“אני חייב להיכנס לדפי ההיסטוריה”

שבוע שעבר, באחת מהישיבות היותר סוערות שידעה מועצת העיר חיפה – כשהורים מתוסכלים לא הסכימו להוריד את נושא מחירי הקייטנות מסדר היום והפריעו למהלכה התקין של הישיבה, כשחברי האופוזיציה איבדו רסן בניסיון להשמיע את קולם בבליל הצעקות נגד החלטותיה של ראש העיר עינת קליש רותם, כשסף העצבים הרקיע לגבהים חדשים – שני חברי מועצה החליפו דחיפות הדדיות מחוץ לאולם המועצה בגלל ניסיון לאסור את כניסתו של פעיל מפלגתי לאולם. יש האומרים שהסיבה לכך היא סכסוך פנים מפלגתי, אחרים טוענים שזה בגלל סכסוך אישי. וכשהרוחות נרגעו מעט, פתאום התלקחה שוב מהומה. קיריל קארטניק, יועצו של סגן ראש העיר דוד עציוני ספג מכת אגרוף לפרצופו מתושב העיר – אקט שהפך למיני קטטה שהשאירה אותו כאוב גם יומיים אחר כך. לקארטניק היה חלק במתיחות בין שני חברי המועצה הדוחפים – שמשון עידו ועציוני – והמכה שספג קשורה ככל הנראה לעניין.

“אני לא מצטער על כל הסיטואציה”, אומר קארטניק בנחישות, “ביקשתי סליחה מעידו כי כך אני מאמין שצריך לנהוג. לא משנה מה קורה בינך לבין מישהו אחר, אתה צריך לסגור את זה תמיד בטוב. לא משנה מה היה ביניכם, גם אם זה היה המקרה הכי גרוע, למחרת אתה צריך לקום ולהתייחס אליו כאילו אתם החברים הכי טובים. ככה למדתי באוקראינה”.

זה קוד התנהגות אוקראיני – בערב מרביצים, בבוקר מתנשקים?

“אחרי האירוע עם עידו התנצלתי בפניו. אני לא מצטער על האירוע בשום פנים ואופן. מי שמפריע לישיבות מועצה ומי שבא להציק לראש העיר ולסגנים לא אמור להיות בישיבות מועצה. גם דיברתי על זה עם הנהלת העירייה”.

זה לא תפקידך למנוע כניסה, בשביל זה יש סדרנים. זה מאשש את הטענה נגדך שזה בגלל סכסוך אישי.

“מי שבא להפריע צריך להוציא אותו מיד מהאולם, אנחנו לא משחקים כאן. אין פה שום דבר אישי, חסמתי אותו כבר מזמן בפייסבוק. אם אני רואה שמישהו מגיב לי בצורה לא יפה אני חוסם, שיישאר מאחורי הקלעים. מה יש לי להתייחס אליו בכלל? כל מי שיש לו מה לומר או שיש לו בעיה – שיבוא אלינו לפה וישפוך. אנחנו נקשיב לו, נראה איך אפשר לעזור, מה אפשר לעשות. במקום לשבת מאחורי המקלדת ולכתוב דברים שלא קשורים וסתם מעליבים את כל הצדדים, כי שם הכי קל לפגוע ואתה מרגיש הכי בטוח לצאת על אנשים, בואו לחדר מספר 421 בבניין העירייה. כולם מוזמנים. אין בן אדם שהגיע והתעלמנו ממנו, לא קיים אחד כזה. אנחנו אנשי ציבור. בחרו בנו בדיוק בגלל זה”.

קיריל קארטניק. "הייתי בין המתווכים המצליחים בעיר” (צילום: ראובן כהן)

תת משקל

קארטניק נולד בויניצה שבמרכז אוקראינה לפני 28 שנים לאב קצין משטרה שהקפיד מאוד על משמעת ועל אותם הערכים שהוא עצמו חונך עליהם כשהמשטר הסובייטי שלט במדינה. אחיו היחיד צעיר ממנו בשנתיים, וכל מה שעניין את קארטניק בילדותו היה לבצע מעשי קונדס ולעשות דווקא.

“הייתי ילד בעייתי”, הוא נזכר, “אפשר להגיד שהייתי הכי בעייתי בכיתה והכי בעייתי בבית הספר. לא התחברתי ללימודים ולא למשמעת של בית הספר, והיה לי קשה עם זה. תמיד הייתי נגד. המשמעת בבית שלי היתה קשה וקשוחה, ומילדות תמיד הלכתי נגד אבי. בגיל 15 סיימתי ללמוד בבית הספר הרגיל והלכתי לטכניקום כדי ללמוד מכונאות רכב. בטכניקום שיחקתי כדורסל והופעתי כסטנדאפיסט בבית הספר. בגיל 18 קיבלתי החלטה שאני רוצה לעשות צבא. אבא שלי יכול היה לסדר לי כל יחידה בצבא האוקראיני, אבל סירבתי”.

אם אתה ומשמעת לא ממש הסתדרתם, למה רצית להתגייס?

“בדיוק בגלל זה. הבנתי שמגיל קטן הייתי יותר מדי פרוע. חטפתי הרבה עונשים, וזה רק גרם לי להתפרע יותר. פשוט תדמייני את הדברים הכי מפגרים שיש לך בראש ותכפילי את זה פי עשרה – זה מה שהייתי עושה. אני לא רוצה לחזור עליהם, אלו היו דברים מטורפים, ואני שמח שהפסקתי ושנרגעתי. קיבלתי החלטה לעשות צבא כי רציתי משמעת, רציתי להתבגר ולעבור עוד שלב בחיים, והחלטתי לעשות צבא בישראל”.

איך עלה הרעיון לשרת בצה”ל?

“סבא שלי הוא יהודי. כשהייתי ילד קטן ההורים שלי עלו לארץ ולאחר שלוש שנים חזרו לאוקראינה, אבל תמיד הקפידו לחדש את האזרחות הישראלית. יכולתי לשרת פה כי היתה לי אזרחות. אמרתי שאם לשרת בצבא אז לעשות את זה בצבא הכי חזק בעולם. זה היה החלום שלי. כשבאתי לפה לא ידעתי מה זה בכלל צבא, אלו יחידות יש, מה מו מי. עליתי בגיל 19 ולא ידעתי מילה בעברית. קרובי משפחה רחוקים אספו אותי משדה התעופה, גרתי אצלם באשקלון במשך שבוע, ואז עליתי צפונה לעכו למשפחה רחוקה של סבא. ישר התייצבתי בלשכת גיוס וביקשתי להתגייס כי זו זכותי. אמרו לי ‘מאיפה נפלת עלינו? כולם בורחים מהצבא ואתה רוצה לשרת?’. התחלתי בתהליך של גיוס – הגשת טפסים, מבחנים – זה היה די מזורז, ובמקביל הבנתי שלא מתאים לי להישאר עם המשפחה וביקשתי אישור חריג מלשכת הגיוס לגור בבית החייל בחיפה. אישרו לי כי הייתי בארץ ללא הורים ועמדתי להתגייס”.

אמנם היית לבד בארץ, אבל הצלחת להסתדר.

“עליתי עם 800 דולר, ומאותו הרגע החלטתי שבחיים אני לא לוקח יותר כסף מההורים שלי. זה הכסף שהיה לי. התגייסתי חודשיים לאחר שעליתי. בבית החייל לא חילקו אז אוכל לחיילים, אז הייתי יורד למאפייה וקונה כמה בורקסים. כך שרדתי. התגייסתי ב-21 בדצמבר 2009 בתת משקל. הגובה שלי הוא 1.95 מטר ושקלתי 66 ק”ג”.

מה עם אולפן?

“שלחו אותי לאולפן בבסיס מחו”ה אלון, שם למדתי עברית בסיסית. שם גם נתקלתי במפקדת בת 18, אולי מטר וחצי גובה, צועקת עלי ומחלקת לי פקודות מה אני צריך לעשות. היה לי קשה להפנים את זה, אבל לאט לאט התחלתי להשתלב ולהוכיח את עצמי. מהיום הראשון התחלתי לחקור לגבי היחידות שיש בצבא כי רציתי משהו עם משמעות, רציתי לשרת ביחידה מיוחדת. ביקשתי יום סיירות כי רציתי 669, ואמרו לי שאני לא יכול בגלל שאני לא יודע עברית. המשכתי לחפש יחידות אחרות והציעו לי גיבוש צנחנים. עברתי את הגיבוש, ובריאיון בשבוע האחרון נפלתי על משפט מטומטם שאמרתי”.

נו, ספר.

“זה כל כך לא אני. אמרתי שאני שונא ערבים. למה אמרתי את זה? אחרי כמה ימים ספורים בבית החייל, הלכתי ברחוב וכמה ערבים שנסעו ברכב פגעו בי. הם יצאו מהרכב והתחילו לריב איתי מכות. זאת הסיבה שאמרתי את המשפט הזה, ואז הודיעו לי שלא עברתי. למדתי מה זה גיבוש, איך עוברים גיבוש והכי חשוב – למדתי מה אסור להגיד. רציתי לשרת ביחידה מיוחדת בצה”ל, וכשלא עברתי את הגיבוש לצנחנים החלטתי לשרת במג”ב. שלחו אותנו שוב למיונים, את כל מי שהיה במחו”ה אלון, וקצין המיון הודיע לי שאני הולך לכפיר שהיא חטיבת חי”ר. אמרתי לו שהגעתי לארץ כדי לשרת ביחידה מיוחדת, אז או שאני הולך למג”ב או שאני לוקח את התיק שלי ונוסע הביתה. הלכתי לישון, ובבוקר חילקו את כל 400 החיילים שהיו בטירונות לבסיסים, ואני נשארתי עם קבוצה של 20 חיילים שגם ביקשו מג”ב. מסתבר שהקצין הקשיב לי ונתן לי את האפשרות לשרת איפה שרציתי. מכל 20 החיילים, רק אני ועולה חדש מצרפת עברנו את המבחנים בעברית, ושלחו אותנו לטרום טירונות. מצאתי את עצמי בבסיס עם עוד חיילים, בלי להבין מילה ממה שדיברו שם. זו היתה שפה אחרת לגמרי מהעברית הבסיסית שלמדתי. אז חיקיתי את השאר. הם רצו שמאלה – אני רצתי איתם שמאלה, הם רצו ימינה – אני רצתי ימינה. פשוט העתקתי את מה שהם עשו, ולאט לאט התחלתי ללמוד ולהבין. ואז התחילה הטירונות, וכמו מנטרה לא הפסקתי להגיד שאני רוצה יחידה מיוחדת. כשהסתיימה הטירונות כל מי שרצה יחידה מיוחדת קיבל, ואת קיריל לאן שלחו? מג”ב איו”ש בבית המושל. ממש לא יחידה מיוחדת”.

קיריל קארטניק. "את כל הרווח השקעתי בבחירות" (צילום: מיכה בריקמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

להתגבר על הפחד

קארטניק שבר את הראש איך להגיע בכל זאת ליחידה נכספת שאת שמה אסור לומר בקול, ובטח לא לכתוב עליה בעיתון. עם הרבה נחישות ועם לימוד עצמי באמצעות קריאת הכותרות בעיתון היומי שחולק לו בכל בוקר ברכבת, הוא נקרא לאחר חודשיים לריאיון ולא התכוון להיכשל.

“הגעתי לריאיון והתבקשתי לקרוא מדף נייר”, הוא משחזר, “באמא שלי, אני קורא ולא מבין כלום. הצלחתי לזהות כמה מילים, והם נתנו לי לנסות רק בגלל שהתעקשתי. אחרי עשרה חודשים מיום הגיוס התחלתי גיבוש נוסף עם עוד 300 איש – אחד מהגיבושים הקשים שיש בצה”ל – ואחרי חצי יום נשארנו 200. אחרי היום הראשון זרקו אותנו באיזה יער, ואז התחיל הגיבוש הרציני באמת – מסעות וזחילות – ושם הבנתי את המשחק. הרי מה זה גיבוש? אתה צריך להראות שאתה בן אדם חברתי ושיש לך כוח סיבולת, ואתה צריך לא להישבר. כל יום ראיתי שעוד מישהו נפל, ובסוף סיימנו איזה 50 איש. אחרי הגיבוש יש קורס, ושלחו אותי לקורס לוט”ר (לוחמה בטרור; ח”ה) של שלושה חודשים. שם הבנתי שאסור לי לשמור על המנטליות האוקראינית שאיתה הגעתי לארץ, שאני צריך להחליף אותה דחוף. ידעתי שאם אתנהג שונה ולא אהיה כמו כולם, יעיפו אותי מהר מאוד. בכל יום ניסיתי לחקות את האנשים מסביבי. שלושה ימים לפני סוף הקורס הודיעו לי שהציון שלי לא מספיק טוב ושאני חוזר ליחידה באיו”ש. אמרתי למ”פ שישלח אותי שוב לקורס כי עכשיו אני כבר יודע מה נדרש ממני, לפני זה לא ידעתי”.

די נודניק, ממש מורעל.

“הוא לא הסכים, הוא רצה שאשאר אצלו. אחרי חודש פתאום התגלה שהפילו אנשים סתם, והחזירו אותי ועוד תשעה חיילים אחרים למבחן חוזר. למזלי, אני וחייל נוסף עברנו את המבחן החוזר וסיימתי את הקורס. פשוט היה לי מזל. הגעתי ליחידה המובחרת”.

איך הסתדרת בזמן הזה?

“היה לי קשה מאוד. באמת קשה מאוד”.

לאן הלכת כשיצאת שבת?

“לא היה לי לאן ללכת. הרבה פעמים הייתי עם עצמי. בשנה הראשונה במחו”ה אלון בכיתי כל יום. הייתי חוזר לבית החייל ולא היה לי עם מי לדבר. פעמיים גנבו לי את כל הבגדים. נשארתי בלי בגדים, וזה היה נורא. עברתי באמת דברים קשים. אין לך בגדים, אין לך כסף, אז אתה לובש בגדי צבא עד שאתה מצליח לקנות מכנסיים וחולצה, מצליח איכשהו להסתדר. אבל זה שאתה חוזר לבית החייל ואין לך עם מי לדבר, בלי משפחה, בלי חברים, רק אלו מאוקראינה שמנסים לחזק אותך דרך הסקייפ, היה מאוד קשה. פעם אחת אמא שלי הגיעה לבקר אותי בזמן שהייתי בקורס לוט”ר, והמפקדים לא נתנו לי לצאת שבת לפגוש אותה. אין מה לעשות, זו יחידה מיוחדת. מתאים לך – תישאר, לא מתאים – אל תישאר”.

ולא ראית אותה בכלל?

“ראיתי אותה פעם אחת. אמיתי”.

ושום דבר לא שבר אותך?

“גם לא כשסבלתי מקלאוסטרופוביה. ממש פחדתי ממקומות סגורים, אבל החלטתי להילחם בפחד. הכניסו את כולנו לרכב, 25 לוחמים האחד על השני, ואני דקלמתי לעצמי ‘אם אף אחד לא ימות, גם אתה לא’. חזרתי על המשפט הזה עשרות פעמים, וכך התגברתי על הפחד. אם אהיה עכשיו באיזה מקום מטורף שיעשו בו בנג’י, אני הולך על זה ולא משנה מה, אפילו שאני פוחד. אם יש משהו שאני פוחד לעשות, דווקא אעשה אותו ואתגבר על הפחד”.

תמכת גם באחיך שבינתיים עלה ארצה והתגייס גם הוא לצה”ל.

“הייתי צריך להחזיק את שנינו. כשהשתחררתי לא ידעתי מה אני צריך לעשות ואיפה כדאי ללמוד. לא ידעתי בכלל מה זה טופס 101, והעבודה הראשונה שלי היתה כמאבטח בשוק הסיטונאי. זו היתה עבודה מפחידה כי התעסקתי עם אנשים לא פשוטים בכלל. הלכתי ללמוד במכינת עולים באוניברסיטת חיפה, וכדי לפרנס את שנינו הייתי חייב לעבוד בשתי עבודות. היה קשה מאוד לשלב לימודים ועבודה, ברמה בלתי אפשרית ממש. בשבתות לא היה לי איך להגיע לעבודה בדניה, אז קניתי אופניים ורכבתי עליהם בגשם שוטף מנוה דוד את כל העלייה עד דניה בשביל כסף. בלימודים הייתי עייף מת, אז עזבתי כי ראיתי שאני לא מצליח. כך בעצם פתחתי את העסק הראשון שלי. לא ידעתי איזה עסק לפתוח ומאיפה יגיע הכסף, אבל בראש שלי היה לפתוח עסק. נראה היה לי שהעסק שהכי פחות יקר מבחינת השקעה כספית זה נדל”ן. לקחתי הלוואות של 40,000 שקל, ועם מינוס של 10,000 שקל בבנק ובלי רכב, פשוט קפצתי לתוך זה והצלחתי. הייתי בין המתווכים המצליחים בעיר”.

קיריל קארטניק. "אם אני מוריד את הזקן אני נראה כמו ילד בן 19" (צילום: ראובן כהן)

מצב הישרדות

בשנת 2014 פרצה המלחמה באוקראינה, והוריו של קארטניק הודיעו לו שהם אורזים הכל ותוך חודש מגיעים ארצה. הם אמנם לא גרו קרוב לאזור הקרבות, אבל המצב הכלכלי הידרדר במהירות, ואם כבר לחיות בצמצום אז עדיף לעשות זאת ליד שני הבנים שעלו לפניהם לישראל.

“מה אפשר להגיד להורים שלך במצב כזה? אפשר להגיד להם ‘לא’ במצב של מלחמה, כשאין להם כסף לאוכל?”, הוא תוהה, “אחרי חודש מצאתי את עצמי חולק את דירת שלושת החדרים הקטנה שבה גרתי עם אחי, עם אמא, עם סבא וסבתא ועם דוד. אבא נשאר שם כדי לסגור עניינים, וכולם הגיעו בלי כסף. הכל שוב נפל עלי. סוף סוף ראיתי אור בקצה המנהרה ואמרתי לעצמי שאני עומד לצאת מהתקופה הרעה ומהחיים הקשים, ופתאום מצאתי את עצמי במעגל הזה מחדש. אבל זו משפחה וצריך לדעת להתמודד עם זה. אמא שלי בחיים לא גרה עם הסבא והסבתא, ובבית הייתי כמו איזה בורר, משכין שלום בין כולם, כי היו חיכוכים. לא היה כסף, אז עשיתי רשימה של הדברים הכי נצרכים ובניתי תקציב של 400 שקל לשבוע. חילקתי את הסכום הזה למספר הארוחות השבועיות, ונסעתי בכל שבוע לרמי לוי בניסיון לקנות את סל המצרכים הכי זול כדי שאוכל לקנות כמה שיותר. ככה שרדתי במשך חצי שנה. סבא קיבל בינתיים סל קליטה. אמרתי לו ‘אל תבזבז את הכסף, תשאיר אותו בצד כי תצטרך אותו לדירה שתשכיר בעוד חצי שנה. בטח ירצו פיקדון, ירצו צ’ק ביטחון, יהיו לכם הוצאות’. הרי אי אפשר להתחיל מאפס, זה לא עובד ככה כשמשכירים דירה. ידעתי איך זה עובד בגלל שעסקתי בתיווך”.

כשאתה אומר “שרדתי חצי שנה”, למה אתה מתכוון?

“מצב הישרדות”.

הייתם רעבים?

“אני חושב שכן. אתה לא חי, אתה שורד. אנשים לא חיים ככה, רק כלבים חיים ככה”.

ההורים לא היו מתוסכלים על זה שהם הגיעו לפה?

“מה הם היו יכולים לעשות? או שאתה שורד פה או שאתה שורד שם – אין לך ברירה. כשהייתי בצבא ההורים שלי התגיירו, וזאת עוד סיבה שבגללה הם עלו ארצה. היה להם קשה לגור שם כי הם התחילו לשמור כשרות, לשמור שבת. הם ממש נהיו יהודים, עם כל הסממנים החיצוניים, והסביבה לא קיבלה את זה. כשביקרתי אותם שם ראיתי כמה קשים החיים שם, ולכן כשהם אמרו לי שהם מגיעים ארצה אמרתי לעצמי שזה עוד שלב בחיים שצריך לעבור ושבסוף יהיה טוב. בקיצור, אחרי חצי שנה מצאתי לכולם דירות. לסבא וסבתא ולדוד מצאתי דירה בקרית אליעזר, להורים שלי השארתי את הדירה שלי עם כל הדברים, ואני שכרתי לי דירה בקרית שפרינצק ושוב התחלתי הכל מאפס. מצאתי ספה, מצאתי מיטה, וככה לאט לאט התחלתי לחזור לעצמי ולהתפתח בעבודה. אומרים שכדי להצליח בעסק צריך שלוש שנים, ובאמת הצלחתי בשנה השלישית. הרבה אנשים הכירו אותי. הייתי מתווך חזק מאוד ברמת הנשיא”.

איך יצרת קשרים? מה עשית כדי שיכירו אותך?

“סגרתי עסקה ראשונה כשעוד לא ממש ידעתי את שפת התיווך. לא היה לי רכב וכן היה לי פחד נורא. החלטתי לעשות פרזנטציה בפגישה שקבעתי בשפרינצק. לקחתי את כל הטפסים, עמדתי ככה מול הדלת, וזה היה מפחיד. לא ידעתי מה אני עושה שם ואיך אני יוצא מזה. דפקתי בדלת ונכנסתי. היו שם שני אנשים שפשוט הקשיבו לי מתוך נימוס. מרוב התרגשות סתם זרקתי לאוויר מילים שלא היו קשורות אחת לשנייה – רכב, אחוז, תיווך, עמלה – בליל של מילים. למזלי הם היו מנומסים. היום אני מבין שהאנשים הפשוטים הם אלה שהכי כיפיים. ישבתי אצלם במשך שעה וחפרתי, והם לא זרקו אותי החוצה – מה שקורה בדרך כלל במקצוע הזה. יצאתי משם, לקחתי נשימה עמוקה ונשפתי החוצה בקול רם. זהו, ידעתי שעברתי את טבילת האש. הצלחתי לסגור את העסקה הראשונה שלי. פשוט היה לי את זה. כנראה שלא משנה מה אתה אומר אלא איך אתה אומר, שפת הגוף, הפסיכולוגיה מאחורי הדברים”.

הגעת להצלחה, ואז שוב החלטת להתחיל משהו חדש מאפס.

“מילדות שאלתי את עצמי מהי מהות החיים. תמיד הרגשתי שכל אדם צריך למצוא לעצמו את המשהו הזה שנותן משמעות. בתיווך הצלחתי, אבל כבר בשנה השלישית הרגשתי שזה לא עושה לי את זה, שזה לא זה. לא נהניתי מהכסף שהרווחתי בעסקאות, גם כשהסכום היה גבוה. נסעתי לשבוע לחבר בברצלונה, ושם המוח פתאום השתחרר, ראיתי דברים בצורה אחרת. שאלתי את עצמי אם זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים שלי, וידעתי שלא. הרגשתי שאני יכול לעשות הרבה יותר, וגם היום אני מאמין בזה. אני מאמין שאני חייב להיכנס לדפי ההיסטוריה, אני יודע את זה. אני יודע שאעשה משהו בחיים האלה שיהיה כל כך גדול בשביל העם. בשביל זה אני חי. כל בן אדם חי בשביל מטרה אחרת, אני חי בשביל זה. היום אני מבין את זה, אבל אז לא ידעתי. בזמן שעסקתי בתיווך הספקתי לקנות שתי דירות עם משכנתאות, וכשחזרתי לארץ החלטתי לפתוח דף חדש. עדיין לא ידעתי מה אני הולך לעשות אבל כן ידעתי שאני רוצה להשתחרר מהחובות, למכור את הדירות, להחזיר את ההלוואות ולהגיע למצב שבו אני לא חייב לאף אחד כלום”.

לפחות הרווחת משהו?

“הרווחתי קצת, אבל את כל הרווח הזה השקעתי בבחירות”.

איך הגעת לזה? היית מעורב פוליטית?

“לא סבלתי את ראש העיר המכהן. אני אפילו לא יודע להסביר לך למה כי מעולם לא פגשתי אותו ולא הייתי מעורה במה שהוא עשה או לא עשה בעיר. פתאום ראיתי בבת גלים שלט של עציוני שנראה לי בחור צעיר ונמרץ. אחרי שבוע חבר סיפר לי שהוא הלך לשמוע אותו ושכדאי לי גם. ביקשתי ממנו שיקבע לי פגישה עם עציוני. כזה אני, אם אני רוצה לעשות משהו אני פותח דלת”.

מה חשבת לעשות?

“לא ידעתי, אבל רציתי פגישה. חיפשתי את עצמי והרגשתי שאני חייב לשבת איתו. הגעתי לפגישה ואמרתי לו שאני רוצה לעשות משהו גדול. או שאני עושה משהו גדול או שאני אורז את המזוודות ועובר לתל אביב כי אין לי מה לעשות פה. תוך כדי השיחה אמרתי שיש לו חיסרון אחד – הוא לא יודע לדבר רוסית, והוא ענה ‘תתחיל להוכיח את עצמך, תראה לי שאתה פעיל ורוצה’. באותו היום, בדיוק לפני שנה וחצי, עזבתי הכל ונצמדתי אליו”.

על חשבונך.

“על חשבוני, מהכסף שנשאר לי מהדירות. מה שמדהים זה שהוא האמין בי מההתחלה, על אף שלא הבנתי כלום בפוליטיקה. ביום הראשון הוא נתן לי משימה – ללמוד מי זו יוליה שטראים – ואז הבנתי שבמשך כל שבע השנים שהייתי בארץ היתה כאן מישהי שאחראית על העולים החדשים ושהיתה צריכה לתת לי שירות, ואני בחיים לא פגשתי אותה. לא ידעתי שיש משרד כזה. הייתי בהלם. אני עליתי, אחי הקטן עלה, ההורים, הסבא והסבתא, ובחיים לא ידעתי שיש בית עולה. השתגעתי”.

קצת נאיבי ואפילו ילדותי לבוא לפגישה כשאתה לא יודע מה אתה רוצה לעשות ומה יש לך להציע.

“לא ידעתי מה רציתי לעשות, אבל בסוף הריאיון אני אגיד לך מה אני רוצה לעשות. היום אני בטוח, יש לי חזון, אבל אז לא היה לי מושג. ידעתי שאני רוצה להיות בשלב אחר בחיים. לא ידעתי איך מגיעים אליו אבל ידעתי שבטוח אני לא רוצה להישאר במקום שהייתי בו. הצטרפתי לעציוני למפגשי Door to door, הקשבתי לו, למדתי אותו, ואחרי שלושה שבועות הוא אמר לי ‘תבנה מטה’. מה מטה? איפה אני ואיפה מטה? אני לא יודע בכלל מאיפה להתחיל ומה לעשות. חשבתי שהוא מסתלבט עלי, אבל פשוט זרמתי”.

ובנית מטה.

“בניתי מטה ואחרי חודש כבר היה לי תקציב של 25 אחוז מהקמפיין הכללי. הוא האמין בי וזה לא מובן מאליו. ניהלתי קמפיין משלי. זה נתן לי כוח, האמונה שהוא איתי באש ובמים. בשבילי הוא כמו אח גדול מהיום הראשון, תמיד יש לו את העצה הנכונה בשבילי”.

קיריל קארטניק וזארה. "הצלחתי להוציא אותה מטראומות שהיו לה”

רק קדימה

קארטניק היה שם בערב שבו החליט עציוני לפרוש מהמרוץ לראשות העיר, שלושה ימים לפני הבחירות, והמליץ לבוחריו לתמוך בקליש רותם. “זו היתה החלטה קשה מאוד”, הוא מסביר, “לא היה פשוט לקבל את ההחלטה, במיוחד למי שראה את עצמו רץ לטווח ארוך. באותו הלילה מצאנו סקר שלפיו קליש רותם מנצחת בסיבוב הראשון איתנו ובלעדינו. היתה לנו ברירה להמשיך לרוץ ולהיות באופוזיציה עם יותר מנדטים או ללכת לחבירה בקואליציה עם פחות מנדטים אבל עם כוח לעזור לאנשים שלנו ולתושבי העיר. כשאתה באופוזיציה אתה לא יכול לעשות כלום, אבל כשאתה בקואליציה יש לך כוח להשפיע ולעבוד, ואתה יכול באמת לדאוג לכל בן אדם. אני מאמין שבחצי השנה שלנו פה עזרנו למאות אנשים”.

אתה רואה בכך שליחות?

“בהחלט. זה מה שהיה חסר לי בתיווך – הרגש הזה. פה, כשאתה מצליח לעזור לבן אדם, רק מי שבאמת עושה את זה יכול להרגיש את התחושה. מי שלא עזר ל־20-10 אנשים בחייו, יכול להיות שזה לא ידבר אליו. אלי זה מדבר. אני מעדיף לקבל משכורת פחותה ממה שהיה לי אבל לעשות את מה שאני עושה, ואני אוהב את זה. כל יום אני מתעורר עם חיוך. מאז שנכנסתי לפה לא היה לי יום אחד של באסה. אני מחייך כל הזמן. אני מרגיש שליחות”.

כשקרסה מערכת הרישום לקייטנות פרסמת בפייסבוק את הנייד האישי שלך.

“דאגתי שכל מי שפנה אלי יחזרו אליו עוד באותו היום. במקום שבן אדם יהיה בעצבים כל השבוע כי הוא לא הצליח להירשם לקייטנה, הוא קיבל מענה באותו היום. גם היה את המקרה עם עקיצות היתושים בגן הילדים בקרית אליעזר. אף אחד לא בא לשם וכולם התעלמו מהם כי זה מעון פרטי. אמא אחת התקשרה אלי והתחננה שאבוא. באתי וראיתי את הבעיה. למחרת זה טופל. אני יכול לספר לך על מאות מקרים כאלה, וזו המשמעות של להיות חלק מהקואליציה”.

הגענו לסוף הריאיון ואשמח לשמוע על התוכניות שלך לעתיד כפי שהבטחת.

“החלום שלי זה להיות סגן ראש עיר. לשם אני מכוון ואעשה את המקסימום בשביל זה. גם אם עציוני לא ירוץ, אני כן. זה החלום שלי מאז שהכרתי אותו, זה מה שאני הולך לעשות. אין משהו אחר שאני רוצה לעשות, אני אוהב את זה. זה כמו סטיב ג’ובס שהחל לבנות מחשבים בילדות. אם יש לך את זה, אז מה, תברח מזה? זה יהיה מטומטם”.

למה סגן ולא הראש?

“כי אני לא בטוח שאני מתאים להיות ראש עיר. צריכה להיות מודעות עצמית לכל בן אדם, ואני יכול לייצג רק חלק מהאוכלוסייה”.

אחרי שתמונה לסגן ראש עיר, יש לך שאיפות גבוהות יותר, חבר כנסת למשל?

“יש מצב, אבל אין לי חזון לעוד עשר שנים. החזון שלי בשלב זה הוא רק לחמש שנים. נכון להיום אני רואה את עצמי כסגן, ואז נראה לאן אתגלגל”.

מבחינה אופנתית אתה מושלם.

“תמיד השתדלתי להיות אלגנטי. אני מתחבר לזה. אם אני מוריד את הזקן אני נראה כמו ילד בן 19. לא מכניסים אותי למועדונים, לא מוכרים לי סיגריות, ואז אני בבעיה”.

ובת זוג?

“כשנכנסתי לפוליטיקה קיבלתי החלטה שכרגע אני רוצה לבנות את הקריירה שלי. שמתי לעצמי דד ליין של חמש שנים עד שאהיה סגן ראש העיר הבא, ושמתי את עניין הזוגיות ב־HOLD. אני לא רוצה להיות עם מישהי בחצי כוח, אני לא רוצה לנהוג במכונית שאני לא אוהב או לגור בדירה שלא עושה לי טוב. בגלל זה שיפצתי כל דירה שכורה שגרתי בה. יש לי את זארה – כלבה שאימצתי והצלחתי להוציא אותה מטראומות שהיו לה”.

בעקבות הוריך החלטת גם אתה להתגייר.

“אני מאמין מאוד ביהדות. אני חושב שזו הדת הכי חזקה שיש. כבר התחלתי את התהליך בעקבות הורי שהם חב”דניקים. אבי קיבל לא מזמן תפקיד בבית הכנסת, והוא מתהלך נפוח כמו טווס. אני מאמין שאין דבר חזק יותר מהיהדות, אנחנו העם הבכיר באמת. אני עובר גיור רפורמי שתופס בתעודת זהות, אבל ברבנות נראה לי שלא. אבל מה זה חשוב – אנחנו חיים בעולם מודרני, לא בעולם של בצלאל סמוטריץ’ מלפני 2,000 שנה. אנחנו צריכים להתפתח קדימה ולא ללכת אחורה”.

אז אתה חותם פה קבע?

“בחיים לא אעזוב את המדינה ובחיים לא אעזוב את העיר ובחיים לא אעזוב את המקצוע”.