזשהו שלב שמתי לב שיש לו הופעה בספוקן, וושינגטון, ביום ההולדת שלו. התור העולמי שלו היה אמור להסתיים בישראל, ואז ראיתי באתר שלו שהוסיפו עוד קונצרטים בארצות הברית, שאחד מהם נפל על תאריך יום ההולדת ה־52 שלו, ב־20 ביוני 2016. הפכתי את העולם בשביל להגיע אליו. נסעתי עם גיטרה ופגשתי אותו מאחורי הקלעים”.

איך הגעת אל מאחורי הקלעים?

“הפעלתי לחץ. מיילים על מיילים, פניות להפקה, הסברים של מי אני ומה אני ועל שזה יום ההולדת שלו ואיך אני רוצה לשמח אותו. בהתחלה ענו שכן, אחרי זה לא, ובסופו של דבר הם נעתרו. העקשנות ניצחה. חגגנו. אח שלו פיטר היה שם, ואחרי זה נוצר קשר שממשיך עד היום”.

התרגשת? כי לפי הסיפור שלך זה משהו אגבי לגמרי להגיע אל מאחורי הקלעים.

“מאוד. אתה רואה את האליל שלך אז אי אפשר לא להתרגש. ניגנתי ושרתי לו בקול רועד. ניגנו ביחד, שרנו, נתתי לו מתנות והוא חתם לי על כל מיני מרצ’נדייס. הוא בן אדם עם נתינה עצומה. הוא חתם לכל אחד מבני המשפחה שלי עם הקדשות אישיות על דיסקים. ואחרי שהוא כבר יצא אל הבמה הוא חשב שעדיין לא נתן לנו מספיק ושלח עם המאבטח שני מפרטים חתומים לבן שלי. הוא אמן עם נתינה אין סופית לקהל שלו. הוא לא ריחם על הגרון שלו ונתן את כל כולו בכל הופעה במשך שעתיים וחצי-שלוש שעות בלי לעשות הפסקה באמצע אפילו לכוס מים. משהו בנתינה, באמיתות, בכנות ובאי ההתייפייפות שלו קנה אותי. אחרי זה נשארתי בקשר עם כל ההפקה, עם המנהל האישי, עם מנהלת האירועים ועם אחיו, ואז גם נוצר הקשר עם בריאן גיבסון שהוא מפיק מוזיקלי שניגן עם הלהקה במשך שנתיים וחצי כצ’לן והסתובב איתם בעולם. הוא הפך לשותף שלי”.

את השותפות הזו אתה חייב להסביר.

“במאי 2017 נסעתי להשתלמות של כירורגיית היד בניו יורק. חודש לפני כן שלחתי לגיבסון מייל שאני מגיע לכמה שבועות ללא המשפחה, ובטוח שבסופי שבוע אני אטפס על הקירות מחוסר מעש. הצעתי לבוא אליו להקליט שני שירים שכתבתי – אחד מתנה לכריס ליום הולדתו ה־53 ואחד בשבילי”.

ולחיים יש מסלול משלהם.

“ב־17 במאי, יומיים לפני שהגעתי, כריס קורנל התאבד. התקשרתי לגיבסון ושאלתי אם מבטלים. הוא ענה שלא, שאם אני כבר פה אז נעשה משהו מיוחד בשביל קורנל. יצא מזה פרויקט שלם בשם ‘The Orphans at the Door of the Church’”.

איך הגבת כששמעת שהוא התאבד?

“זה היה קשה. הוא מת בגלל מחלה שלוקחת הרבה אנשים, כמו את יגאל בשן למשל. מחלה דיכאונית מאז’ורית. הוא נלחם בה במשך שנים, כולם סביבו ידעו, ואף אחד מהמשפחה הקרובה לא הופתע. ידעו שהוא פצצה מתקתקת”.

הכרת את אשתו ואת ילדיו של קורנל?

“לא. הכרתי את אחיו ואת אחותו, את כל הצוות ואפילו את המאבטח שמצא אותו תלוי”.

תשפוך לנו אור על אותו מעשה.

“קורנל מעולם לא עזב תור באמצע. כמה ימים לפני ההתאבדות הוא עזב את הלהקה ונסע הביתה כדי לחגוג עם אשתו ועם שני ילדיו את הממוריאל דיי. הוא דיבר עם אשתו על תוכניות עתידיות וחזר ישר להופעה בדטרויט. כשהוא סיים את ההופעה הוא הלך לחדרו במלון, קרא לשומר הראש שלו, וכדי לבלבל אותו הוא ביקש ממנו שינסה לסדר לו את המחשב. הוא הראה לכולם שהוא מתפקד. בזמן הזה אשתו התקשרה אליו, הוא אמר לה שהכל בסדר, סיים את השיחה ותלה את עצמו. בדקות שחלפו מאז שהוא סיים את השיחה עם אשתו היא התקשרה למאבטח, וזה ניסה לפרוץ את הדלת. הוא שבר אותה אבל קורנל כבר היה ללא רוח חיים. כל זה קרה תוך רבע שעה. צריך לדעת איך לזהות את האנשים האלה ולשמור עליהם כי הם מתוחכמים מאוד”.

אולי צריך היה להשגיח עליו 24/7?

“אני לא פסיכיאטר, אבל כל אחד שמחליט לשים קץ לחייו, גם תחת השגחה, יצליח למצוא את הרגע. אלו אנשים מתוחכמים – אתה לא רואה סימן מוקדם, הם מחייכים אליך כדי להראות שהכל בסדר – אבל בעוד רגע הם הולכים לסיים את חייהם. חודשיים אחריו תלה את עצמו צ’סטר בנינגטון – סולן להקת לינקין פארק שהיה חבר אישי ושר בהלוויה של קורנל וגם סבל מאותה מחלה. זו מחלה בדיוק כמו סרטן, וצריך לטפל בה כמו בסרטן ולא לטאטא אותה אל מתחת לשטיח. איך? אני לא יודע, אבל כשמאתרים מישהו כזה אסור להזניח אותו. צריך לדעת מה קורה לו בפנים, כי זה עשוי לקחת אותו לקיצון. אחיו מוביל קמפיין עולמי להעלאת המודעות, לא לשמור בפנים. הוא תומך במרכזים שמייצרים שיח. זה לא תמיד עוזר כי זו מחלה שצריכה להיות מטופלת כל הזמן על ידי אנשי מקצוע”.

אבי משיח על קברו של כריס קורנל. "עיבדנו את האבל שלנו לתוך הפרויקט" (צילום: אלעד משיח)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

פרויקט מעגל החיים

שם הפרויקט – “היתומים שליד דלת הכנסייה” – לקוח מתוך שורה של שיר של קורנל, ובאיזשהו מקום הרגישו משיח וגיבסון לאחר מותו כמו יתומים. שני השירים הפכו ל־12 – שמונה של משיח וארבעה קאברים לשני שירים של קורנל, לשיר אחד של הביטלס ולשיר של ג’ורג’ הריסון.

תספר על הפרויקט הזה.

“השירים נכתבו על ידי וכולם קשורים לכריס קורנל סקול – גיבסון ניגן איתו ואני עם האהבה הגדולה שלי אליו”.

יש באמת כזו אסכולה?

“המצאנו אותה. העשייה של המוזיקה היתה שמירה על הקיים. באלבום אנחנו מנגנים רק בצ’לו ובגיטרה אקוסטית. אין בו כלים חשמליים, וזאת כדי להיות כנים ופשוטים, כדי להיות על הקרקע, בלי להכניס תחכומים וסינטיסייזרים וסאונד אלקטרוני. ניסינו להיות מי שאנחנו. זהו אחד מהמסרים שלו – Be Yourself. יאהבו – מה טוב, לא יאהבו – לפחות נשארנו נאמנים לעצמנו. הפרויקט עוסק בכל מעגל החיים, מהלידה דרך הילדות, הנערות, הבגרות, הזוגיות והחתונה, ועד למוות ולחיים עם אובדן. הטקסטים באלבום הם טעונים מאוד. הם גם קצת כעוסים – מדברים על היחס בין מעריץ לאליל שלו, איך הוא עשה לו את זה”.

כמה זמן לקח לך לכתוב את השירים לפרויקט?

“סיימנו את ההקלטות לפני כשמונה חודשים, והעבודה ארכה בערך שנה וחצי. אני כותב את השירים פה בארץ ונוסע מדי פעם להקליט שם. לפעמים אני מקליט פה את הגיטרות ושם מוסיפים להקלטה את השירה, את הצ’לו וקולות אקוסטיים”.

הבן שלך מצלם את הקליפים.

“כל הקליפים מצולמים על ידי אלעד דרך עיניו של ילד בן 14. אני אמנם מביים, בונה את הסצנות ועורך, וברוב הקליפים אני גם משחק, אבל כל המלאכה היא בידיים שלו – רחפן, מצלמות וידאו וסטילס. רוב הקליפים מצולמים בארץ כי יש לנו ארץ מדהימה, חוץ מהשוטים של גיבסון והקליפ שצילמנו בניו יורק. יש לנו ארץ מדהימה, ואפשר לטייל פה בנופים הכי יפים בעולם ובכלום כסף”.

איך אתה מגדיר את העיסוק במוזיקה – תחביב?

“אין לאף אחד תחביב שהוא משקיע בו כל כך הרבה מחשבה. זה לא תחביב. אני עושה מוזיקה בצורה מקצועית, אני משקיע בה. מי שעושה לי את המאסטרים הוא אחד מהגדולים בארצות הברית. אגב, המחירים שם הם זולים מאוד”.

המטרה היא להתפרסם?

“תתפלאי אבל לא. האלבום יצא ברשתות החברתיות ובסטרימינג המקובל. לא הדפסתי אותו בהארד קופי. אני אוהב אותו אינטימי, אין לי זמן להתעסק איתו יותר מדי, אני חייב להמשיך קדימה. כדי לקדם אלבום אתה חייב לעזוב הכל ולבנות קהלים, ואין לי זמן לזה. אני עושה מוזיקה, יש לי את החיים שלי, אני נהנה מהעשייה וממשיך הלאה”.

לאן הלאה?

“האלבום השני של Orphans, שלא מוקדש לקורנל, כבר חצי ממנו מוכן. עכשיו אני משתף פעולה עם אליל שלי מתקופת הילדות – טאק אנדרס. זה צמד שנקרא טאק אנד פטי, זוג נשוי מעניין מאוד. היא שחורה, הוא לבן, והם נשואים כבר 40 שנה. היא אחת מהזמרות הגדולות בעולם והוא אחד מנגני הגיטרה הגדולים בעולם. הם היו בארץ כמה פעמים, והקשר נוצר בכיתת אמן שהוא נתן פה לפני 25 שנה. מאז שמרנו על קשר. הם אימצו אותי לפרויקט הנוכחי שגם הוא על טהרת האקוסטיקה. אנחנו לא מכניסים כלים חשמליים, וזה מוביל אותי לאני מאמין שלי בעידן המודרני – היום אנחנו חיים בעידן ה־High Definition, ואני רוצה להרגיש את האמן לידי. אני רואה שחקנית שאני אוהב על המסך ורואה שהיא לא מושלמת, ואנחנו אוהבים את זה. אנחנו רוצים להרגיש את האמן כפי שהוא, אז מורידים מסננים, מגבירים רזולוציות ומרגישים אותו לידך. זה הכי נכון עם כלים אקוסטיים. זה בדיוק גם מה שגרם לנו להתאהב בקורנל, כשהוא לקח גיטרה אקוסטית ושר לבד על הבמה. אז אתה באמת שומע מי הוא ולא עם כל המסכים של הגיטרות החשמליות התופים ואת הקול שלו צורח בצליל אחד. לא כל אחד צריך לאהוב אותי, אבל אני לפחות נותן לו את הצ’אנס להכיר אותי. אם אהבת – תישאר, אם לא – תקשיב למישהו אחר”.

אז אתה כן עושה את זה בשביל הכרה.

“אני עושה את זה כי אני לא יכול לעצור. זה נובע ממני, אני יוצר. אני בתקופת כתיבה מטורפת. אני כותב בערך 20 שירים בשנה אבל לא את כולם אני מקליט. יש לי אמונה ושמעתי אמנים אחרים מדברים על זה – אמנות קיימת באיזשהו מימד, והיא בוחרת דרך מי לצאת, היא בוחרת אותך. את השירים הטובים באמת אף אחד לא ממציא, הם מגיעים ממימד אחר ובוחרים דרך מי להיוולד”.

יש להם ישות?

“יש שירים שבטוח יש להם ישות. יש שירים שאפשר להריח אותם”.

אבי משיח ובריאן גיבסון. “סיימנו את ההקלטות לפני כשמונה חודשים" (צילום: אלעד משיח)

הקשר בין רפואה למוזיקה

משיח מגדיר את עצמו כאיש הצפון שמשויך לחיפה מאז שלמד בטכניון. לדעתו, אזור הצפון הוא נהדר למוזיקאים. שלושה מתוך ארבעת ילדיו לומדים מוזיקה בביט – מאי, 16, היא מתופפת מוכשרת, אלעד, 14, הוא גיטריסט, יד ימינו וצלם הפרויקט, ומיכל, 12, היא הקלידנית של המשפחה. רק דניאל הבכור, 18, לא מתעסק במוזיקה.

ב־1 בנובמבר יופיע משיח בביט לראשונה זה שנים. “זה מופע אחד שמסכם את החיים המוזיקליים שלי, לא רק את הפרויקט”, הוא מסביר, “המופע ידבר על המוזיקה שממנה הושפעתי ושעליה גדלתי, על התקופה שבה ניגנתי רוק ישראלי ועל תקופת הבלוז. יהיו בו שירים מתוך הפרויקט עם גיבסון ושירים מתוך שני פרויקטים חדשים שאני עובד עליהם עכשיו בארצות הברית. הילדים שלי לומדים בביט, יש למקום וייב אדיר כמקדם מוזיקה בעיר, וזה המקום הנכון לדעתי. ההופעה פונה לכולם. בכל הופעה הקהל נחלק לשלושה – שליש שמכירים, שליש בעלי ראש פתוח שרוצים להכיר דברים חדשים ושליש שנקלעו למקום במקרה כי סחבו אותם להופעה. זה כמעט כמו בבחירות – יש קולות צפים, ואם אתה כובש אותם אתה מרוויח עוד קהל”.

גיבסון יבוא להופעה?

“לא, להביא אותו לפה זה סיפור. אולי למקום יותר גדול”.

יש לך חיידק במה?

“מאוד מאוד מאוד. אני מתגעגע מאוד לתקופה שבה הייתי סטודנט והייתי מופיע. אני מת על זה. מלבד הופעה אחת כרופא מתמחה ועוד מופע לזכרו של כריס קורנל שעשו בארץ לפני כמה חודשים והזמינו אותי לפתוח אותו, לא הופעתי בכלל”.

אתה ידוע בין אמני ישראל בקשר שלך לקורנל?

“האמת היא שכן. המדיה שלי מנוהלת חזק, אנחנו כל הזמן דוחפים קמפיינים ברשתות. יש הרבה אנשים שעוקבים ומכירים, וגם הווידאו קליפים שלי הם מעניינים מאוד. זה כמו סדרה של חוברות קומיקס”.

יש קשר בין רפואה למוזיקה?

“אני מתמחה באורתופדיה ובאורתופדיה של היד, כך שלי זה נראה קשר טבעי אבל לא כולם חושבים ככה. רוב הפציינטים שלי מכירים אותי כבר שנים. גם הרבה מוזיקאים ואנשים מתחום האמנות מגיעים אלי כי אני מבין במוזיקה ומבין בידיים, וזה מתקשר להם טוב. כשגיטריסט מגיע אלי ומתאר איך הוא שם את האצבע על אקורד זה או אחר ופתאום כואב לו פה ובדו מז’ור כואב לו שם, והוא שואל אם יש קשר ביניהם, אז כן. יש מחלות של נגני כינור שמפתחים תסמונת של התעלה הקרפלית, והחוכמה היא להוציא אותם מזה בלי ניתוח. כמובן שאלה יבואו אלי בעדיפות ראשונה”.

בחרת את תת ההתמחות הזו בגלל עיסוקך במוזיקה?

“תתפלאי אבל אל הקטע של כירורגיה של היד הגעתי כי אני נתתי לרוח לקחת אותי, בדיוק כמו במשפט של פרדי מרקיורי שאומר Everywhere the wind blows. אני לא חושב יותר מדי. אולי מחר הרוח תיקח אותי לסיבוב הופעות בארצות הברית ואצטרך לעצור את הכל. יכול להיות שזה מה שיהיה, כל עוד לא אפגע במשפחה, הרי אני לא לבד בעולם. הבית שלי הוא תומך מאוד. אשתי אמרה כבר שהיא תצטרף אם יהיה לי תור. יש המון אנשים שקלועים בתוך ההחלטות של עצמם ואומרים שאת זה הם לא יעשו. ואני שואל – למה? למה לא להעז? אם הרוח באה ולוקחת אותך עכשיו לאיזה כיוון, אז לך ותעשה. אספר לך משהו מצמרר. הקלטתי שיר בשם ‘Black Bird’ ושלחתי אותו לאח של קורנל עוד כשהיה חי, ואני לא יודע עד היום מי משניהם ענה לי. קיבלתי מייל שאמר ‘דוקטור, תתלה את בגדי המנתח, אתה מפספס את הקריאה האמיתית שלך’. חודשיים אחרי זה איבדנו אותו ונשאבתי לתוך המוזיקה. לא תכננתי פרויקט כזה כשנסעתי להשתלמות. לא חשבתי שאקלע לפרויקט בסדר גודל כזה. התחלנו בשני שירים, ושנינו עיבדנו את האבל שלנו לתוך אותו פרויקט. זה היה קשה מאוד”.

לאן כל זה יוביל?

“לא יודע, בינתיים אני נהנה”.

כריס קורנל. "הוא היה חצי יהודי והיתה לו זיקה מיוחדת לישראל" (צילום: Casey Curry, AP)