-->
אלישבע אזולאי כהן. "ניסינו לפנות אליה - אין תשובה. רצינו להיפגש איתה - כלום" (צילום: חגית הורנשטיין)
אלישבע אזולאי כהן. "ניסינו לפנות אליה - אין תשובה. רצינו להיפגש איתה - כלום" (צילום: חגית הורנשטיין)

“מכל רע יוצא בסוף טוב”

אלישבע אזולאי כהן ראתה כבר הכל. כשהיתה בת 6 היא התייתמה מאביה שטבע עם 18 מחבריו לצוות האונייה “השלושה”, לפני שמלאו לה 18 היא היתה נשואה עם ילד, וכבר שנים היא פעילה חברתית שמסייעת לאנשים קשי יום בנוה דוד. ודווקא עכשיו, כשהיא רואה את הזלזול ואת ההזנחה מצדה של ראש העיר, היא יודעת שמשהו טוב עוד יקרה בחיפה

פורסם בתאריך: 21.9.19 08:26

קצת לפני שחגגה את יום הולדתה השישי יצא אביה הימאי של אלישבע אזולאי כהן להפלגה באונייה של צי הסוחר לאירופה עם הבטחה לרכוש עבורה רכבת חשמלית כמתנת יום הולדת. באותו הזמן היא החלה ללמוד בכיתה א’ וציפתה לשובו עם המתנה הנכספת. בוקר אחד, בשלהי חודש ינואר של שנת 1967, עלה השכן מהקומה הראשונה – אלי טובול שנפטר לאחרונה – לדירתה הצנועה של משפחת אזולאי ברחוב המלך יהואש בנוה דוד כשבידו חמש מעטפות שהגיעו באותו בוקר. מכתב לכל אחד מארבעת הילדים ולאם. הוא רחרח קצת מסביב, שאל שאלות, אבל כולם היו עסוקים בקריאת המכתבים.

“במכתב אבא איחל לי הצלחה בכיתה א’ והבטיח לעשות לי מסיבת יום הולדת עם החברים שלי כשיחזור בתנאי שיהיו לי ציונים טובים”, משחזרת אזולאי כהן, “הוא סיפר שהוא קנה לי את הרכבת, ואני הייתי מאושרת. ואז נכנסו כמה מבני משפחתו אלינו הביתה, ואת הצרחות ואת זעקות השבר לעולם לא אשכח. אבי יצא להפלגה שממנה הוא לא שב. הוא טבע במצולות הים עם 18 אנשי צוות של האונייה ‘השלושה’. הדבר שהכי כאב לי ושהכי הרבה בכיתי עליו, בעיניה של ילדה בת 6 כמובן, היה אובדן הרכבת”.

אזולאי כהן נולדה באילת לפני 59 שנים, בת זקונים להורים שניהלו מסעדה אשר נקלעה לקשיים. כדי להשלים הכנסה הצטרף אביה לצי הסוחר, ולאחר כמה הפלגות עזבה המשפחה את העיר הדרומית והשתקעה בחיפה, בדירה בבניין סמוך לבניין שבו היא עצמה מתגוררת ושבו גידלה ברבות השנים ארבעה ילדים משל עצמה.

“גדלתי עם אמא שהיתה שקועה בצער שלה”, מספרת אזולאי כהן, “היא חיכתה לו במשך שנים והלכה לכל מיני מיסטיקנים. אחד אמר לה שהוא נחטף, אחר אמר לה שהוא יחזור, והיא נתלתה בתקווה. התחלתי לגדל את עצמי, והייתי הכי עצמאית שיש בכל המובנים. בגיל 12 כבר התחלתי לעבוד בשעות אחר הצהריים. הייתי ילדה בת 12, אבל מנטלית הייתי בת 18. לא הייתי בלגניסטית, אבל שום מסגרת לא התאימה לי, גם לא בית הספר. יכולתי לקום באמצע השיעור ולהחליט שזהו, השיעור מבחינתי הסתיים, נגמר היום, ואני הולכת הביתה. אף אחד לא יכול היה להגיד לי מה לעשות. היום היו נותנים לי ריטלין באינפוזיה, לא בכדור יומי”.

 

אלישבע אזולאי כהן. "בן אדם שהולך בתחושה שאתה מזניח אותו ומזלזל בו, זה מקומם" (צילום: חגית הורנשטיין)

אלישבע אזולאי כהן. "בן אדם שהולך בתחושה שאתה מזניח אותו ומזלזל בו, זה מקומם" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

חתונה בחודש החמישי

בגיל 14 היא הכירה את חיים כהן, וכשהיתה בת 17 התחתנה איתו. לא בגלל שרצתה לברוח מהבית או מהמסגרת, אלא בגלל היריון שהגיע בהפתעה גמורה. היא רצתה לעשות הפלה, אבל אז גילו בבדיקה שזה מאוחר מדי כי היא היתה כבר בחודש החמישי, והחתונה אורגנה בצ’יק צ’ק.

“אחרי ארבעה חודשי נישואים, בגיל 17 ועשרה חודשים, כבר הייתי אמא לילד”, היא נזכרת, “החתונה נערכה באולמי גיל עם עוף ואפונה, וכל המוזמנים ניבאו שאנחנו מתגרשים אחרי שנה כי הייתי טיפוס פרוע. התחתנתי פנקיסטית, עם צבעים בשיער. אבל בגלל שאני טיפוס מרדן באופי שלי, החלטתי שלא אתגרש, ושאהיה האשה הכי טובה שיש והאמא הכי טובה שיש, מלבד אותו מקרה כשהילד שלי היה בן שלושה חודשים. הייתי פטריוטית מלידה, וממש רציתי להתגייס. החברה הכי טובה שלי בדיוק התגייסה ושירתה בצאלים. לקחתי לה סט של מדים, לקחתי מאחד מהשכנים, חייל בשם דניאל, את תעודת החוגר שלו, שהיא לא כמו היום כרטיס מגנטי – אז הצמידו את התמונה בשתי סיכות שדכן. החלפתי תמונה, הוספתי בעט את האות ה’ לשמו והתגנבתי לבסיס צאלים כדניאלה, בלי לספר לאף אחד, גם לא לאמא שלי ששמרה על הילד. חזרתי לאחר חמישה ימים שבהם התחזיתי לחיילת. זה הזוי, אבל מה לעשות, רציתי לחוות צבא”.

ואיך הגיב האבא של הילד?

“מסכן, היה עם הילד אצל אמא שלי ושניהם היו באבל ולא ידעו איפה אני. אחרי שלושה ימים התקשרתי להודיע שהכל בסדר, אבל הם כבר התקשרו למשטרה, והייתי בגדר נעדרת. לא ידעתי שהמשטרה מחפשת אותי ושהיתה מהומה. חזרתי ולא הבנתי מה רוצים ממני – הייתי חייבת ללבוש מדים, הייתי חייבת ‘להתגייס’. זה הסיפור שלי עם הצבא, אבל מימשתי אותו ביותר רצינות עם הילדים שלי. הם ידעו שאין מושג כזה ג’ובניק. כשאסף, הבן הגדול שלי שהיום הוא בן 41, התגייס, הוא שאל אותי אם אני רוצה אותו בתוך ארון, כי עמדתי על כך שילך להיות קרבי, וזה היה בתקופת מלחמת לבנון. אמרתי לו לעזוב את הסיסמאות כי אין אמא שרוצה את הבן שלה בתוך ארון, אבל אני כן רוצה שהבן שלי יהיה גבר. אי אפשר רק לקבל מהמדינה, צריך גם לתת, וזה המקום להחזיר. שלושת הבנים שלי היו בגבעתי. אסף במלחמת לבנון ובמבצע חומת מגן, נטע, בת 35, היתה מ”פ של מסייעת שמשון בנצרים ושתי חברות שלה נרצחו בחדר לאחר חדירת מחבל, כך שהיא חוותה את הצבא כמו שצריך, בר, בן 26, היה בצוק איתן, ורק הבן הקטן שלי לירוי בן 25 לא חווה מלחמה. אני אמא שהולכת אחרי הילדים שלה ואין לי מעצורים. עם אסף, חוץ מאשר לחצות את הגבול ללבנון, הגענו אביו ואני לכל מקום וקיבלנו צל”ש הורים ממח”ט גבעתי על הטיפול בחיילים פצועים מהפלוגה שלו ועל אירוח של המשפחות. הבן שלי קיבל צל”ש, והפתיעו אותו כשגם לנו העניקו צל”ש. כשבר היה בעזה, הגעתי כמעט עד שם. חוץ מאשר אל בני גנץ הגעתי אל כל אחד. פעם אחת ארגנתי אוטובוס של ספרים וירדנו לדרום לספר חיילים, ופעם נוספת הגעתי עם בעלי ועם שני הבנים ופתחנו במועצה האזורית אשכול מספרה על הדשא. בר, זה שבאנו לבקר אותו, הפך להיות הספר של הקצונה, ואני ולירוי סיפרנו את כל שאר החיילים – 180 חבר’ה”.

כמה זמן את ספרית?

“את המספרה פתחתי לפני 30 שנה בחדר השינה שלנו, כשכבר היו לי שני ילדים שמתרוצצים ללקוחות בין הרגליים. הקליינטיות היו יושבות על המיטה הזוגית, היתה לי פינת טואלט קטנה שבה הייתי מספרת אותן, ובמקלחת הקטנה שלנו הייתי חופפת להן. ביום שישי הלקוחות היו יוצאות מפה עם תספורת ועם קופסת אוכל. בגלל זה הקשר שלי עם הלקוחות הוא לא רגיל. הלקוחות הגרעיניות שלי מלוות אותי 30 שנה, וזה לא פשוט. הרי בכל יום נפתחות מספרות חדשות וצצים כוכבים חדשים. יש ללקוחות שלי נאמנות. אני לא צריכה משפחה, גם ככה אין לי מי יודע מה. הלקוחות שלי הן המשפחה שלי, וזו לא קלישאה – ככה אני מרגישה”.

האחים והאחיות שלך לא ייפגעו?

“שייפגעו, זו המציאות. אין מה לעשות, החיים הובילו אותנו לשם. מאז שאמי נפטרה לפני 12 שנה הדבק שחיבר אותנו התפרק. הלקוחות שלי הן משהו מיוחד – הן מלוות אותי בכל שמחה וגם בעצב. פתחתי מספרה עם שני ילדים, ובדרך נולדו עוד שניים שגדלו אצל הלקוחות בידיים”.

 

אלישבע אזולאי כהן. "אני משתמשת ברשת ככלי לעזור לאחרים" (צילום: חגית הורנשטיין)

אלישבע אזולאי כהן. "אני משתמשת ברשת ככלי לעזור לאחרים" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

 

מיזם לעילוי נשמות

אזולאי כהן לא התגרשה אחרי שנה כפי שניבאו לה. לקח לה 32 שנים להחליט להפריד כוחות. “אני כמו במיקי מאוס”, היא אומרת, “קודם קופצת ואז מסתובבת אחורה כדי לגלות שהיתה שם תהום ואני כבר הרחק מקדימה”.

היא מודה שזה היה מעשה אמיץ, אבל עם הרבה מחשבה מאחוריו. השניים היו פרודים כמעט עשר שנים לפני הגירושים. “המשכנו לחיות באותו בית כי כיבדתי אותו”, היא מסבירה, “לא היה לי נעים לומר לו שאני רוצה להתגרש. בניגוד למה שחושבים עלי שאני כזו ‘וואו’, אני לא מסוגלת לפגוע במישהו, בטח לא באבא של הילדים שלי. הפכתי עולמות והרבה פעמים פגעתי בעצמי כדי לא לפגוע באחרים. הוא האבא הכי מדהים – הוא משלים את מה שאני לא. אני לא הסבתא האידיאלית כי אני עובדת ומפרנסת יחידה, והוא הבייביסיטר הקבוע. יש לנו חמישה נכדים והשישי בדרך. אני הכי אוהבת אותו בעולם, הוא אצלי בכל חג, אפילו שזה נגמר. לא אתן לילדים שלי להתייסר בשאלה איפה אבא עושה את החג”.

היא “טיפוס” – לא שגרתית, צבעונית ולבושה בצורה תיאטרלית עם נצנצים, פאייטים ומנומר במין מיש-מש שרק עליה נראה נכון וטוב. היא מחוברת מאוד לנוה דוד, פעילה בוועד השכונה, תמיד מוכנה לעזור ומשמשת פה לאוכלוסייה נזקקת. כשילדיה הקטנים התגייסו לצבא היא פתחה מספרה במרכז המסחרי של השכונה, ולדבריה זה הדבר הכי טוב שהיא עשתה בחייה.

ספרי על המיזם שלך “לתת ולקחת”.

“הוא נוצר לעילוי נשמת אבי חיים אזולאי שמקום קבורתו לא נודע – אין קבר ואין מצבה – וגם לעילוי נשמת כל אנשי הצוות, ובהם שלושה חיפאים – משה בוסקילה, מרדכי ומיכאל ישראל – ולעילוי נשמתם של כל חללי צה”ל ילידי השכונה. ‘לתת ולקחת’ זה מיזם חברתי, וכל שקל שנכנס אליו מציל חיים. הכל התחיל כשלקוחה נתנה לי כסף לפני איזשהו חג וסמכה עלי שאעביר את התרומה למי שהכי צריך. לאט לאט זה התפתח. לקוחה אחרת, שהיתה מזכירה של ועד העובדים בבזק, העבירה לי ילקוטים לפני פתיחת שנת הלימודים, ואני העברתי אותם לילדים. התחילו להביא לי בגדים – חדשים ויד שנייה – ונאלצתי לוותר על חדר בבית כדי לאכסן את הכל. שם הייתי ממיינת ואורזת לחבילות. כשפתחתי את המספרה הצבתי בחוץ סטנד עם הבגדים, אבל אף אחד לא לקח, כנראה חשבו שזה מכירה, עד שתליתי שלטים ברוסית, באמהרית ובעברית ‘אפשר לקחת מה שרוצים וכל פריט עולה שקל, אבל לא חובה לשלם’. זה פשוט כדי שאנשים ירגישו יותר נוח לקחת. לקוחה אחרת, שהיא מנהלת באגודה למלחמה בסרטן, הביאה קופה ושם נאספות התרומות. זה הפך למשהו ענק שחולש על פני כל העיר”.

איך הפכת לפעילה חברתית?

“מאז שהילדים שלי נולדו אני תמיד בוועד של הגנים ושל בית הספר. גרמתי לפיטורים של שתי מורות – אחת שהכתה תלמיד ושנייה שהתנהגה לא לעניין. לא ויתרתי, הגעתי עד זבולון המר שהיה אז שר החינוך, עד שהעיפו אותן מבית הספר. יש לי פטיש לצדק. אני לא יכולה לסבול שנגרמת עוולה למישהו חלש, אהפוך עולם בשבילו. חשוב לי להראות שאנחנו לא פראיירים של אף אחד. השבתתי את בית הספר נירים כי הביאו לנו מנהלת שנזרקה מבית הספר בן גוריון בקריות. ראש העיר עמרם מצנע הגיע אלי הביתה כי בית הספר שבת במשך חמישה ימים”.

ואיך הגעת לפוליטיקה?

“לפני הבחירות ב־2013 לא הייתי חברה של יונה יהב, להיפך – הייתי האויב הכי גדול שלו. בכל יום צילמתי תמונה חדשה של ההזנחה בשכונה, העליתי לפייסבוק ונכנסתי בו. זה לא היה בקטע פוליטי – נכנסתי ביהב כי אכפת לי מהשכונה. יום אחד קיבלתי טלפון מיעקב בורובסקי, שהתמודד מול יהב על ראשות העיר, והוא ביקש להיפגש. במוצאי ראש השנה עליתי אליו הביתה. הוא דיבר ולי לא היה מושג מה זה מועצת העיר. בכלל לא הייתי מעורבת פוליטית. הוא הציע לי להיות במקום החמישי ברשימה שלו מהפך בחיפה כנציגת השכונות ואמר שיש סיכוי גדול שאכנס למועצה. בשבילי זה היה שופר להציף את נושא השכונות. אבל יהב נבחר שוב, והבנתי שלפוליטיקה אני לא מתקרבת יותר”.

למה?

“כי אף אחד לא סופר אותך. הקזתי דם בתקופה הזו, ולא כדי להיבחר. זה לא עניין אותי כי אני לא בן אדם פוליטי. הרגשתי מנוצלת. איזו ריקנות היתה לי אחר כך, אלוהים ישמור. פתאום אף אחד לא מתקשר לשאול מה נשמע. חוץ משלומי כהן ושרית גולן שטיינברג, שהיו אז חברי הסיעה, אף אחד לא יזהה אותי ברחוב היום. הייתי בשוק מהשקרים. רגע אחד איזה רב הצטלם עם בורובסקי, אחרי חמש דקות ראיתי אותו מתחבק עם יהב, וזה שיגע אותי. הבנתי שזה לא מתאים לי, אני בן אדם הכי דוך שיכול להיות. תמיד אגיד את האמת שלי”.

ואיך התהפכו היוצרות עם יהב?

“כחודש אחרי הבחירות ההן קיבלתי טלפון מאיזה גבר ששאל ‘אני יכול לבוא ב־14:00 להסתפר?’. עניתי כן, ומי נכנס למספרה ב־14:00? יהב. קודם כל נישקתי אותו, כי הוא ראש העיר. אמרתי לו שהוא לא היה הבחירה שלי ושאעשה כל מה שאני יכולה כדי לעזור לשכונה, ואז פתאום זה הבזיק לי – אם אני לא יכולה עליו, אצטרף אליו. הוא ישב במספרה שעתיים. לא הכרתי אותו בכלל. הוא היה פתוח, לבבי, ענייני וקשוב. הוא לא נתן לי יותר מדי תקוות כי הוא ידע לחתוך עניינים. הוא ביקש לשמוע, ואני דיברתי על המרכז המסחרי. הוא אמר שזה לא נכס של העירייה אלא נכס פרטי של חברת רסקו, אבל אותי זה לא עניין. שאלתי איך הוא מסכים שיהיה בעיר מקום כזה מוזנח, זה הרי הפרצוף של השכונה. רוב מי שמגיע לכאן אלה לקוחות מחוץ לשכונה – הלקוחות שלי ואלו שבאים לאכול אצל סביח – ומה הם רואים?”.

כיצד הסתיימה הפגישה?

“הוא אילץ את אנשי רסקו, שלא היו מעוניינים להשקיע בנכס שמיועד להריסה, להשקיע פה 200,000 שקל לתיקונים. אלה היו תיקונים קוסמטיים בלבד, אבל לא חשוב – הוא היה קשוב. אז הבנתי שיש לי דלת פתוחה למישהו אכפתי. לא אגיד שהוא עשה מהפכות בשכונה, כי התירוץ של כל ראשי העיר היה שאין טעם להשקיע בגלל שעומד להיות פה פינוי-בינוי, אבל הוא כן עשה פה דברים, אמנם קטנים אבל משמעותיים. פה מעבר חצייה, שם פסי האטה, הצללה לבית הספר – דברים עם נראות ולא בתקציבים גדולים וגם לא כטובה אישית. עכשיו מה שקורה פה בשכונה בפרט ובעיר בכלל זה הזיה. עכשיו אין לי דלת פתוחה, אין עם מי לדבר”.

 

אלישבע אזולאי כהן. "אני בן אדם הכי דוך שיכול להיות. תמיד אגיד את האמת שלי” (צילום: חגית הורנשטיין)

אלישבע אזולאי כהן. "אני בן אדם הכי דוך שיכול להיות. תמיד אגיד את האמת שלי” (צילום: חגית הורנשטיין)

 

מי אמר שאין כסף?

מי שנמצא בעמודים החיפאיים ברשתות החברתיות נתקל לבטח בפוסטים של אזולאי כהן, שעוסקים לרוב בנושאים מוניציפליים. היא לא מצנזרת דבר ויורקת אש, בעיקר נגד עיריית חיפה והעומדת בראשה.

ניסית להיפגש עם עינת קליש רותם?

“ניסינו לפנות אליה – אין תשובה. רצינו להיפגש איתה על כל מה שקורה בשכונה – כלום. בעצם אנחנו רוצים להיפגש איתה על מה שלא קורה בשכונה. אולי היא תחליט יום אחד שכן, בינתיים היא לומדת. בשבוע שעבר היתה היסטוריה בנוה דוד – הורידו את הבניינים הראשונים לצורך פרויקט פינוי-בינוי, פעם ראשונה ב־70 שנה. הגברת לא יכולה היתה לצאת מהלשכה שלה ולבוא? לא הורידו באמפר בכביש – הורידו שלושה בניינים. זה נותן תקווה לתושבים שמשהו הולך לקרות בשכונה. כולם חיכו לה, אבל כנראה שהיא שמעה שיהב הגיע. יש לה איזו פוביה שנקראת יונה יהב. הוא הגיע מבלי שיזמינו אותו, הוא אמר לנו מפורשות שאפילו הקבלנים שבזכותו יש להם את הפרויקט הזה לא הזמינו אותו. אבל היא לא. זה מעליב. לפני הבחירות היא טיילה פה – באה למימונה, אכלה מופלטות”.

אולי המופלטה לא היתה טעימה.

“יהב היה חכם – הוא בא לפה לאחר הבחירות, אפילו שהייתי נגדו ואלוהים ישמור איזה אויבים הוא ובורובסקי היו, ולקח אותי אליו. אותה אני לא מכירה. אין לי משהו אישי נגדה, אני גם יכולה להיות החברה הכי טובה שלה, אבל בואי תגלי קצת רגישות, בואי תהיי בעד העיר, אנחנו בסך הכל רוצים להזיז דברים בשכונה. כשהעליתי סרטון שצילמתי ליד המרכז המסחרי עם ההזנחה הנוראית, זה היה בגלל שזה קומם אותי. את יודעת כמה פעמים היא היתה באה לאותה נקודה, מצטלמת ומלכלכת על יהב? היום זה נראה פי 1,000 יותר גרוע, אז איפה את? חוסר הנוכחות שלה בהריסת הבניינים בלט מאוד, אפילו שהסגן שלה מיכי אלפר כן היה. ניגשתי אליו, אמרתי לו שאני מהוועד ושאלתי למה ראש העיר לא הגיעה. הוא ענה שהיא עובדת. אמרתי לו שזה לא נכון, היא הרי שרה שהיא לא עובדת בשביל אף אחד. נוה דוד היא לא חלק מהעבודה שלה? הוא סובב אלי את הגב וביקש שישימו לו שני סוכר בקפה. אמרתי לו שאני מבינה שהוא אטום כמוה וביי. זאת התחושה שנותנים לך. את לא באה, את מנוכרת מאיתנו, לא אכפת לך מה קורה פה. חשוב לי לא לוותר. הבנתי כבר שדרכה לא נשיג כלום, ואנחנו עושים המון דברים באופן עצמאי”.

אבל יש נציגת שכונה שמקורבת אליה – טלי משולם איטח.

“כן, מקורבת. אנחנו ועד, והיא התנהגה כאילו היא מתחרה בנו במקום לעבוד ביחד. אבל קליש רותם שיחקה לה אותה. היא אמרה למשולם איטח להקים מפלגת שכונות ולקחה את סיגל ציוני במקומה. משולם איטח עשתה לה פה עבודה עבודה למרות שהיא הזיזה אותה. את מבינה למה אני לא יכולה להיות בפוליטיקה? בגלל דברים כאלה. היום היא לא רואה אותה מסנטימטר. בקיצור, כולם מחרטטים את התושבים, אבל אני מאמינה שיהיה טוב בעיר”.

איך? למה?

“מכל רע יוצא טוב בסוף. הרע של קליש רותם העיר כל כך הרבה אנשים אדישים. אנשים שלא הצביעו רואים את ההזנחה ומרגישים שנוגעים להם בכיס. אנשים היום ממורמרים, וזה הוציא אותם מהאדישות. אני מאמינה שיהיה טוב בגלל כל הדברים הרעים שהתושבים חווים עכשיו. איזה קיץ עלוב זה היה. בכל שנה הייתי מקבלת כרטיסים לעיר הנוער ומחלקת אותם לילדי השכונה. איזה בושה של קיץ, בית קברות”.

אין כסף.

“יש כסף, אבל ראש העיר צריכה לשלם לכל הסגנים. השבוע צילמתי את יהב לסרטון ושאלתי אותו בדיוק על כך, והוא סיפר איך קליש רותם משבחת כל הזמן את הגזבר. יהב אמר שהוא לא השאיר גירעון, אלא להיפך. ב־2018 משרד הפנים העניק לעיר מעמד של עיר איתנה – דבר שנתן לראש העיר הרבה חופש פעולה. אם העיר היתה בגירעון היא לא היתה מקבלת מעמד עיר איתנה. בגלל זה אנשים כועסים, כי הם מרגישים שלא סופרים אותם, ובן אדם שהולך בתחושה שאתה מזניח אותו ומזלזל בו, זה מקומם. בסוף כולם יקומו עליה. משהו יקרה בעיר הזאת”.

את אוהבת מאוד את הרשתות החברתיות.

“אני מתה על זה. אני קודם כל משמיעה את דעתי, ואני כזו דוגרית, אז אני מצליחה לשנות את דעתם של אנשים. נכון, לא תמיד. אני משתמשת ברשת ככלי לעזור לאחרים, וזה גם תרם לי מבחינה מקצועית. לפעמים אני לא מבינה עד כמה. נחמד לי השיח – אני מגיבה, עונים לי, וזה ממלא לי איזשהו חלל בחיים. אני חיה לבד, וזה כלי ליצור סוג של חברויות, אפילו אם הן וירטואליות. תקשיבי טוב – הייתי בשבוע שעבר בטיילת בבת ים ושמעתי מישהו צועק מרחוק ‘זאת עם הצהוב, היא תפיל את ראש העיר’. באלוהים. הסתובבתי אליו והוא צעק ‘כל הכבוד לך, אל תוותרו לה’. הרשתות החברתיות חושפות אותך, אנשים מכירים אותך בכל מקום. יש בדמות שלי, בזה שאני צבעונית ונראית שונה, משהו שגורם לאנשים לא לדעת איך לאכול אותי. אנשים לא יודעים שמתחת לכל המעטפת הזו אני נמסה יותר מחמאה, נפגעת ורגישה ברמות. בעידן הרשתות יש להם הזדמנות להכיר ולקרוא אותך כמו שאת, הם מכירים פן אחר בי דרך האכפתיות שלי, וזו חשיפה אחרת. עם כל הפוזה שלי, אני לא מעשנת, לא שותה אלכוהול, לא עושה ג’וינטים. אני כל הזמן בשליטה, פריקית של קונטרול”.

את לומדת עיצוב אופנה.

“מגיל 6 עניין אותי לתפור, לגזור ולהכין בגדים. אחותי הגדולה למדה עיצוב אופנה בויצו, והייתי גוזרת לה את הבדים. מבית הספר בבת גלים העיפו אותי בכיתה ז’. עברתי לאורט שפרינצק אבל רציתי ללמוד אופנה בויצו. לא קיבלו אותי בגלל בעיות התנהגות. עכשיו באתי אליהם בדלת האחורית, אני לומדת עיצוב אופנה שנה שנייה. זה עוד מקום שאני פורחת בו, זו הגשמת חלום, אבל אני לא יודעת אם אעסוק בזה. אני הכי מבוגרת בכיתה וגם מכל אנשי המקצוע. בגיל 60 תהיה לי תעודה של מעצבת אופנה. יש לי עוד כל כך הרבה חלומות, כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, ואני חושבת על 60 – מה קשור אלי המספר הזה? עברתי מחצית מהחיים וזו היתה המחצית הטובה. המחצית הבאה לא תהיה מרנינה”.

את מתכננת לחיות עד 120?

“מתכננת, אבל זה לא משנה מה יקרה, כי בעוד עשר שנים ממילא לא אזכור כלום”.

 

אלישבע אזולאי כהן. "בעוד עשר שנים ממילא לא אזכור כלום" (צילום: סבינה פישמן)

אלישבע אזולאי כהן. "בעוד עשר שנים ממילא לא אזכור כלום" (צילום: סבינה פישמן)

 

***

אלפר מסר בתגובה: “השתתפתי באירוע בתוקף תפקידי כמ”מ ראש העיר וכיו”ר ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. לא שמעתי שזו היתה תשובתה, וממילא השיחה הסתיימה. בטח לא סובבתי גב לאדם”.

משולם איטח מסרה בתגובה: “כל מי שמכיר אותי יודע שאני פועלת למען השכונות. אני מברכת על כל צעד ועל כל החלטה שלקחתי באופן עצמאי, ולכל מי שתוהה – רשימת לב השכונות נולדה מהמקום של יוזמה אישית על אף שהובטח לי מקום ריאלי ברשימתה של ראש העיר. ההחלטה להקים סיעה עצמאית היתה שלי בלבד. בימים אלו, ועד השכונה שהיה נאמן לראש העיר הקודם מנסה ביחד עם התקשורת לזרוע שקרים שמעולם לא היו. מספיק לפרשן ולחשוב שאתם יודעים הכל. הגורמים שמחפשים את ראש העיר החדשה בציציות לא ינוחו ויגיעו לכל אדם הקשור בדרך כזו או אחרת לקליש רותם, וכנראה שאזרו אומץ להגיע גם אלי. זה לא יעזור כי מי שמכיר אותי יודע שאני לא טיפשה ושלעולם לא אנצל שום במה להכפיש אדם רק כדי להרוויח משהו. זו לא דרכי. לכל העוסקים במלאכת הרפש, המלצה חמה – תתעסקו יותר בעצמכם ותלמדו לעשות דברים טובים למען הכלל. מעולם לא הייתי במקום שבו אתם נמצאים, כל החזון שלי היה ויהיה התפתחות והתחדשות של השכונות. אינני מתכוונת לענות על דברים שמעולם לא היה בהם כל שחר, ואינני מתכוונת להתייחס לתקופה שלא ראתה את השכונות ולא שמה אותן בראש סדר העדיפויות”.

עיריית חיפה לא מסרה את תגובתה.

 


 

 


 

תגובות

5 תגובות
5 תגובות
  1. גילי

    צודקת לגמרי . היה לנו ראש עיר נהדר משכמו ומעלה ונפלנו לתהומות של לכלוך וחוסר עשייה משוועת.
    את הכסף שלנו היא לקחת ומטפחת את חזירי העיר דו משמעית.

  2. רוני

    זוכר את טביעתה של השלושה .זה היה למיטב זכרוני באותה שנה או אחרי דקר.הובילה מלט חיים חדרו למחסנים וירדה כאבן למצולות שמה ניתן לה על שם אנשי צוות אחרים שאביו לפני כן עים כלי השייט שלהם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר