“לחיפה יש המון מה להציע מבחינה קולינרית"

נראה שזה טריוויאלי להפוך לשפית כשאמא שלך ינקה מאמא שלה שינקה מהסבתא רבתא שלה את כל סודות המטבח המרוקאי. לא במקרה של ורד פרן (שני סגול בשם הפרטי ושני סגול בשם המשפחה). אצלה ההשראה לא הגיעה מאמה רק משום העובדה שהיא מעולם לא נכנסה למטבח, גם לא כדי להכין ביצה.

מה משך אותך למטבח?

“היו כמה נקודות ציון מאוד משמעותיות לאורך חיי שהביאו אותי לשם. מגיל צעיר מאוד, גיל שאינני זוכרת, האוכל משך אותי. למשל כשהייתי ממש קטנטונת, המילה דג היתה עבורי קללה כי דג מסריח. אז כשהייתי מתעצבנת הייתי צורחת ‘דג’ בעצבים. אגב, אני מתה על דגים ופירות ים. העובדה שאמא שלי לא בישלה והנסיעות בים עם אבא שלי שהיה צ’יף אינג’ינר בצי הסוחר פתחו בפנינו עולם חדש של טעמים. בנסיעה לאיטליה למשל, הייתי אולי בת שנתיים וחצי, לא הסכמתי לאכול כלום מלבד גלידה. לא הפסקתי לבכות עד שקנו לי גלידה, לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, ובערב כבר הודעתי שהספיק לי מהגלידה. אף אחד לא יכול היה להסביר מה קרה לי שם עם הגלידה, אבל כנראה שהיה לי ממש טעים ושונה וחדש. אבא שלי מספר שכשהייתי קטנה והיינו נכנסים למסעדה בחו”ל, הייתי עושה פיפי בתחתונים מרוב התרגשות. לא היתה לי שליטה על זה. עד היום, כשאני נכנסת למסעדות, לקונספטים שהם אחרים, יש לי וייב אחר בגוף. אני מרגישה את ההתרגשות הזו של ‘וואו, כאן המציאו את הגלגל ממש’. יש אנשים שמכוניות עושות להם את זה, ואילו אני – כשאני נכנסת למשהו אחר שקשור באוכל זה עושה לי את זה. אוכל אינטליגנטי מפיל אותי”.

כנערה בישלת בעצמך בבית?

“פעם שרפתי את המטבח כשניסיתי להכין צ’יפס והלכתי לישון כשסיר השמן נשאר על האש. אם אנחנו הילדים לא היינו מבשלים, לא היה לנו מה לאכול. אבא שלי רוב הזמן לא היה בארץ, אבל כשהוא היה יורד לחוף הוא היה מבשל לנו. בבית היו במשך תקופה מבשלת פרסייה וגם אחת בוכרית”.

ואיך למדת לבשל עם אמא שלא בישלה ביצה?

“כשההורים שלי היו נוסעים לבד לחו”ל הם היו משאירים אותי אצל הסבתא המרוקאית שלי, ואצלה בכל יום בשבוע התחלף התפריט. ברביעי היה פלאפל, בחמישי בערב קוסקוס, בשישי היה קידוש עם דגים ובשבת חמין עם מלא סלטים. אני הייתי עוזרת לסבתא להכין – חלות בשישי, עוגות, בשר במטחנת הבשר הידנית. זה חשף אותי לבישול ביתי. זו היתה אטרקציה, ועד עכשיו אנחנו נזכרים במתכונים שסבתי לא ידעה לעשות ולמדה להכין מהסבתא רבתא שלה. אבל מה שבאמת עשה את הסוויץ’ וגרם לי לדעת שזה יהיה תחום בו אעסוק, על אף שלקח לי המון שנים לעבד את זה, קרה כשהייתי בת 12. היינו בכפר גוריציה ביוגוסלביה, וחגגו שם איזשהו פסטיבל שנקלענו אליו במקרה. כל נשות הכפר היו לבושות בחולצות רקומות אותנטיות, והגברים העמיסו בשרים שהם הביאו מהבית על גריל ארוך ארוך בקרחת יער. היו שם נגנים, והפונדק המקומי הוציא קנקני יין ובירות. החינגה הזו היתה מוזכרת אצלנו במשפחה לאורך שנים כמשהו שחייבים לעשות גם בארץ. הזיכרון הזה השפיע עלי בצורה חזקה מאוד, במשך שנים דיברנו על הארוחה הזו, והדיבור היה שאם נפתח מסעדה זה יהיה כמו שם, כי אין כזה בארץ”.

ורד פרן. “לפני הבחירות הבטיחו לנו הרים וגבעות, והאמנתי” (צילום: שני הלוי)

כמו בבנגקוק ובברצלונה

לפרן, 51, יש סטודיו לבישול ולאירוח בשוק תלפיות ושני ליינים של סיורים קולינריים – האחד בהדר והשני לאורכו של מסלול הכרמלית ממרכז הכרמל לעיר התחתית. פרן היא מה שנקרא חיפאית שורשית. היא בת בכורה לשני אחים שלמדה ביסודי בבית הספר רוממה ובתיכון בבית הספר עירוני ה’, ילדת צופים שמתרפקת על כל נקודה של מחוז ילדותה – הצריף עם התריסים הלבנים-ירוקים של שבט כרמל באחוזה, חניון אגד שעל שטחו הוקם מאוחר יותר מרכז חורב, גבעת אורנים עם עץ חרוב גדול שבמרכזה חגגו את ל”ג בעומר, ומנחת המסוקים של שדה התעופה הישן באחוזה שעליו נבנתה רמת אשכול.

“הקטע של חיפה הוא שכל מקום בה וכל נקודת ציון מושרשים בי ונוגעים בי מאוד מהבחינה הסנטימנטלית”, היא מסבירה, “זה גורם לי להגיע לכל מיני מקומות בעיר באופן קבוע. איך זה מתבטא? אני חותרת בנמל ובנחל הקישון כמעט בכל בוקר, ואני רצה פעם בשבוע במסלול קבוע – אני מחנה את הרכב בעיר התחתית, עולה את כל המדרגות עד למרכז הכרמל, רצה עד לסטלה מאריס ויורדת בחזרה לעיר. לכל מקום ופינה בחיפה אני מרגישה מחוברת מאוד, ויש כמובן גם את האהבה שלי לשוק תלפיות”.

זה מתחבר לסיורים הקולינריים ולסדנאות שאת מעבירה.

“לפני ארבע-חמש שנים חיפשתי חלל שאוכל להתחבר אליו. ראיתי את הקונספט הזה בבנגקוק ובברצלונה. כשהגענו לבשלן או לשף מקומיים, הדבר הראשון שהם עשו היה לקחת אותי לשוק המקומי, להכיר את חומרי הגלם השונים והמיוחדים של אותו מקום. זה נראה לי קונספט גאוני ו’איך לא חשבו על זה קודם?’ ו’איך אין דבר כזה בישראל?’. חיפשתי מקום בשוק תלפיות בגלל שהייתי עושה פה קניות עם סבתא שלי, ורציתי חלל גדול כדי לארח בו סדנאות. כל החללים שמצאתי היו בתוך בתים אבל לא נגישים. רציתי חלל אותנטי עם מרצפות מאוירות, עם תקרה גבוהה ועם חלונות מקושטים, ולא מצאתי. הנגישות היתה לי חשובה מאוד, אז ירדתי מעניין הבתים וחיפשתי חלל בגובה הקרקע שיוכל להכניס את כל האווירה של השוק פנימה. כשמצאתי את המקום שלי ברחוב סירקין 28, שברתי את כולו ובניתי אותו מחדש כמו שחלמתי. אני מארחת סדנאות בישול בקונספט ייחודי, כי לחיפה יש המון מה להציע מבחינה קולינרית, גם בגלל ההשפעות הגיאוגרפיות והדמוגרפיות. הגיאוגרפיה של חיפה היא מיוחדת – הוואדיות הרבים מספקים לנו חומרי גלם ייחודיים שאי אפשר למצוא במקומות אחרים, וגם הקרבה לים שמספק דגים ופירות ים. מבחינה דמוגרפית, התרבויות, המסורות והדתות הופכות אותה לעיר הכי מעורבת בארץ – יהודים על כל הספקטרום, מאורתודוכסים, דרך חובשי כיפות סרוגות ועד לחילונים, נוצרים, מוסלמים, בהאים, אחמדים ודרוזים. יש בליל של תרבויות מכל העליות – הרוסית, האתיופית – והכל מהכל ומתערבב. אם אני הולכת לאורך רחוב החלוץ אני יכולה למצוא הכל מבחינה קולינרית, וזה מה שאני עושה בסיורים – אני מראה את ההטרוגניות ואת הדבר הזה שמאפשר את הכל. הדתות בחיפה הן טולרנטיות מאוד, אפילו הוויז’ניצים הם פתוחים מאוד ומכניסי אורחים, בניגוד לאלו שגרים בבני ברק ובירושלים. יש להם שוק לילה בימי חמישי – זו תרבות שהתפתחה סביב הרחובות הראשיים של ויז’ניץ עם המון אוכל יהודי. התרבות הזו התפתחה בגלל שבמשך השבוע אין להם זמן לערוך קניות, אז בחמישי פותחים את העסקים מ־17:00 אחר הצהריים עד כמעט למחרת בבוקר. התפתחה תרבות שלמה, וכל אחד יכול לבוא לקנות. יש פה רחובות שנקראים אהבת ציון, שיבת ציון ואהבת ישראל – יש המון אהבה לאנשים”.

יש קיגל?

“במיליון טעמים. יש קיגל ירושלמי, קיגל מתוק, קיגל חריף, קיגל מירקות או מאטריות וקיגל תפוחי אדמה. יש חמין בכל הטעמים, ואפילו אפשר לקנות דג מרוקאי לחובבי הז’אנר”.

את עורכת גם סיור מתוקים.

“סיור פטיסרי שמתחיל במרכז הכרמל אצל דודו אוטמזגין ואצל גל גבריאלי, ויורד בכרמלית עד לעיר התחתית דרך הדר. אני עוצרת בכל מוסדות הקונדיטוריה החיפאית. כל מה שקשור למתוק זוכה לביקור”.

את יכולה לאפיין את מי שנרשמים לסדנאות ולסיורים?

“לצערי רובם לא מחיפה. החיפאים הם מתי מעט, קומץ שמתעניין בקולינריה או שמכיר אותי. הרוב מגיעים מהסביבה – ממקומות כמו נופית, קרית טבעון, זכרון יעקב וקיסריה – ומאזור המרכז”.

הסטודיו של ורד פרן. רוב המשתתפים אינם חיפאים (צילום: שני הלוי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מנטרה של בוקר

פרן עשתה שירות צבאי מקוצר. בת 20 כבר היתה אמא לרן. את אביו השף היא הכירה באילת, לשם עברה לאחר בחינת הבגרות האחרונה. לאחר החתונה היגרה המשפחה לטורונטו, קנדה, אך בגיל 22 היא מצאה עצמה שוב בדירת הוריה בחיפה, מטופלת בתינוק ועם בקשת גט מבעלה. ההורים הפצירו בה ללכת ללמוד מקצוע, והיא בחרה בצורפות ובשיבוץ יהלומים אך לא התקבלה ללימודים בבצלאל, ולכן סיימה תואר במדעי המדינה ובסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. בשנת האחרונה ללימודים היא כבר היתה בקשר חדש – שידוך מוצלח של שתי אמהות שנהגו לפתוח כל אחת על הצאצא שלה.

“התאהבתי ברגע הראשון”, היא משחזרת, “חמש דקות אחר כך הבנו שזה מה ששנינו מחפשים. לא היה ספק בכלל. בדיוק קיבלתי את הגט, וגם הוא היה נשוי לפני כן לאיזה שבועיים. מאותו היום לא נפרדנו, היה ברור לאן זה הולך. דרור הוא חתיך – עיניים ירוקות-כחולות, ריסים תריסים, אז עוד היה לו שיער. הוא פתח עלי את העיניים ואני נמסתי. הוא היה אז קצין שלישי בצי הסוחר, היום הוא רב חובל”.

דמות אב כפי שהכרת.

“לא ידעתי שהוא עוסק באותו תחום כמו אבי. נולדו לנו שלושה בנים – תום בן 22, סער בן 13 וליאור בן 11, וב־20 שנות נישואים אפשר להגיד שהייתי לבד בארץ עם ארבעה ילדים. אני חושבת שזה בנה אותי להיות עצמאית. נאלצתי לנהל בית, לגדל ילדים ולדאוג לעבודה לבד, וזה בנה אותי עוד יותר. לולא הייתי עצמאית לא הייתי יכולה להתנהל לבד. 90 אחוז מהזמן הייתי אמא יחידנית. הוא הגיע לארץ אולי לחודש או לחודשיים במהלך השנה”.

לא היתה עזרה מהסבתות?

“לא מהצד הזה ולא מהצד ההוא”.

לא רבים יודעים שאת אם שכולה.

“היו לי ארבעה ילדים, ולפני שמונה שנים, כאשר רן בדיוק השתחרר משירות צבאי כלוחם בגולני, הוא נהרג בתאונת דרכים במרכז חורב. הוא אמור היה להיות היום בן 31. העבודה האחרונה שלו היתה כחובש וכמאבטח בטיולים, והוא ליווה צעירים בפרויקט ‘תגלית’. כאח גדול הוא היה האורים והתומים של תום שנשא אליו עיניים וחווה משבר גדול מאוד לאחר מותו. אביו לא היה בארץ רוב הזמן, ולכן רן היה אבא ואח ודוד וחבר, מה גם שהוא היה כזה גבר – 1.87 מטר ו־90 ק”ג של שרירים. הוא היה נוכח מאוד. ההתמודדות של תום עם האבל היתה קשה, ואנחנו היינו שם בשבילו”.

ואיך את התמודדת?

“רן זה היה להסתכל בעיניים ולהבין האחד את השנייה במבט. הייתי ילדה בת 20 וגידלתי ילד. גדלנו ביחד, התפתחנו ביחד. הוא לא היה בקשר עם אביו הביולוגי והתייחס לדרור כאל אבא לכל דבר. אחרי שהוא נהרג כל המשפחה חטפה זעזוע עמוק. פתאום הכל התערער. כבר במהלך השבעה התייעצתי עם פסיכולוגים מה לעשות והייתי בטיפול אינטנסיבי כדי לשמור על שפיות, לא ליפול ולהמשיך לתפקד. אחרי כמה חודשים הבנתי שאני לא מסוגלת להחזיק יותר. הרגשתי שאני צריכה להתכנס בתוך עצמי ולראות איך אני, ורד, מתמודדת. רן היה יותר קרוב אלי מבעלי שהיה רוב הזמן בחו”ל. רן היה סוג של שותף לחיים. הוא היה ילד טוב מאוד, הרגישו את הנוכחות שלו, ולאבד אותו גרם ליכולות ההוריות שלי להתערער. אפילו לקום בבוקר ולהתמודד עם החיים היה לי קשה. עד היום זה לא פשוט לי. כל יום הוא יום של בחירה לקום בבוקר ולהיות משהו שיכול להיות שהוא לא אני אבל לעשות את זה. או לקום בבוקר ולדבר אל עצמי שנכון, הוא איננו, אבל צריך להמשיך כי יש עוד שלושה ילדים. זו מנטרה של בוקר, כי הדבר שהכי הייתי רוצה זה להישאר במיטה כי היום לא בא לי לקום, לא בא לי להיות חזקה, לא בא לי להיות אמיצה – בא לי להתפרק”.

וזה קורה לך עד היום?

“בכל בוקר, ולא משנה באיזו שעה אני מתעוררת. בכל בוקר. אני מכירה את עצמי, ומה שמחזיק אותי זה עשייה. מה שאחרים עושים בשנה אני יכולה לעשות ביום אחד. אבל זה לא משהו שאני רוצה שיזהו אותי איתו. כשאני מכירה אנשים חדשים אני לא מספרת. אני רוצה שיזהו אותי עם המקצועיות שלי, עם העסק ועם הדברים שאני עושה, כי אני באמת פעילה בהמון תחומים”.

את עושה הרבה להנצחתו.

“רן היה מחובר מאוד לטבע ולטיולים. בכל זמן פנוי הוא היה מטייל בוואדיות ומזמין חברים להצטרף אליו, ואנשים זרמו איתו. הוצאנו חוברת לזכרו עם כמה מסלולי טיול בחיפה בשיתוף עם החברה להגנת הטבע. בכל שנה אנחנו עושים הפנינג – בכל פעם בנחל אחר, ובסוף המסלול יש תחנות של פעילויות שונות. זה פתוח לקהל הרחב וכבר יש לנו קהילה. התחלנו עם כמה מאות וזה גדל לאלפים. כיף לי לחשוף מקומות שפחות מטיילים בהם. בחיפה יש 22 ואדיות שלא כולם מסומנים או פרוצים, ובכל שנה אנחנו משתדלים ללכת בוואדי אחר, לנקות ולסדר אותו”.

ורד פרן. "נראה לי שהקטע של התיירות ילך ויתמסמס" (צילום: שני הלוי)

איפה ג’וליאני כשצריך אותו

בסיום לימודי התואר התקבלה פרן לעבוד בחברת צים, ובגיל 30 היא ביקשה לאפשר לה לצאת ללימודים יום בשבוע ולהשלים את שעות העבודה בימי שישי. היא קיבלה אישור, אך הסידור היה קצר והיא “פוטרה בשמחה רבה”. זה אפשר לה לסיים את לימודי השף בבית הספר בישולים.

היה לך חזון?

“היה לי חלום לפתוח עסק בתחום האוכל. אחרי בישולים למדתי טבחות סוג 5 במלון הולידיי אין בטבריה. הכיוון היה לעבוד במלונאות או בקייטרינג, אבל כל הזמן עקצץ לי באצבעות לפתוח עסק משלי. בכל פעם הייתי יורדת למס הכנסה, פותחת תיק וסוגרת. לא באמת הצלחתי להתרומם. עד שנת 2000 עבדתי כשפית, ואחר כך לימדתי. ריכזתי את תחום התזונה בבית הספר דן גורמה ולימדתי קורסים של אוכל בריא, טבעוני וצמחוני. עבדתי גם בגורמה – בית הספר לבישול של דני נישליס, שענבר דותן ניהלה לפני שהפכה להיות ‘אמא עצבנית’. בסופו של דבר, בשנת 2014 הצלחתי לפתוח עסק בדיוק כפי שחלמתי עליו”.

מה קורה בחיפה מבחינה קולינרית? פסטיבל א־שאם בוטל, והשבוע התבשרנו על סגירתו של קפה הבנק.

“חיפה היא יפהפייה מנומנמת עם המון פוטנציאל לא ממומש. אפשר היה לעשות הרבה יותר. קולינריה היא שפה בין לאומית, ודרכה אפשר לחבור לכל אחד. לקולינריה יש הרבה פנים – חברתי, תרבותי – ואפשר לעשות כל כך הרבה. כל יום אני בוכה מחדש על כך שזה לא קורה בחיפה. הייתי רוצה לראות יותר פסטיבלים ושיביאו לכאן שפים ובלוגרים מכל העולם שייחשפו ויסקרו, אבל בינתיים רק מבטלים דברים. יש פה פוטנציאל ענק לשגרר החוצה”.

אנחנו חיות באותו מקום? בלוגרים מהעולם שיסקרו את מה? זו שממה קולינרית.

“אפשר לעשות להם סיור פטיסרי”.

וארבעה בלוגרים יכתבו על זה, ומה הלאה? זה לא מה שיעורר את העיר.

“אם ירימו פסטיבל אוכל שווה, זה ימשוך קהל. פסטיבל א־שאם נוהל לא טוב. אם היו שמים דגש על הקולינריה, היו מגיעים לפה הרבה יותר אנשים. צריך להקל על יזמים שבאים לפה ופותחים מקומות חדשים כי זה הרפתקני מאוד לבוא ולהשקיע פה. הם לא מוכנים לבוא”.

ומה לגבי השוק?

“היו הרבה הבטחות וזה לא קורה. חשבתי שישפצו את בניין השוק, ועכשיו כשאני יודעת שזה לא קורה אז לפחות שישפצו את הרחובות ואת המדרכות ושיסדירו את התאורה, את פחי זבל, את השירותים הציבוריים ואת החניות. צריך לתת איזושהי תשתית אלמנטרית כדי שאנשים כמוני וכמו יזמים בעלי חזון ואג’נדה יבואו ויפתחו עסק עם קונספט מיוחד. צריך לתת להם רק את התשתית הזו על מנת שהם יוכלו לפתוח עסק שהמדרכה בפתחו תהיה נקייה. זה לא קורה. לא בשלטון הזה ולא בשלטון הקודם. גם אצל יונה יהב וגם אצל עינת קליש רותם הכל הבטחות ושום דבר לא קורה. איכשהו הדר מתמסמסת לכולם בין הידיים. תמיד יש את המשהו היותר חשוב”.

שדה תעופה למשל.

“אם רוצים להשקיע בשדה תעופה צריך להשקיע במקביל בתשתיות לתיירות. אי אפשר להתמקד רק בדבר אחד. צריך לפתח אטרקציות מקומיות כדי שכאשר אנשים יגיעו לפה יהיה להם מה לעשות. אם לא יפתחו את זה, זה לא יקרה. אבל לפני שחושבים על הבאת תיירים, דבר ראשון צריך לדאוג לביטחון האישי של התושבים שגרים פה. אם אני לא מרגישה בטוחה לצאת מהעסק שלי בשעת ערב בגלל כל מיני טיפוסים שמסתובבים לידו, כמו אריתריאים וסודנים, סימן שהמקום הזה הוא לא בטוח”.

את מדברת על פליטים ועל מסתננים?

“לא בדקתי אם יש להם אישור שהייה. זו תופעה שהתגברה בחודשים האחרונים. לפני זה היא לא היתה קיימת או שפשוט לא הרגישו אותם. כל בעלי העסקים בשוק מתלוננים על גניבות מהם או מהלקוחות שלהם. לי גנבו תיק מתוך המכונית שחנתה בפתח הסטודיו בשנייה שהסתובבתי לנעול את התריס. הביטחון האישי הולך ומתערער, ובכל פינה ברחוב רואים עסקאות מפוקפקות. פעם השוק היה מקום מלא פשע, אבל זה פסק לכמה שנים ועכשיו הכל חזר לקדמותו, רק שהפעם אלו הם מאות אנשים שיוצאים רק עם רדת החשיכה ומסתובבים שיכורים ברחובות. יש פאבים לאורך רחוב שפירא שנחשב לאזור שלהם, והם משחקים שם סנוקר כל הלילה. תעברי שם ביום – הכל סגור. בשעות החשיכה המקומות מלאים באנשים שמשתכרים והולכים מכות. יש להם שיטה להונות נהגים כשהם משתטחים על הכביש ומזייפים תאונות דרכים. אזרח שומר חוק שמשלם מסים חייב להרגיש בטוח”.

איפה הם מתגוררים?

“הם גרים בכל מיני בניינים נטושים – מקומות שאף אחד לא היה רוצה לגור בהם”.

התקשרת למשטרה לאחר ששדדו אותך.

“אין להם מה לעשות עם זה. התקשרתי גם לעירייה שהפנתה אותי למשטרה, ושם אומרים ‘אנחנו יודעים, אנחנו עושים פעולות’, אבל בשטח לא רואים שיפור. אני מגיעה בבוקר לפתוח את התריס של הסטודיו ושוכב שם אריתראי שיכור שלא יודע מי הוא ולא מוכן לתת לי לעבור. זה קורה באופן יומיומי. אנשים שפוכים, עושים את הצרכים שלהם בחצרות, מלכלכים ומזהמים, וזה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו”.

את פוחדת שיפגעו בך פיזית?

“בוודאי. אני פוחדת להגיד לזה שחוסם את הדרך לחנות שלי לזוז כדי שלא יתקוף אותי. אז אני מתקשרת למשטרה שבאה ומזיזה אותו 100 מטר. אין פתרון סיסטמתי. להזיז אותו ולהמשיך הלאה זה לא פתרון. אני פוחדת שיקרה לי משהו, אז אני נמנעת מלעשות דברים בשעות הערב המאוחרות. לפני כן לא הרגשתי מאוימת. התחושה של חוסר ביטחון אישי, שאני אלך ברחוב ומישהו יעשה לי משהו, היא מאוד לא נעימה. אני לא רוצה שיקרה פה מה שקרה בדרום תל אביב. עכשיו, כשאנחנו מעלים את העניין הזה לסדר היום, חשוב לי שיידעו לאיפה זה יכול להגיע, ע”ע דרום תל אביב, ואם אפשר למנוע אז למה לא לעשות עם זה משהו? רודי ג’וליאני ניקה את רחובות ניו יורק מפשע, ולדעתי זה תפקידה של העירייה בשיתוף עם המשטרה”.

מפקד משטרת ניו יורק, בניגוד לנהוג בישראל, מקבל הוראות מראש העיר.

“לפני הבחירות הבטיחו לנו הרים וגבעות, והאמנתי”.

מה היית עושה אחרת?

“הייתי שמחה מאוד אם אנחנו – בעלי האטרקציות בעיר – היינו מתאגדים וממנפים את עצמנו מבלי שגורמי תיירות כאלה ואחרים בחיפה ירגישו מאוימים. ניסיתי לארגן כמה גורמים כאלה, אבל הם פשוט פוחדים בגלל שהם חושבים שזה מתנגש עם כל מיני גורמי תרבות ותיירות בעירייה, ולכן הם לא רוצים לעשות את זה. למה זה צריך להתנגש האחד בשני? הרי לכולנו יש מטרה משותפת – להביא יותר תיירות לחיפה שתביא לנו יותר עבודה. אם היינו מתארגנים ביחד עם העמותה לתיירות (עפת”ח; ח”ה) יכולנו לגרום לעיר להתרומם. אבל הידיים שלהם כבולות. נראה לי שהקטע של התיירות ילך ויתמסמס”.

הסטודיו של ורד פרן. “אם ירימו פסטיבל אוכל שווה, זה ימשוך קהל" (צילום: שני הלוי)