“אני לא פוחד למות, אני פוחד לא להיות עם הילדים”

לצחי טרנו יש המון אהבות. מי שעוקב אחריו בפייסבוק או באינסטגרם יודע שהוא אוהב לנסוע לחו”ל, אבל מי לא? הוא אוהב כדורגל, ובעיקר את הפועל חיפה. הוא אוהב את העבודה שלו, ויש שיגידו שהוא נשוי לה, וורקוהוליק אמיתי. הוא אוהב את החברים שלו. זה מתחבר טוב עם עוד שתיים מאהבותיו הגדולות – לבשל ולאכול. הוא מבשל רק למי שהוא ממש אוהב, והם זוכים בבונוס – חברות אמיצה וארוחות שחיתות. אבל הוא מאוהב רק בשני ילדיו – מיה וטל, שהם בבת עינו, האנשים הכי קרובים אליו בעולם. עיניו מצטעפות כשהוא מדבר על החיבור ביניהם ועל החיבור שלהם איתו, ועל כך גאוותו.

אולי בגלל הקשר המיוחד כל כך ביניהם ואולי בשל הרצון להגן עליהם – מיה היתה בהכנות לפני חתונתה שנערכה ביום שני השבוע, וטל היה לפני בחינת הבגרות האחרונה במתמטיקה והטיול של לפני גיוס – היה לו קשה כל כך לומר ליקרים לו מכל את אותה המילה שאיש לא רוצה לשמוע, לא יכול להתכונן אליה ופוחד ממנה – סרטן.

“אחת מההתלבטויות שלי אם לספר למיה היתה שנשארו חודשים ספורים עד לחתונתה, ולהכיל כזה סיפור קשה לפני החתונה זה לא קל”, משחזר טרנו, “עברו לי כל מיני מחשבות בראש, שהן די מטומטמות בסופו של דבר. טל היה עסוק גם הוא, ואמרתי לעצמי ‘למה שאקלקל להם?’. מנגד, זה ישב עלי כל הזמן. כשטל היה בחו”ל סיפרתי למיה. עד אז סיפרתי רק לחברים מאוד מאוד קרובים, וזו מועקה מטורפת. מצאתי את עצמי יושב ומנסה לבכות אבל לא מצליח. היו שני מקרים שבהם בכיתי. האחד כשישבתי אצל חברי נמרוד שיין, ואיכשהו יצא לי שאני צריך לדאוג לטל, כי מיה נמצאת במקום טוב ואני צריך להעלות אותו על מסלול של הצלחה, ואז התחלתי לבכות, לא הצלחתי לעצור. הפעם השנייה שבה בכיתי היתה כשסיפרתי למיה. היא חיבקה אותי ואמרה לי ‘אבא, למה אתה בוכה?’ (צוחק). ואז היא התעקשה לבוא איתי לרופאה למחרת. ניסיתי להתחמק, אולי כדי לשמור עליה, אבל הבנתי שאם לא אקח אותה איתי אז אסתבך באמת”.

למה בעצם לא סיפרת להם?

“כי אני לא מספר. קודם כל אני טיפוס שלא מספר, ככה גדלתי – שלא ישמעו, שלא יידעו ושלא יראו. את כל המשברים שעברתי בחיי תמיד עברתי לבד. התנהגות דפוקה. אבל הבנתי שזאת התנהגות שאני חייב לשנות. התחלתי לספר לחברים הקרובים, אבל עדיין לא לילדים”.

איך טל הגיב?

“ישבנו שלושתנו. הוא די שתק, היו לו דמעות”.

ברגע שהילדים ידעו השתחרר טרנו מכבלי המועקה הנוראיים שחנקו אותו והתחלפו בגלים של אהבה שעטפו אותו. לציבור הרחב – אחרי הכל טרנו הוא דמות ציבורית, מנהל האגף לדוברות, פרסום והסברה בעיריית חיפה – הוא בחר לספר בפוסט מצמרר בפייסבוק, שזכה לכ־1,000 לייקים ולמאות תגובות ואשר הסתיים במילים: “אני הולך להביט למניאק בלבן של העיניים ולנצח אותו”.

צחי טרנו. "זו פעם ראשונה אחרי 26 שנה שאני באמת בחופש" (צילום: אפרת נמרוד)

בין חיפה לבת גלים

טרנו נולד לפני 52 שנה ברחוב איינשטיין – אותו הבית שילדיו גדלו בו וחיים שם עד היום. בכיתה א’ הוא למד בבית הספר זיכרון יוסף, ואת כיתה ב’ הוא החל ללמוד בחדרה, לשם הוא עבר עם הוריו ועם שתי אחיותיו. הוא שירת כעוזר קצין אספקה של חטיבת הנח”ל, ויום לאחר השחרור הוא ארז את כל חפציו וחזר לחיפה לדירה בה נולד.

אפשר לומר שהתעצבת בחדרה. איך היה לגדול שם?

“חדרה היא נורא מצחיקה. באותם הימים רעננה וכפר סבא היו סוג של כפר, ולעומתן חדרה היתה עיר. היום, מראיית המבט שלי ועם ניסיון החיים שצברתי, די עצוב לראות אותה. כל הרחובות שם נראים כמו שוק. כשהייתי ילד, עשירי המדינה גרו בחדרה, כמו למשל משפחת גבירצמן. קיסריה היתה קטנה באותם הימים, ורק מאוחר יותר הם עברו לשם. חלק גדול מילדותי העברתי בשכונת בת גלים אצל סבי וסבתי. סבא, אפשר לומר, היה ממקימי השכונה, והם גרו ברחוב השרון מול הסנדוויץ’ של ויקטור. כילד קטן סבתא חיה היתה נותנת לי כמה מטבעות והייתי הולך לקנות לי סנדוויץ’. סבא אברהם היה קבלן, וביחד עם שותפים הוא בנה חלק גדול מהשכונה. את רוב החופשות הייתי מבלה בבת גלים – בים ובבריכה של הקזינו – והיה כבוד להיות הנכד של טסלר. בכל החגים הלכנו לבית הכנסת – אמנם היינו חילונים לגמרי, אבל הוא קיבל שם המון כבוד כי הוא בנה את כל בתי הכנסת בשכונה. כל ותיקי בת גלים מכירים את טסלר. אני זוכר שבשבתות הייתי מתלווה אליו והיינו מרטיבים את הטיח בבניינים שעדיין היו בבנייה. הוא היה כזה פולני, כל בוקר ב־5:00 כבר היה בים, בשעה 6:30 ארוחת הבוקר של סבתא שלי היתה צריכה להיות מוכנה, ב-12:30 הוא היה מגיע לאכול צהריים ואז היה הולך לישון. אבל כל אלה הם זיכרונות. אני אבא של מיה וטל, וזה הכי חשוב. מיה בת 24, סטודנטית בטכניון, וטל בן 18, חייל טרי”.

הם החיים.

“לגמרי”.

בנית איתם מערכת יחסים נדירה.

“כשאמא שלהם ואני התגרשנו, עזבתי את הבית כשמיה היתה בת 8 וטל היה בן 3, וזה השאיר להם צלקת. ברמה התיאורטית, תמיד ניסיתי להיות האבא הכי טוב שיש, רק שעשיתי הרבה מאוד טעויות בדרך. לרוב אומרים שמטעויות נהנים, אז לא. במקרה שלי אפשר היה לוותר עליהן, אבל לפחות הכוונות היו נכונות. היום זה נשמע מצחיק, אבל אז דאגתי שיהיה להם אצלי חדר משלהם, עם מיטות ועם בגדים ועם משחקים, כדי שהם לא יבואו עם תיק וילכו עם תיק. אז זה לא היה טריוויאלי כמו היום. עשיתי טעויות, כנראה כולנו עושים טעויות, אבל מזה נולד הקשר המדהים ביניהם, כי מיה מגיל צעיר לקחה על טל מן סמכות הורית כדי להגן עליו. אז נלחמנו בזה, אמא שלהם ואני, אבל כנראה שחלק מהטעויות היו כדאיות, לפחות בשבילם”.

עד היום הם בקשר מיוחד.

“לגמרי. הם במלוא מובן המילה יהרגו האחד בשביל השני, ולא ברמה הציורית. כשהבנתי את הטעויות תיקנתי אותן בדרך, ויש לנו היום קשר שאני מאחל לכל אחד. אבל הקרדיט מגיע להם. יש להם אישיות נהדרת, הם יודעים מה הם רוצים והם משיגים את כל מה שהם רוצים. הם יודעים לתת אהבה והם מדהימים, ולא בגלל שאני חצי פולני. החצי השני הוא רומני – עוד יותר גרוע. עם אמא שלהם אני בקשר. אני חושב שהיא אמא מדהימה, יש לה חלק ענק בסיפור הזה, בציור הזה”.

עם ילדות בחדרה איך הפכת לאוהד הפועל?

“בילדותי אהבתי את הפועל חדרה. לא אשכח איך הייתי הולך למגרש ברגל מהבית דרך הפרדסים. כשחדרה היתה מפסידה בכיתי. כשעברתי לחיפה היה לי די טבעי לעבור לאהוד את הפועל המקומית. לא הייתי אקטיבי כל כך. באיזשהו שלב, במסגרת העבודה בעירייה ובגלל היותי אוהד של הפועל, עזרתי ותרמתי במעט לכך שיואב כץ ייקח את הקבוצה. אני בטוח שיהיו עכשיו לא מעט אוהדים שיקללו אותי. סתם, זו סתם אמירה. אני מכיר את כץ מצוין, אני יודע מהן המעלות ומהם החסרונות שלו. לצערי, אין כרגע מישהו אחר שיכול לקחת את הקבוצה במקומו”.

גם לא בטוח שהוא רוצה למכור.

“אין למי. שיבוא מישהו ויגיד ‘אני מוכן להתחייב להביא כסף מהבית, לפחות ארבעה מיליון שקל בשנה, כל שנה’. אין כזה. היום כץ מביא כסף מהבית, ולמרות כל הבעיות, עדיין צריך להעריך אותו על 15 השנים שבהן הוא הבעלים של הקבוצה”.

איך יצא לך ילד מכביסט?

“אולי באשמתי. גם כשהייתי בזמנו חבר הנהלה בהפועל לא לקחתי אותו למשחקים כי הייתי יוצא מוקדם עם הקבוצה וחוזר ממש מאוחר”.

חבר הנהלה? מה זה אומר?

“לנסות לעזור לכץ להתאקלם. זה היה בתחילת הקדנציה שלו. הייתי שם עם ארז אימברמן שהוא חבר טוב מאוד ועם אבי קאופמן, ובאיזשהו שלב, כשהבנו שיהיה קשה מאוד להתנהל עם כץ, עזבנו. לטל כילד היה הרבה יותר קל להזדהות עם מכבי כי היו הצלחות”.

גם פה יש ביניכם איזו קבלה שלא קיימת בדרך כלל. אתה הולך איתו למשחקים של מכבי, הוא מגיע איתך למשחקים של הפועל.

“מדי פעם לקחתי אותו למשחקים של הפועל, אבל לא באופן קבוע. ואז פתאום הבנתי, כאב גרוש, שהזמן הזה שאנחנו ביחד ועושים משהו של גברים עושה לשנינו טוב. אז התחלתי לקחת אותו ליותר משחקים, עד שיום אחד הוא אמר לי שאם אני רוצה שהוא יבוא איתי למשחקים של הפועל הוא רוצה מנוי למשחקים של מכבי. פיתחנו לנו הרגל לנסוע מדי פעם למשחקי חוץ ולמצוא מסעדה טובה בדרך, כשהזמן שלנו ביחד זה העיקר. כדורגל מעניין אותו מאוד – הוא שולט ובעל ידע עצום, מעבר לאהדה. הוא מנתח, מביא סטטיסטיקות. הילד מבין כדורגל. נורא רציתי שהוא יהיה כתב ספורט בגל”צ, אבל הוא הלך למשטרה צבאית”.

יש דבר אחד שלא הצלחת איתו וזו המוזיקה שהוא שומע.

“טל אוהב מזרחית, אבל אנחנו מתעדנים. היום זה יחסית מעודן. הוא נראה שקט וסגור, עד שהוא נפתח ואז יוצאת הציניות הנהדרת שלו”.

צחי טרנו עם ילדיו בחתונת בתו טל. "תמיד ניסיתי להיות האבא הכי טוב שיש"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

כשהעבודה היא מרכז העולם

לפני 26 שנה הגיע טרנו לעבוד באגף הביטחון של עיריית חיפה. הימים היו ימי עמרם מצנע, ולאחר שיונה יהב נבחר לראש עיר הוא הפך להיות עוזרו. מאוחר יותר הוא שימש ראש הלשכה, ובאגף הדוברות הוא נמצא כ־13 שנה.

“כשאני מסתכל אחורה”, הוא אומר, “אני יכול בהחלט לומר שהעבודה היתה מרכז העולם שלי מבחינת שעות והשקעה. העבודה היא מהות החיים בעצם”.

ואז עזבת.

“לפני כחמש שנים חשבתי לקחת הפסקה, לעשות משהו אחר, ופתחתי ביחד עם אבי תל ועם גילי פינקוס את שירי אהבה – בר בשדרות הנשיא. לאחר תקופה ממש קצרה פנה אלי גדי מרגלית, שרק הגיע לעירייה לתפקיד המנכ”ל, וביקש ממני לא לעזוב. נעתרתי לו. הבנתי את ההבדל בין לבשל בתשוקה ובאהבה למי שאתה אוהב לבין לבשל לכולם. אז חזרתי. בעצם מעולם לא עזבתי כי הייתי במיצוי ימי חופשה, ומצאתי את עצמי שוב בעירייה”.

ומה על כל ההשקעה?

“זה היה סיבוב נחמד, זה היה מקום מיוחד ושונה, ולדעתי יש מקום לבר כזה בחיפה, אבל המשכתי הלאה. גם אני וגם השותפים היינו באותו ראש – לעשות עוד מקום שיש כמוהו בחיפה זה לא מעניין. צריך לזכור שמדובר בתקופה של טרום הפריחה הקולינרית שהחלה פה לפני ארבע שנים. זה לא היה מקום מושלם, וההצעה של מרגלית ביחד עם האהבה שלי לעשייה בעירייה גרמו לי לחזור. אני בוגר כל הפיגועים שקרו בחיפה העיר, כל המלחמות שעברה העיר וכל השריפות שהיו בה. זה משהו שרק כדובר עיריית חיפה אתה יכול לחוות. אלה לא מעט טראומות. אבל רק בדיעבד אתה מבין שחווית טראומה. לדוגמה, עד היום אני לא יכול לכבות את הטלפון הסלולרי כשאני הולך לישון. זה מופרע לגמרי, ועכשיו אני מנסה להתאמן בזה. היתה לי טראומה אחרת, קשה מאוד, במסעדת מקסים עם מרק ביאנו. כשהגעתי למקום לאחר הפיגוע, כמעט מיד ראיתי אותו שם. עד שהחליפו לנו מערכת הפעלה במחשב היה כתוב לי בשומר מסך ‘לקבוע ארוחת צהריים עם מרק’. נורא”.

בוא נדבר על אוכל – עושה רושם שזה הכי מעניין אותך.

“כן, בהחלט. זה משהו שנוצר בשנים האחרונות, זה לא היה לפני כן. אני מתחבר מאוד לתשוקה שבאוכל, ואני מאוד מאוד מאוד אוהב לבשל לאנשים שאני אוהב. זו ההגדרה הנכונה. במסגרת העבודה התחברתי לאנשים מהעולם הקולינרי, בעיקר בעיר התחתית, כשעסקנו בהבאת עסקי מזון או כשיצרנו את פסטיבל האוכל הערבי, וזה כיף לחקור, לנסות, ללמוד, להכיר חומרי גלם חדשים, לנסוע, לשתות ולאכול”.

אתה חבר טוב של הילה אלפרט.

“הכרתי אותה במסגרת הכתיבה של ספרה ‘יש מקום בעיר התחתית: יומן אוכל חיפאי’ והפכנו לחברים קרובים מאוד. אני חושב שהיא האשה שמבינה ויודעת אוכל הכי טוב. למדתי ממנה המון. הדבר הכי בסיסי שהיא לימדה אותי זה לבנות ביסים, להבין שלא סתם יש במנה כל מיני מרכיבים. צריך לשים על המזלג מהכל וככה בונים ביס. היא לגמרי הדביקה אותי בתשוקה שלה, ואפשר להגיד שהיא משמעותית מאוד בחיבור שלי לאוכל. זה כל הזמן לנסות, ליצור, לבשל לילדים שלך, וכמעט בכל יום שישי אני מארח הרבה מאוד אנשים לארוחות. בתקופה האחרונה לקחתי פסק זמן, ועכשיו קצת חזרתי. זה המקום שאני מרגיש בו הכי טוב”.

טוב, עם מנגל מקצועי ומעשנה כמו שיש לך.

“הם מפריעים לשכנים, אז אני נמנע. עוד מעט יהיה אסור לי לעשות על האש, אז אם תהיה לי מוזה אולי אעשה ארוחת בשרים, מעין פרידה לחצי שנה מהמנגל ומהמעשנת”.

למה אסור?

“בגלל החיידקים. צריך לאכול רק מה שהרוג, כמו אשה בהריון. אי אפשר לאכול בשר מדמם או דג נא. רק מבושל ועד מוות כדי שלא יהיו בו חיידקים, בגלל המערכת החיסונית”.

גם הילדים הם פיין שמקרים?

“גידלתי ילד שאומר לי ‘אבא, פרגית זה לא בשר’. מיה אוהבת אוכל טוב, היא הרבה יותר מגוונת. היא יודעת להעריך אוכל טוב. אם היא תקנה נעליים בעשרה שקלים היא תהיה מבסוטית עד השמים. לא מעניין אותה מותגים, אבל להשאיר 700 שקל לארוחה זוגית במסעדה, כולל בקבוק יין – את זה היא עושה באהבה. גם בקטע הזה הצלחתי”.

אתה נהנתן?

“אני לא כזה נהנתן. אני אוהב חברים, אני אוהב אוכל, אני אוהב אלכוהול טוב, אני אוהב לנסוע לחו”ל, אבל זה אף פעם לא מספיק”.

צחי וטל טרנו. אחד אדום, שני ירוק (צילום: ראובן כהן)

כל רופא והדיאגנוזה שלו

את הנסיעה האחרונה לחו”ל טרנו לא ישכח לעולם. הוא וטל נסעו לנסיעת בונדינג של אב ובן לפני הגיוס ושילבו משחק כדורגל של נבחרת ישראל והמון קולינריה בוורשה, בירת פולין.

“הכל התחיל מ־CT גב שרופא המשפחה שלי שלח אותי לעשות בגלל כאבי גב שאני סובל מהם כבר שנים”, הוא נזכר, “פתאום החלטתי ללכת לרופא, אין לי מושג אפילו למה, ואז למדתי מונח חדש שנקרא ‘ממצא אקראי’. יומיים לפני הטיסה התקשר אלי הרופא. זה נראה לי מוזר אבל לא בא לי לענות לו. ניסיתי מאוחר יותר לחזור אליו, לא ענו לי, אז כתבתי לו בווטסאפ שאני בחו”ל. הוא ביקש שאתקשר למשרד כשאחזור, וזה נראה לי בסדר. כשהלכנו לישון פתאום התחילו מחשבות. וואלה, לא נרדמתי. למחרת בצהריים, לאחר יום וחצי ללא שינה, התקשרתי לרופא, ואשתו ענתה לי ואמרה שיש איזה ממצא שצריך לברר. האמת היא שזה כבר קרה לי פעם – לפני חמש או שש שנים עשיתי צילום ריאות, ורופא המשפחה התקשר וביקש שאראה מומחה. לאחר כחצי שעה הוא התקשר לבדוק שקבעתי, ואמרתי לו שכן, לעוד חודש וחצי, והוא אמר ‘לא, לא, אתה לא מבין, היום אתה רואה רופא’. מסתבר שיש לי כתם לידה על הריאה. משום מה, הפעם זה די הטריד אותי למרות שלא ידעתי מה זה. חזרתי לארץ, ובאותו היום התחלתי לברר. עברתי ביופסיה במחלקה האורולוגית במרכז הרפואי בני ציון, וכשהגיעו התשובות אמר לי האורולוג ‘יש לך משהו, יכול להיות שזה משהו בתהליך ראשוני’. גם בפגישה המוקדמת הוא אמר לי שרואים ב-CT צלליות מסביב לכליות, אבל זה לא נראה לו התנהגות של גידול סרטני. לגבי הביופסיה הוא אמר שזה לא התחום שלו ושכדאי שאלך להמטולוג, רופא דם. רופא המשפחה שלי ד”ר מאיר זקס, שהוא מדהים, ישב על הטלפון ומצא מישהו לדבר איתו בתל השומר כבר באותו הלילה ושלח לו את התוצאות, והתשובה היתה שהביופסיה לא לגמרי ברורה ושגם אם יש לי משהו אז זה בתחילתו של תהליך ואין טעם שאגיע אליו לתל השומר עם משהו ראשוני כל כך. באותו הלילה ד”ר זקס דיבר גם עם רופאה בקריה הרפואית רמב”ם שאמרה לו בדיוק את אותו הדבר – שזוהי ביופסיה לא לגמרי ברורה. הגעתי לבדיקה נוספת ברמב”ם שבה לקחו ביופסיה נוספת, והאבחנה שלהם היתה שונה מזו שבבני ציון”.

זה נורא מבלבל, מה עושים?

“חוסר ודאות זה הדבר הכי נורא שיש. זה ללמוד לקחת כדור שינה. כל עוד אתה עסוק במשך היום זה בסדר, וכשאתה מניח את הראש על הכרית אתה עסוק רק במחשבות. אתה גם עדיין די לבד בתהליך. בינתיים הלכתי לחוות דעת שלישית אצל פרופסור שנחשב בכיר מאוד, והוא אמר לי שמה שראו בבני ציון תואם לחתיכות שחתכו בבני ציון ושמה שראו ברמב”ם תואם לחתיכות שחתכו ברמב”ם. הוא חשב שצריך לעשות ביופסיה חוזרת – מה שהרופאה המקסימה שלי ד”ר נועה לביא אמרה לי רק יום קודם לכן. זה הכי לגיטימי בעולם ללכת עם הפתולוג של רמב”ם ולהתחיל טיפול, ומנגד זה הכי לגיטימי בעולם לקבל חוות דעת שלישית. ד”ר לביא שאלה מה אני רוצה ועניתי שאני רוצה להתחיל טיפול, שנעשה כאילו התחלתי טיפול ושאלך לקבל חוות דעת שלישית. באותו היום עברנו בעצם תהליך וכבר קבענו תאריך לתחילת הטיפול. הרגשתי הכי מאושר בעולם, כי ידעתי איפה אני עומד – יש התחלה ויש סוף. חוסר הוודאות הוא מטורף, ופתאום הכל מסתדר”.

ומה קבעה חוות הדעת השלישית?

“באותו הערב נסעתי לפרופסור בכפר סבא, והוא החזיר אותי אחורה, אל חוסר הוודאות. אז מה עושים? אמרו לי תל השומר, ועם עזרה מטורפת של רופא המשפחה שלי הסכימו לקבל אותי, כי לפני כן לא הסכימו. לפי התשובה שלהם הרופאה שלי הבינה שמה שיש לי זה הסוג הפחות אלים והציעה לשלוח את התוצאה למכון מחקר בארצות הברית. היא התחילה לחפור והבינה שיש רק שבעה מקרים בספרות העולמית שהסוג הזה של הסרטן נמצא באותו המקום שבו הוא נמצא אצלי, ובאף אחד מהמקרים האלה הוא לא על שתי הכליות”.

אתה חייב להיות מיוחד.

“אני כנראה האדם היחיד בעולם שאומר ‘לי יש משהו שלאף אחד אחר אין’. קיבלנו תשובה מארצות הברית והחלטנו ללכת איתה. הצלחתי לדחות בכמה שבועות את ההתחלה של הטיפולים עד אחרי החתונה וראש השנה. לשמחתי, מישהו רק נתן לי סטירה, הוא לא רצה לתת לי יותר מזה”.

ועכשיו התשובה היא חד משמעית או שפשוט החלטתם ללכת על התשובה האחרונה?

“קודם כל זה מדהים. נכנסתי לזה מנקודת מחשבה מוטעית שמה שחשוב זה הגילוי, ואחרי זה יש פרוטוקולים. חשבתי שביופסיה היא משהו מדעי, שחור או לבן, ודווקא אותו פתולוג בכפר סבא אמר לי – ובצדק ואני מאוד מבין את זה – שכל אחד מהרופאים יכול לטעות כי הם בני אדם”.

כל הרופאים ידעו האחד על השני?

“כן, לגמרי. הבנתי שצריך לנהל את התהליך ושצריך לבחור רופא ולהחליט שאתה סומך עליו, כי אין דרך אחרת. כל אחד אומר משהו אחר. אני כל הזמן מזכיר לרופאה שלי שאני באמת סומך עליה, ואנחנו מנהלים דיאלוג פתוח לגמרי. אחד מהדברים המדהימים לטעמי שהיא עשתה אחרי איזה קונסיליום או ישיבת מחלקה היה שהיא אמרה לי ‘תדע לך שאני במיעוט. 70 אחוז מהרופאים חשבו שצריך לטפל בך בדחיפות, ואני מעדיפה להתחיל כשאני יודעת בוודאות מה יש לך’. הערכתי מאוד את זה שהיא אמרה לי שהיא במיעוט. באותו הרגע היא קנתה אותי”.

איזה סוג טיפול תתחיל לקבל?

“כימותרפיה”.

בשלב הראשון?

“לא, זה יהיה הטיפול, כי זה לא משהו ממוקד שאפשר לעשות הקרנות, טיפול ביולוגי או ניתוח”.

איפה?

“הרופאה שלי אמרה לי שבתל השומר יותר יפה מאשר ברמב”ם ושהם גם אוהבים ‘לגנוב’ מטופלים. לאחר שיצאתי משם אמרתי לה שבאמת יש להם רהיטים יפים יותר אבל אני נשאר איתה. בניין שלם בתל השומר מוקדש לסרטן. מפחיד. פתאום אתה מבין שכל אדם שלישי חולה בסרטן. זה מטלטל”.

צחי טרנו. “אני כנראה האדם היחיד בעולם שאומר ‘לי יש משהו שלאף אחד אחר אין’" (צילום: אפרת נמרוד)

המתנה סבלנית לאהבת חייו

השבוע כאמור חגגה המשפחה את נישואיה של מיה באולמי אדם וחוה, וטרנו מודה שהוא ממש התרגש. הניסיון העז להסתיר את מצבו מילדיו גבה ממנו מחיר יקר, וכשסוף סוף הוא סיפר להם, אבן ירדה מלבו. הוא הבין שאחד מהמסרים שהוא קיבל ביחד עם הסטירה שנחתה עליו היה שהוא חייב לשנות דפוסי ההתנהגות.

“נורא נזהרתי עד הילדים”, הוא מודה, “אבל מהרגע שבו הם ידעו, כבר פחות הקפדתי והתחילו להתקשר כל מיני חברים. גם התחלתי להיעדר הרבה מהעבודה כי רצף הבדיקות הוא בלתי נגמר, במיוחד לנוכח העובדה שלא ידענו מה זה. ואז החלטתי לכתוב את הפוסט, ומסתבר שאנשים הפכו את זה להשראה”.

ממצב של לא לשתף ועד לכתוב פוסט יש מרחק גדול.

“לשתף זה השינוי שהייתי צריך לעשות. יש עוד כמה דברים לשנות. אני מאמין שלכל אחד טוב משהו אחר, ולי זה היה הדבר הנכון. עבר לי בראש אפילו לכתוב בלוג, אבל אני לא יודע”.

האופטימיות שלך היא מדומה?

“לא, היא לא מדומה, אבל היא בהחלט כלי ודרך להתמודד. אין דרך אחרת. אני יוצא מנקודת הנחה שזה משהו שאפשר להתמודד איתו, ומכאן האופטימיות. הדרך להתמודד ולדבר על זה חופשי היא ההבנה שאין לי שום דרך אחרת לנצח את זה באמת. זה כמו שכתבתי – ‘להסתכל לו בלבן של העיניים’. אין שום דרך אחרת, ואני מאמין בזה. זה פתאום פוגש אותך. לפני כמה שנים איבדתי חברה קרובה מאוד, והאמת היא שאחד מהדברים הראשונים שחשבתי עליו זה שאני צריך לשתף אותה”.

אתה מאמין בהחלמה מלאה?

“אני מאמין, כן. יש לי עדיין חששות ושאלות כמו איך הגוף יגיב לכימותרפיה מבחינת התחושה. אני לא פוחד למות, הדבר שאני פוחד ממנו יותר הוא לא להיות עם הילדים, והדבר השני הוא לחיות שלא באיכות חיים. אז יש חששות. 26 שנים אני עובד ועכשיו אין עבודה, וזה אומר שאעשה הכל כדי שלא אשאר בין ארבע קירות. בין הטיפולים בימים היותר טובים אני מתכנן לעשות דברים שאני אוהב, לעשות דברים שלא עשיתי אף פעם ולקחת את הזמן. מעולם לא לקחתי את הזמן”.

איך מעבירים את הזמן?

“אני נורא עסוק. זו פעם ראשונה אחרי 26 שנה שאני באמת בחופש. גם כשהייתי נוסע לחו”ל תמיד הייתי זמין. עכשיו הבנתי שאני צריך לשים קודם כל את עצמי במרכז”.

כמה זמן אמור לקחת הטיפול?

“בשלב הראשון ארבעה חודשים ובשלב האחרון גם”.

מה הדבר האחד שאתה חייב לעשות?

“בין הטיפולים התוכנית שלי היא לבשל, לנסוע במסגרת המגבלות, ללמוד על אוכל ולתכנן את הטיול של הסיום. אחרי הטיפול? יש קצב באיטליה שקוראים לו דריו צ’יקני ושאני חייב לנסוע אליו – גם לקצבייה שלו וגם למסעדה בטוסקנה. יש סדרה בנטפליקס שכל חובב אוכל ובישול חייב לראות ואת הפרק עליו במיוחד – ‘שולחן השף’. הוא התארח בארץ אבל היה לי משהו ולא יכולתי ללכת, אז אני חייב לבקר אותו באיטליה. זה לא הבשר, זו הדמות. הוא רצה להיות וטרינר – תקלטי את הקצוות – זה היה החלום שלו. צריך לראות איך הוא מתייחס לחיות – תמיד עם כוס יין אדום ביד, עם חיוך ועם צחוקים”.

אתה לא היית חייכן, התרככת.

“ב־50 שנות חיי אני בכל פעם מישהו אחר. אנשים משתנים, מתעצבים. אני בהחלט יכול להסתכל על העשור האחרון ולראות מה הניסיון נותן לי, איך משתנים דברים. פעם הייתי עובר את מה שאני עובר לבד, היום לא”.

אוכל ונגזרותיו, אחרי הילדים, הם אהבת חייך?

“עד שתבוא אהבת חיי, כן”.

צחי טרנו. “ב־50 שנות חיי אני בכל פעם מישהו אחר"