“היינו הראשונים בעולם להנחיל את עקרונות האינטליגנציה הרגשית”

הוא תמיד רצה להיות עורך דין. רפואה, על אף שמו, לא ממש היתה בתוכניות. אבל לפעמים החיים מובילים אותנו במסלול שאותו לא תכננו, והתוצאה דווקא יוצאת טוב.

“הלכתי להיות רופא בגלל מלחמת ששת הימים”, משחזר ד”ר אמנון רופא, מנכ”ל המרכז הרפואי בני ציון, “בזמן המלחמה הייתי בן 20 בשירות סדיר של שלוש שנים. במסגרת האופוריה שהיתה במדינה בעקבות הניצחון – אגב, אופוריה שנמשכת עד היום – אפשרו למחזור שלי להשתחרר שלושה חודשים לפני הזמן כדי שלא תידפק לנו שנה אקדמית שלמה. ביום שישי השתחררתי ועד יום שלישי שלאחריו כבר הייתי חייב להחליט מה אני הולך לעשות. ביום שלישי עליתי על אונייה בנמל חיפה והפלגתי לאיטליה. תמיד רציתי להיות עורך דין, אבל אמרתי שאנסה רפואה, מה יכול כבר להיות?”.

לאחר שלוש שנים שבהן הספיק להתאהב במקצוע ולהתאהב במרי – סטודנטית צעירה שסיימה חמש שנים של לימודי רפואה כמצטיינת דיקן והפכה לימים לאשתו – הוא חזר ארצה להמשיך את לימודיו במחזור השני של הפקולטה לרפואה בטכניון. שש שנים של לימודים לתואר ועוד שנת סטאז’, ולאחר מכן שש שנים נוספות של התמחות, הפכו אותו למומחה במיילדות ובגינקולוגיה, אבל הוא לא עצר פה.
מתי החלטת לעשות הסבה?

“בשלב די מוקדם בקריירה. אהבתי את הגינקולוגיה, אני עדיין אוהב את הגינקולוגיה, אבל הבנתי די מהר את מה שהרבה רופאים לא מבינים – שרפואה היא רוטינה. זו אמנם רוטינה ברוכה, אבל עדיין רוטינה. אתה עושה את אותם הדברים רוב הזמן או שאתה עוסק במחקר. ידעתי שאני רוצה ליצור לעצמי תחומי עניין נוספים. לנהל בית חולים זה לנהל רפואה. במאמר מוסגר אני אומר לך שזו טעות לחשוב בכלל שמנהל לא צריך להיות רופא. הוא חייב להיות רופא כי ההחלטות הן רפואיות. הן כלכליות, אך גם רפואיות. מתוך ידיעה שאני רוצה להיות מנהל התחלתי להתעניין בכלכלת רפואה, ולכן, חודשיים או שלושה אחרי שסיימתי את ההתמחות וקיבלתי את התואר מומחה בגינקולוגיה ובמיילדות, התמניתי לסגן בית החולים כרמל. מהר מאוד החלפתי את מנהל בית החולים והייתי המנהל הכי צעיר בארץ. היו אז כתבות בעיתונים, אפילו בעיתונות הארצית. למעשה כמחצית מחיי אני מנהל בתי חולים”.

ד"ר אמנון רופא. "תפקידו העיקרי של מנהל בית חולים בישראל – לא רק של בני ציון אלא של כל בתי החולים – זה לגייס כספים" (צילום: רמי זרנגר)

עוד לפני דור ה־Y

יום לאחר יום הולדתו ה־72 נפגשתי עם ד”ר רופא לריאיון פרידה. מנכ”ל המרכז הרפואי בני ציון פורש בסוף החודש לאחר כמעט 19 שנים בתפקיד, וזו סיבה מספיק טובה לסכם את פועלו.

את ניהול המרכז הרפואי כרמל הוא עזב לטובת המגזר הפרטי, כי שוב היה בעניין לבדוק משהו אחר. “כשמדברים על דור ה־Y אומרים שהוא קופצני כזה, עובר ממקום למקום. כנראה שהיית Y מתקדם, פרה Y”, הוא אומר, “הלכתי לשוק הפרטי והקמתי חברה לשיווק תרופות וציוד רפואי”.

ומה עם גינקולוגיה?

“הפסקתי לגמרי עם הרפואה, אבל שנאתי כל רגע בחברה הזו למרות שהרווחתי כסף מצוין. עזבתי תוך כדי ויתור על חלקי בחברה והפכתי ליועץ. יועץ זה המקצוע הכי טוב בעולם. אתה יכול לבקש מה שאתה רוצה ואף אחד לא מבין אם הגזמת או לא. הרווחתי יפה מאוד. פתחתי לי משרד בקפה נירוונה בחוף הים, שולחן שני משמאל. כל יום הייתי יושב שם ובערב עושה ייעוץ, והיה לי יופי בחיים עד האסון שקרה לי ואיבדתי את בני (נושא שעליו הוא מסרב בתוקף להרחיב; ח”ה), ולמעשה די הפסקתי לעבוד. ואז הגיעה ההצעה מבית החולים הזה. משרד הבריאות הציע לי לקחת את בית החולים רוטשילד – כך הוא נקרא אז – שהיה במשבר כלכלי די קשה ונכנסתי לתפקיד, כמובן אחרי מכרז. מאז הפסקתי להיות דור Y, אולי בגלל הגיל”.

מה חיכה לך כשנכנסת לתפקיד?

“זה היה בית חולים נחמד, פחות מוכר בעיר, גם בגלל המיקום שלו וגם בגלל האוכלוסייה שמקיפה אותו. בית חולים שיושב בלב האוכלוסייה הכי זקנה בממוצע במדינת ישראל, שאמנם עבד יפה אבל היתה חסרה לו ייחודיות שתמשוך אליו אנשים. ללא מוקדי משיכה בית חולים לא יכול להתקדם. אנחנו פיתחנו מוקדי משיכה – אקרא להם מוקדי מצוינות – בתוך בית החולים שמבדילים אותו מבתי החולים האחרים. מתוך ניסיון של הרבה שנים – ואני הולך לאכזב הרבה אנשים – כל בתי החולים ב־99 אחוז עושים בדיוק את אותו הדבר. פוריה, איכילוב, בני ציון ומאונט סיני בניו יורק הם אותו הדבר, כי העבודה היא עבודה רוטינית שאתה לומד לעשות אותה. ההבדל המרכזי בין בתי החולים הגדולים הוא המקרים הנדירים שקורים בהם. ההבדל השני הוא באווירת בית החולים. לא שאני קורא לזה ‘להרגיש בבית’ כשאתה מאושפז, אבל צריך לזכור שכל מטופל הוא עולם ומלואו. הוא מגיע עם האישיות שלו, עם הצרות שלו, עם השמחות שלו ועם המשפחה שלו, וגם כשהוא שם עליו חלוק הוא עדיין עם אותה חבילה מאחוריו, והמחלה היא רק חלק ממנו, לא מי שהוא. זה דבר שהקפדתי עליו לאורך כל השנים – התייחסות אנושית לאנשים. ואז נכנס הנושא של אינטליגנציה רגשית”.

בריאיון שערכתי עם איילה ראובן-ללונג על עולם העבודה החדש היא אמרה שרופא יצטרך בעתיד להשתמש בהמון טכנולוגיה, אבל בעיקר ביכולות של אינטליגנציה רגשית.

“הרי מה זו אינטליגנציה רגשית? להיות פתוח לרגשות של אחרים. זה מאוד סכמטי מה שאני אומר, אבל זה לדעת להכיל רגשות של אחרים, לדעת לכבד את הזולת ולדעת להפיק את המקסימום בכל מצב שאתה נקלע אליו בדרכי נועם ולא על ידי פגיעה באחרים. יש עוד כללים, אבל בסך הכל זאת התפישה היום, דבר שאומץ אצלנו בבית החולים. אפשר למדוד אינטליגנציה רגשית ואפשר לשפר אותה אצל בן אדם, בניגוד ל־IQ שזה מכת גורל. אינטליגנציה רגשית קיימת בעולם העסקי היום. אם אלך לבנק כבוגר לימודי כלכלה עם ציונים הרבה יותר טובים משלך אבל רמת האינטליגנציה הרגשית שלך היא גבוהה משלי, ייקחו אותך לעבודה כי את תצליחי יותר ואת תפיקי יותר ממני בעבודה. אנחנו עשינו את זה והיינו בית החולים הראשון בעולם שהנחיל את עקרונות האינטליגנציה הרגשית לעובדים שלו”.

היא הזכירה אותך כרופא הראשון שהרים את הכפפה.

“נכון, הראשון והיחיד. אני מאמין שזה עשה מהפיכה בבית החולים. האווירה כאן היא רגועה והיחסים בין העובדים הם טובים על אף המקצוע המאוד תחרותי. רוב העובדים מגיעים ברוב הימים עם רצון טוב, והחיכוכים עם המשפחות הם יותר קטנים סטטיסטית מאשר במקומות אחרים. בני ציון, במדינה השנייה שאחרי גוש דן, זוכה במקומות הראשונים ולפעמים גם במקום הראשון באופן אבסולוטי מכלל בתי החולים בארץ כבחירה ראשונה. אלו סקרים שעושה משרד הבריאות, לא אנחנו”.

סקרים של שביעות רצון?

“כן. עכשיו אנחנו במקום הראשון ביחד עם עוד בית חולים, ואני חושב שזו תעודת כבוד כי באמת צריך להתייחס לכולם כאל בני אדם”.

ומה לגבי איכות הטיפול?

“הרמנו למעלה מחלקות שאנחנו חושבים שיש להן מה למכור – כירורגיה לפרוסקופית שמושכת אנשים מכל הארץ, אורולוגיה עם מנהל שנחשב לאחד מעשרת האורולוגים הבכירים בעולם, עד לא מזמן היינו בית החולים היחיד בצפון שהיתה לו מחלקת שיקום, יש לנו מכון גסטרו השני בגודלו בארץ ומחלקת אף אוזן וגרון שבה היינו הראשונים בארץ לעשות השתלת שבלול. אלה דברים שהרימו את בית החולים והפכו אותו לקצת יותר ידוע”.

ד"ר אמנון רופא ומשפחתו באירוע הפרידה מבני ציון. “אבא שלי הוא יליד העיר חלב בסוריה, וקראו לו רופא, בעברית" (צילום: איציק גולדשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

על חמלה ואנושיות

באירוע פרידה מדוגם שערך המרכז הרפואי למנהל המוערך בהשתתפותם של מאות מוזמנים, אמר מנכ”ל משרד הבריאות משה בר סימנטוב ששמו של ד”ר רופא נאמר לרוב בצירוף המילים “נשמה”, “חמלה”, “אנושיות” או “בן אדם”. הוא מוכר כנעים הליכות, מדבר כמעט בלחישה ולא מצליח להרים את קולו גם כשאני מפצירה בו. הרגישות הרבה שלו מסבירה איך דווקא בבית החולים שלו נפתח מרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית עם ייחוד ועם ראשוניות לא רק בארץ אלא בעולם כולו.

“יש הרבה מרכזים כאלה בארץ ובעולם”, הוא אומר, “אבל אנחנו היינו הראשונים שמעבר לטיפול הראשוני לנתקפת או לנתקף, אנחנו ממשיכים במעקב של עד שלוש שנים עם תמיכה נרחבת מסביב, כי כמו שאנחנו יודעים והרבה פעמים שוכחים – כשקורה דבר כזה מאבדים את העולם. זה הפסקת חיים, פחות או יותר, לתקופה מסוימת. אצלנו המותקפת כלל לא עוברת דרך חדר המיון אלא מגיעה למקום שנקרא חדר 10 כדי לחסוך ממנה את הקטע הזה של אי הנעימות. שם מקבלים אותה בחדר קבלה, יושבים איתה – אם זו עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, רופא או רופאה – שואלים אותה על המקרה ומדברים איתה. רק לאחר מכן עושים לה בדיקה גופנית בהדרכה של הפרקליטות. אנחנו יודעים לקחת דגימות ועדויות ממקומות קריטיים כדי שאפשר יהיה למסמר את מי שעשה לה את מה שעשה. רק אחר כך נותנים לה להתקלח ולהחליף בגדים. אם היא צריכה אשפוז היא נכנסת למחלקה. אם היא לא צריכה היא מוזמנת בהקדם למקום מחוץ לבית החולים שנמצא בניהול שלנו, ושם היא עוברת סדרה של פגישות, ניסיונות שיקום וחזרה לחיים נורמליים – לעבודה או ללימודים. היום, תודה לאל, יש כבר ארבעה מרכזים כאלה בארץ, וגם בעולם כבר קיימת ההבנה שזה לא אירוע שהיה ונגמר אלא חייבים המשכיות. לאחרונה פתחנו מערכת דומה לילדים. אין לך מושג כמה ילדים עוברים הטרדה. רוב המעשים של פגיעה מינית נעשים בתוך המשפחה ולא בסמטה חשוכה. לצערי הרב, גילוי עריות אצל ילדים הוא נפוץ בצורה לא רגילה”.

אומרים עליך שאין אצלך איפה ואיפה ושדלתך תמיד פתוחה.

“אני נוהג לפגוש את כל צוותי המחלקות לפחות פעם בשנה. אני מקדיש יום שבו כולם – ממנהל המחלקה עד לאחראית על הניקיון – יושבים ביחד ומדברים חופשי. רציתי שלכולם יהיה קשר ישיר איתי, שישאלו את כל השאלות שהם רוצים. זה טוב, זה מאוורר את העסק. אתה נכנס למחלקה ומרגיש את האווירה הכללית, ואני אומר לך שבתחילת דרכי היו פה מחלקות שפשוט לא אהבתי ללכת לשם בגלל האווירה. המחלקות האלה הן הרבה יותר נעימות היום. נחמד לשבת ולדבר עם אנשים, את מרגישה את הקשר הבלתי אמצעי בין העובדים, וזו אינטליגנציה רגשית שאפשר לשפר, גם אצל הסוציופט הגדול ביותר. כל כך חשוב לי הנושא הזה. אף פעם לא רציתי להיות מורה בבית הספר לרפואה. הייתי מורה במשך שנה אחת, הקמתי חוג למינהל רפואי באוניברסיטת חיפה ונבחרתי למרצה מצטיין, אבל שנאתי כל רגע. אני לא אוהב את זה. בבית הספר לרפואה הסכמתי להעביר הרצאות רק על נושא האינטליגנציה הרגשית והייתי מתחיל את ההרצאה כך – ‘תחשבו על האנשים שהיו מבריקים בלימודים שלהם ועל אלו שהיו בינוניים. ועכשיו, שימו לב כמה מהמבריקים לא הצליחו וכמה מהבינוניים מובילים מערכות גדולות’. זה הסימן”.

אם כך, אינך חשש שמכונה תחליף את הרופאים?

“מכונה תחליף הרבה דברים ויכול להיות שנגיע למצב שבו המכונה תחליף רגש, אבל בסוף בסוף צריך את המגע האנושי – את האחות, את הרופא, מישהו שיסתכל עליך וידבר איתך. זו הרפואה, אין מה לעשות”.

יש משהו אחד שבכל זאת לא הצלחת לפתור במהלך הקדנציה שלך.

“הבעיה העיקרית של בית החולים היא החנייה. פשוט אין חנייה. הישראלים אוהבים להגיע ולראות את האוטו שלהם מהחלון, שלא יהיה רחוק מדי. זה בסדר, צריך להתחשב גם בזה, אבל זו בעיה. אני מקווה שימצאו לה פתרון. זה עניין של כמה עשרות מיליונים”.

השיפוץ שנערך כעת בבני ציון לא כולל פתרון לבעיה הזו?

“השיפוץ שנעשה כעת הוא מיגון של חדר המיון. זה פרויקט של 22 מיליון דולר. אנחנו היינו צריכים לגייס חצי – גייסנו קצת יותר – והמדינה התחייבה לשלם את החצי השני. זהו פרויקט אדיר, ענק. אני מסתובב הרבה בעולם כדי לגייס את הכספים האלה, בעיקר בארצות הברית, ותמיד שואלים אותי איך זה שהמדינה לא בונה לנו מיגון. אין לי תשובה. אבל אני לא מתלונן כי בקרית שמונה עדיין אין מקלטים, אז מי אנחנו שנדבר?”.

ד"ר אמנון רופא. "החלטתי שזה יהיה התחביב שלי – אוסף של עטים זולים" (צילום: חגית הורנשטיין)

ניפגש ביורודיסני

כשנכנסים למשרדו של ד”ר רופא אי אפשר להתעלם משורות המדפים שעליהם מסודרים כ־2,000 עטים, כולם מהסוג שמחולק בכנסים ובאירועי שיווק, עוד מהימים שבהם הוא עבד בחברה לשיווק תרופות וציוד רפואי. “היו מחלקים עטים ממותגים עם שם החברה”, הוא נזכר, “הייתי רואה את הקולגות שלי, רופאים שמרוויחים לא רע, לוקחים עט, מחביאים אותו, עושים סיבוב ולוקחים עוד אחד של חצי שקל. החלטתי שזה יהיה התחביב שלי – אוסף של עטים זולים. אבל התחביב האמיתי שלי זה נגרות. אני נגר חובב ועושה הרבה דברים להנאתי. יש לי נגרייה קטנה בבית”.

הוא נולד באותו בית חולים שאותו הוא מנהל וסיים את תיכון חוגים בכיתה אחת עם אהרון צ’חנובר, ההוא מפרס הנובל. אשתו מרי, בת למשפחה קתולית, התגיירה כשהשניים החליטו לגור בארץ, ונולדו להם שני בנים שאיתם הם הקפידו לדבר באיטלקית, כמו גם עם הנכדים.

“את הבן הצעיר איבדנו, והבן הבכור גיא – תראי איזו הפתעה – הוא רופא נשים מצליח מאוד שממשיך להתגורר בחיפה ויוצא בכל בוקר בשעה 5:30 לאיכילוב, שם הוא מנהל את המרכז לבריאות האשה. הוא נשוי לאורלי, רופאת עור, והדבר הכי טוב שהם עשו בחיים זה להביא לי שלושה מלאכים קטנים. אני לא יודע איך – זה במקרה ואני לא יודע למה זה קרה דווקא לי – אבל הם יצאו מדהימים, חכמים ויפים. אני מת עליהם”.

מאיפה השם רופא?

“אבא שלי הוא יליד העיר חלב בסוריה, וקראו לו רופא, בעברית. משפחתה של אמי נמצאת בארץ משנת 1747. עלינו אי אפשר להגיד שלא היו פה יהודים. לאבי היו שישה אחים. חמישה עלו ארצה, אחד נסע לארגנטינה ואחד לברזיל. אחד מהם חקר את תולדות השם. את יודעת, הרבה יהודים קרואים על שם המקצוע שלהם, ומתברר שברוב עוונותי זה מתחיל בפרנקפורט, בשמואל הרופא שהתחיל את השושלת, אבל בינו לביני אין אף רופא. אחרי כבר יש”.

אי אפשר לא לשאול על משבר הבריאות.

“מי אמר שיש משבר? הכל נהדר. תשמעי, הכל עניין של סדרי עדיפויות. אני אתן לך רק מספר אחד – 7.5 אחוזים מהתמ”ג (תוצר מקומי גולמי; ח”ה) במדינת ישראל הולך לבריאות. זה מורכב מהוצאה שהמדינה משלמת ומהוצאה פרטית. נתון שני – הממוצע במדינות ה־OECD הוא 9.5 אחוזים מהתמ”ג. יש מדינות עם הרבה יותר, אבל זה הממוצע. כדי להגיע לממוצע של מדינות ה־OECD צריך להוסיף עוד שני אחוזים. המשמעות של שני אחוזים במדינת ישראל הוא כ־25 מיליארד שקל. זהו הפער בינינו לבין מדינות מתוקנות בעולם. אותם 7.5 אחוזים שאנחנו מוציאים בישראל – האחוזים שהאזרח מוציא מכיסו רק הולכים וגדלים והאחוזים שהמדינה מוציאה לטובת האזרח הולכים וקטנים. זה מסביר את הפער העצום. תפקידו העיקרי של מנהל בית חולים בישראל – לא רק של בני ציון אלא של כל בתי החולים – זה לגייס כספים. ד”ר איברהים מטר, מנהל מחלקת כירורגיה, עשה בטקס הפרידה שלי חשבון כמה קילומטראז’ עשיתי ב־19 שנים כדי לגייס תרומות. זה יצא יותר מ־1.6 מיליון ק”מ. והוא צודק. אני מגיע לניו יורק כאילו נסעתי לפתח תקוה. מגיע, עושה פגישות וחוזר”.

לא כיף להיות שנורר.

“ממש לא. מצבי הכלכלי הוא מצוין, אני לא עושה את זה בשבילי ואני גם לא מקבל אחוזים. אני מבקש כסף שאזרח מדינת ישראל צריך לקבל מהמדינה בדין”.

איזו מורשת אתה משאיר אחריך?

“בית החולים הזה הוא יקר לי מאוד וחשוב לי מאוד. אשמח מאוד שהוא ימשיך בכיוון שלי ושיתפתח גם בכיוונים אחרים. יש לי מחליף – אוהד הוכמן – שיקבל ממני את כל העזרה שהוא צריך. ביקשתי מכל מי שעבד איתי לשתף איתו פעולה, ואני בטוח שהוא יצליח”.

מה אתה הולך לעשות?

“טיול אחרי צבא (צוחק). עדיין לא גיבשתי, יש לי כמה הצעות. אני יודע דבר אחד – אני לא הולך לקחת פרויקטים ענקיים, אבל אעבוד ואהיה פעיל”.

איך ייראה היום שלך ב־1 ביולי?

“אני אנוח. יש לי נכדים שאני מוכן לרוץ אחריהם כל היום. סגרתי נסיעה לפריז עם דנה הנכדה הקטנה. יש לנו מסורת – כל נכד שלנו שמגיע לגיל 5, אנחנו לוקחים אותו ליורודיסני ולכמה ימים בפריז. כשההורים שלהם ביקשו גם להצטרף אמרתי ‘כן, בתנאי אחד – אני קובע כמה שוקולד מותר לאכול’. אז הם לא באו”.

כי אצל סבא מותר הכל.

“נכון. עכשיו תורה של דנה הגיע. אבל אני כבר לא עושה עליה רושם, רק עכשיו היא חזרה מדיסניוורלד בפלורידה”.