“זכינו לשפץ את הבניין הכי חשוב בחיפה”

כשאתה ילד צעיר, נגיד בן 6, וסבא שלך לוקח אותך במכוניתו לסיבוב בשכונות העיר של שנות ה־80, ודודה שלך – בתו – יושבת לצדו בספסל הקדמי, זה טריוויאלי. כשגלגלי המכונית נעצרים בחריקת בלמים ליד בניין חדש ונשמעת זעקה “מה זה הגועל הזה?”, זה סטנדרטי. ככה זה כשסבך משה (מוחא) אורן הוא מגדולי הארכיטקטים של חיפה בשנות ה־60, שתי בנותיו הן ענת זוהר שבחרה להיות ארכיטקטית לצדו ונילי אורן, אמא שלך, שבחרה לעסוק בצד הניהולי של המשרד המשפחתי, ואתה, גיא ארבל, שחי, נושם ולועס אדריכלות מינקות, יודע שלאחר השחרור תלמד משהו מתחום העיצוב. אבל נראה שמקצוע האדריכלות בחר בו, והיום הוא ממשיך דרכם ודור שלישי במשרד אורן אדריכלים אשר חוגג השנה יובל להיווסדו.

מוחא אורן עלה לארץ מפולין והצטרף לגוורדיה החיפאית – ה־Old School של ארכיטקטים כמו אל מנספלד ומשה גרסטל. רוב הפרויקטים שלו היו וילות למגורים בשכונת דניה של שנות ה־60 ושנות ה־70.

ארבל, היה לו קו עיצובי משלו?

“היה לו קו מאוד מאוד ברור. לאחר שנחשפים לשניים-שלושה בתים שהוא עיצב, קל לנסוע בתוך דניה ולגלות בתים נוספים שלו. הם יפים מאוד לטעמי, הלוואי שהיום היו בונים בתים כאלה. אני מתחבר לסגנון הזה. המודרניזם של שנות ה־60 היה מוצלח מאוד לטעמי. לסבא היו כמה פרויקטים גדולים כמו מלון מגדל בירושלים ומעונות קנדה בטכניון, שעליהן הוא זכה בתחרות. בשנת 1990 הוא נפטר, ובנותיו המשיכו את דרכו. דודה שלי ענת שהיתה אדריכלית צעירה בחרה בצד העיצובי, ואמא שלי, שאמנם למדה עיצוב פנים אבל רוב חייה לא עסקה בעיצוב אלא התמחתה בנושאים סטטוטוריים, בתמ”אות ובהיתרים, בעצם ניהלה את המשרד”.

היה ברור להן שהן ממשיכות דרכו?

“לא. לפעמים החיים לוקחים אותך למקומות שלא באמת רצית. זה קורה, נפתחת דלת ואתה נכנס. בתקופתה של דודה שלי עסק המשרד בעיקר בבנייה רוויה בכל הארץ – מאות ואלפי יחידות דיור מרמת הגולן ועד אילת. כמעט בכל נקודה אפשר לראות שכונות שלמות שהיא תכננה, בניינים ציבוריים ומסחריים. בחיפה המוכר ביותר הוא הגרנד קניון שסבא שלי עשה את התב”ע (תוכנית בניין עיר) שלו, ענת תכננה את הבניין של המרכז המסחרי ואני תכננתי את הבניין של מכבי שירותי בריאות על גג הקניון. כל התכנון העתידי שהיום אנחנו מקדמים בבנייה על הגג – מגדל למלונאות ולמגורים ובניין לשירותי בריאות כללית – זה תכנון שלי. ענת תכננה גם את הסיטי סנטר, את אולם קריגר ועוד הרבה מאוד בניינים. בעשור האחרון נכנסנו לתחום המלונאות שאני אוהב מאוד. במקצוע שלנו חשוב לעסוק במה שאתה אוהב ולא רק במה שצריך”.

זה נכון לומר שהמקצוע בחר בך?

“קודם כל – כן. לא חשבתי לרגע ללכת ללמוד משפטים או משהו בסגנון. בגלל שהיה לנו משרד, הכי טבעי היה ללכת ללמוד ארכיטקטורה, כי גם אם לא תרצה להיות ארכיטקט תוכל לעשות הרבה מאוד דברים אחרים. הפוך זה לא עובד”.

למדת בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון?

“לא, במכללת ויצו, וזו אחת מההחלטות המעניינות שקיבלתי בחיים. כששמעו בברנז’ה של אמא ודודה שלי שאני הולך ללמוד, מיד שאלו איפה. היתה תמימות דעים שכדאי שאלמד בויצו למרות שהתקבלתי לטכניון. זה היה די מוזר כי ויצו לפחות אז היה בית ספר שלא העניק תואר אקדמי רשמי. אז, ב־1998, היה בזה ריסק גדול, אבל כולם אמרו לי לא לדאוג”.

גיא ארבל. "אני מסתכל לפעמים על עבודות של משרדים אחרים, וכולן נראות אותו דבר" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ההבדל בין בנאלי להזוי

כבר בשנתו השנייה ללימודים החל ארבל לעבוד במשרד ולצבור שעות ניסיון חשובות. כשהגיע מועד ההגשות של פרויקט הגמר, במשרד כבר ליוו את שלב הבנייה של בניין מסחרי והרחבה של עשר יחידות דיור שהוא תכנן. את התואר הוא קיבל לפני 15 שנה, וזהו אותו מספר השנים שבהן הוא מרצה בכיר במחלקה לארכיטקטורה – איך לא – במכללת ויצו.

נראה שהבחירה שלך בויצו על פני הטכניון היתה בינגו.

“הייתי אחרי שירות צבאי ארוך – השתחררתי כסרן מחובלים – וכבר לא הייתי ילד. על הטכניון אפשר להגיד המון דברים טובים, אבל מגניב הוא לא אחד מהם. אני מלא הערכה לטכניון ואי אפשר להאשים אותי שלא, כי אני הולך להגשות שלהם, אני מכיר מנחים שמלמדים שם ואני רואה את התוצרים של המוסד הזה. כמנחה בכיר בויצו אני יכול לומר שיש לנו הרבה מה ללמוד מהטכניון, אבל ויצו זה בית ספר לאמנות והסטודנטים הם לא מספר תעודת זהות וציון שמקבלים במערכת הממוחשבת”.

התחלת להרצות מיד לאחר סיום הלימודים?

“היה מנחה שעזב באמצע סמסטר ומנחה אחר, אדריכל מיקי בודובסקי, התקשר ושאל אם ארצה להיות אסיסטנט ולעזור. הוא איש יקר ואהוב עלי שפתח לי את הדלת, ואמרתי שאין מצב שאני סוגר אותה. זה די נכון לגישה שלי לחיים באופן כללי. נשארתי, התקדמתי, והמחלקה לארכיטקטורה היא חלק ממני, אי אפשר להפריד אותה ממני. אני באמת מאמין במה שאנחנו, ויש לנו קבלות אדירות. המוסד הוא צעיר יחסית, קטן, עם אמצעים דלים ובפריפריה – כל הסטיגמות האפשריות – ולמרות כל זה הביקוש לסטודנטים שלנו הוא 100 אחוז. אין לנו בוגר שמחפש עבודה. אין דבר כזה במדינת ישראל. בכל התחרויות, ואני מדבר על חמש השנים האחרונות, תמיד יהיה בהן בוגר של ויצו. אנחנו עושים את זה טוב. לא הכל ורוד שם, כמו בכל מקום, אבל בגדול אני חושב שאם מישהו מתעניין בלימודי ארכיטקטורה והוא לא טיפוס אקדמי שרוצה לעשות דוקטורט וללמד כל החיים אלא רוצה ללמוד ארכיטקטורה פרקטית, שיבחר בויצו כי המכללה נולדה מתיאוריית Conceptual Professional – רעיוני מקצועי ולא אקדמי. רוב השיעורים הם שיעורי סטודיו שבהם הסטודנט שם את עצמו על השולחן ושופך את מה שהוא מסוגל לעשות. זה חושפני ואישי, זה רגיש. מערכת היחסים בינינו היא נפלאה, אישית ואנושית בצורה אחרת שמאפשרת לסטודנטים הרבה מאוד חופש – גם חופש יצירתי, גם חופש לטעות וגם חופש לנסות. כשהם יבואו לעבוד אצלי במשרד אנחנו כבר נפרמט אותם. הם ילמדו מקרוב את חוק התכנון והבנייה, מיהם הקבלנים והיזמים ומה דורשת העירייה. כולם עוברים את זה. אנחנו יודעים שכאשר סטודנטים מגיעים לראשונה למשרדים השונים, הרבה מאוד מהיצירתיות ומהיופי נעלמים. באקדמיה היצירתיות והיופי חייבים להיות שם, כי אם באקדמיה הם לא יפרצו ולא יעזו אז זה כבר לא יקרה לעולם. אם בשלב האקדמי לא נגרה אותם ולא נבעט אותם רחוק, אז כשהם יגיעו למציאות היא תהיה אפורה באופן מוחלט. אם יש דבר טוב בארכיטקטורה בניגוד למקצועות אחרים זה שבכל יום אני לומד משהו חדש. הדבר השני הוא שלגיל יש ערך. אני מסתכל על ההייטק כתעשייה המובילה במדינת ישראל – בעצם ענף הבנייה והנדל”ן הוא המוביל אבל הענף הדומיננטי בשיח הוא ההייטק – וכשמגיעים בו פחות או יותר לגיל שלי, מתחילה להיווצר איזושהי תקרת זכוכית. בארכיטקטורה ככל שהפרויקטים הופכים למורכבים יותר, לניסיון יש ערך. אני שמח עליו וגם מרגיש אותו. במשרד שלנו עובדים הרבה חבר’ה צעירים. כמעט כולם היו סטודנטים שלי”.

יש לך זכות ראשונים לשים יד על הטובים ביותר.

“נכון. השבוע היה פה ריאיון עבודה למישהי נחמדה מאוד, וזה היה מוזר. אמרתי לה שאני לא מנוסה בריאיונות עבודה כי אני לא מראיין את העובדים שלי, בגלל שאת מי שעובד פה אני מכיר מהיום שבו הוא עשה את הסקיצה הראשונה ואני יודע מה הוא שווה”.

והמעבר ממורה לבוס הוא לא מוזר?

“להיפך. קודם כל אני אוהב ללמד ומשקיע בזה. אם לא הייתי נהנה, לא הייתי עושה את זה. יש לזה שני יתרונות. הראשון – אני חושב שזה עושה אותי אדריכל טוב יותר. יש מולי סטודנט, ופעם בשבוע אני אמור ללמד אותו, להנחות אותו, לפתוח לו את הראש, להציף את הדברים הטובים שהוא עשה ולנסות להוריד אותו מהדברים הפחות טובים, וזה מחדד אותי. כשאני בא לצוות שלי שעושים המון פרויקטים – יש לנו היום במשרד 70-60 פרויקטים במקביל – אני צריך לדעת להסתכל על פרויקט של 10,000 מ”ר ובשנייה אחת להתפקס על הנקודה הכי טובה ועל הנקודה הכי רעה. לויצו יש חלק ביכולת הניהול של הצוות שלי. הדבר השני, והוא טריוויאלי, זה שהם חבורה מוכשרת של צעירים שבאים עם רעיונות, לפעמים מטורפים ולפעמים הזויים, אבל בשני המקרים הם לא רעיונות בנאליים או פורמליים. זה משאיר אותך חד ומעודכן גם אם הם לא הביאו משהו מעודכן. אם הם עשו משהו כל כך 2015, אז בשביל להראות להם מה זה 2019 אתה צריך להיות חד. יש דיאלוג, ואני מרוויח ממנו המון”.

פרויקט "אוונגרד". "גיים צ'יינג'ר" (הדמיה: אורן אדריכלים)

בין מודרניזם לפוסט מודרניזם

משרדו של ארבל שוכן בבניין משופץ ברחוב הרב מרכוס בהדר. האדריכלים יושבים בחלל יפהפה שהוא עיצב. במשרדו המודרני בולט מאוד שולחן העבודה שלו – פלטת פורמייקה לבנה על רגלי פלדה מסיביות. “זה השולחן שעליו סבא שלי עשה סקיצות”, הוא מתרגש לספר, “ויש לו ערך מבחינתי. זה מודרניזם של שנות ה־60, ועליו אני לא מוותר”.

ארבל מלא הערכה לאדריכלות המודרניסטית של שנות ה־60 ולאדריכלים שזעזעו את המערכת. אדריכלים אלו היוו – חלקם באופן רשמי וחלקם באופן מעשי – סוג של תנועה אמנותית עם ביטוי קונקרטי שהשפיע רבות על המראה של הערים המודרניות, על אף הביקורת שהופנתה לסגנון בטענה שהוא לא קשור למקומות שבהם הוא נבנה, ושהוא אליטיסטי וחסרת משמעות. ארבל מושפע מאוד מהסגנון המודרניסטי, ועל הסגנון הפוסט מודרניסטי של שנות ה־80 וה־90 יש לו רק ביקורת.

דודתך השפיעה עליך בקטע המקצועי או שהיה לך כיוון עצמאי מההתחלה.

“זאת שאלה מעניינת, ואני לא חושב שאי פעם התמודדתי עם התשובה עליה. קודם כל אני חושב שיש לה חלק משמעותי מאוד בהכשרה שלי, וזה עוד לפני נושא ההשפעות. הרבה ממה שאני יודע היום הוא בזכותה, והרבה גם בזכות זה שלמרות שהייתי סטודנט צעיר ואחר כך אדריכל צעיר, היא נתנה לי המון חופש לעשות, עם עיניים בודקות אך מרוחקות, רק כדי לראות שאנחנו לא מפספסים ושהפרויקט לא יתהפך עלינו. קודם כל זה מעשה אצילי במהות שלו וגם אמיץ. לשחרר בתור אדריכל זה לא טריוויאלי, בטח לא עם האחריות שהוא לוקח עליו, כי מי שחותם בסופו של דבר על כל הגרמושקות ועל כל הבקשות להיתר זו היא. כשהייתי צעיר, המון דברים שעשיתי היו תחת המטרייה או ההגנה שלה. לגבי ההשפעה העיצובית, שנינו גדלנו באותו בית של סבא, והרבה מהדברים הם גם ב־DNA וגם בקונטקסט. מטפטפים לך מגיל 0 שזה יפה ושזה פחות יפה. ענת ואני גדלנו לתוך ארכיטקטורות שונות מאוד במהות שלהן. הפעילות האמיתית שלה היתה בתקופה בעייתית בעולם הארכיטקטורה, לא רק בישראל, וזו התקופה של הפוסט מודרניזם שהיום אנחנו מסתכלים עליה עם המון ביקורת. בכל העולם יש אי נוחות בגלל התקופה הזו. אנחנו כאדריכלים מבינים את הלך הרוח של אותה התקופה – זו היתה האופנה, ככה עשו דברים, והיום גם מההיבטים הקונספטואליים וגם מההיבטים הפיזיים אנחנו מרגישים אי נוחות מעבודות פוסט מודרניסטיות”.

תן דוגמה לבניין כזה.

“אני לא רוצה להיכנס לדוגמה ספציפית כי זה יגרור אותי למקומות לא טובים. אם ארכיטקטורה היא טובה אז היא טובה, ואם היא לא טובה אז היא לא טובה ולא משנה מהו הסגנון שלה. אצל שלושתנו אפשר לראות איזשהו קו, שלושתנו היינו מתרגשים מאותו דבר והיינו חושבים את אותו דבר על בניין כזה או אחר. פער הגילאים לא בא כאן לידי ביטוי. אני זוכר שענת היתה אומרת שהמזל הכי גדול של המשרד הוא שיש בו רוח צעירה עם גב ותיק, ואני חושב שזו אמירה נכונה מאוד. אצלנו בסטודיו תמצאי חבר’ה ממש צעירים, ויש לזה המון יתרונות, בעיקר מההיבט השבלוני. כמעט שום דבר לא ייכנס לשום משבצת של ‘רגע, לא עשינו את זה כבר ב־98’?’. לא, לא עשיתם את זה אף פעם. אז תשאלו את כל השאלות המקדמיות ותחשבו על זה כאילו זו הפעם הראשונה שלכם, וזו באמת הפעם הראשונה שלכם. וגם אם אצלי זו הפעם הרביעית שאני עושה פרויקט כזה, את מה שאני יודע הם לא יודעים. אז אצלם זו הפעם הראשונה, והרבה מאוד מהעבודה שלי איתם היא עבודה שקצת מזכירה את העבודה עם הסטודנטים. אם אתה לומד כל יום משהו חדש, אז ברור שגם הם. הם בטירוף. הם באמת לומדים הרבה”.

ואתה לומד מהם?

“אגיד לך משהו לגבי – אני מאוד פלורליסטי-דמוקרטי. אני נותן להם לעשות מה שהם רוצים. פעם ישבתי עם אחת מהאדריכליות שלי שאמרה ‘אתה אמרת לי לעשות את זה’. עניתי לה ‘לא אמרתי לך לעשות את זה, אמרתי לך מה לא לעשות. את יכולה לעשות מה שאת רוצה. אני אעצור אותך בנקודות שיש איתן בעיה – בעיה של תנועה בבניין, בעיה של חוק, בעיה של אסתטיקה או רעיון – אבל כל עוד אין בעיה אני לא אעצור אותך’. ואת יודעת מה? אפשר גם לראות את זה כשיש קשת גדולה של פרויקטים והם שונים מאוד האחד מהשני”.

אבל יש ביניהם קו משותף?

“בוודאי. אני מסתכל לפעמים על עבודות של משרדים אחרים, וכולן נראות אותו דבר. היד המכוונת שם היא אחידה. כשאני מסתכל על פרויקטים שלנו, הם שונים לגמרי. יש איזו אסתטיקה בסיסית שחשובה לי ולכן היא אחידה, אבל החופש הזה הוא חשוב לי כי הוא נותן לנו לעבוד במגוון גדול של פרויקטים עם תוצאות שונות. לי זה יותר מעניין. כשאני מגיע בבוקר אני רוצה שיהיה לי מעניין בעבודה. כשעושים שני בניינים לשימור, שניהם תוספות לבניינים קיימים, שניהם בוואדי סאליב, ושתי אדריכליות שונות מתכננות אותם, הם לא כל כך שונים במהות אבל שונים לחלוטין בתוצאה. זה קורה בגלל שהחבר’ה שלי הם חבורה טובה ויצירתית”.

ובעיני רוחך זה בטוח היה משהו אחר.

“את יודעת כמה פעמים זה קרה? ברוב המקרים אני משאיר את הרעיון שלהם. ראשית, חשוב לי שהם יאהבו את הפרויקט שהם עושים. אני חושב שזה WIN WIN. שנית, אם הם יעשו את הפרויקט שאני אוהב, תהיה בזה פחות נשמה מהפרויקט שהם אוהבים. המקצוע הזה הוא כזה שאם אתה לא בא בבוקר בחדווה לעשות אותו, לא ייצא מזה כלום. אתה חייב לאהוב את זה”.

באלו מקרים אתה משאיר את התכנון אצלך?

“אני כמעט ולא משאיר אצלי תכנון כי אין לי זמן. הרכיב של התכנון הוא רכיב דינמי. בפרויקטים שבהם המעורבות שלי צריכה להיות גדולה, האדריכל שעובד עליהם חווה אותי יותר לידו. בפרויקטים היותר מורכבים הנוכחות שלי היא הרבה יותר דומיננטית, ובפרויקטים פשוטים המעורבות שלי היא פחותה. כל הפרויקטים שלנו נעשים בעבודה של שניים. יש אדריכל מוביל ואדריכל מלווה שעוזר לו בניסיון ובידע. זה לא עניין של בחירות, פה בצוות אין עניין של היררכיה. יכולים לעבוד בצוות מישהו עם 20 שנות ניסיון ביחד עם אדריכל עם שלוש שנות ניסיון, והסיוע והליווי יינתנו כמו שצריך כדי להוציא את התכנון אל הפועל”.

פרויקט לשימור בוואדי סאליב. "כשעושים שני בניינים לשימור, הם לא כל כך שונים במהות אבל שונים לחלוטין בתוצאה" (הדמיה: אורן אדריכלים)

בין חיפה לאילת

ארבל הזכיר את שני הבניינים לשימור בוואדי סאליב שהם פרויקטים בסדר גודל קטן לעומת הפרוייקט הגדול עליו הוא חתום – מה שהיה מלון לב הכרמל ברחוב היינריך היינה שאותו תכנן בשנות ה־30 האדריכל משה חת, אשר ספרו נמצא בספרייה שבמשרדו. מה שבולט בפרויקט, שכיום נקרא “אוונגרד”, הוא השימור המדויק.

“אם דיברתי על דלת שנפתחת”, הוא אומר, “אז הפרויקט הזה הוא גיים צ’יינג’ר מבחינתי, אבן דרך אמיתית בהתמקצעות שלי ושל המשרד ובחידוד של תחומי העניין. אוונגרד הגיע אלינו לפני קצת יותר מחמש שנים, לאחר שאדריכל אחר התחיל אותו ומכל מיני סיבות זה לא התקדם לשום מקום. היזם פנה אלינו, אמר שיש פרויקט מורכב של בניין לשימור עם 12,000 מ”ר, עם מרתפים ועם בריכת שחייה, וביקש הצעת מחיר. הבנתי שזו קפיצה למים עמוקים מאוד מבחינתי ושיש פה המון אתגרים מקצועיים שנצטרך לצלוח כדי שהפרויקט יצליח. מכיוון שזה פרויקט בהשקעה כספית אדירה – אין לתאר בכלל כמה כסף הושקע בו, גם בגלל השימור וגם בגלל הסטנדרטים שלו – המחויבות הפכה לטוטאלית ברגע שהיזם הודיע שקיבלתי את העבודה. הבנתי שהחיים שלי נחלקים עד אוונגרד ומאוונגרד. היום, כשאנחנו שבועיים אחרי טופס 4, אני יכול לומר שזה ממש ככה. חמש השנים של הפרויקט הזה היו חמש שנים של אוונגרד, כל יום, כל דקה. הפרויקט הזה, מעבר להמון דברים שלמדתי בו, הכניס אותי לעולם השימור. התחלתי ללמוד על שימור מתיק השימור שהוכן על ידי אמנון בר אור לפרויקט הזה, והתייעצתי עם בעלי מקצוע ועם כל מחלקת השימור בעיריית חיפה כדי ללמוד איך לעשות את זה כמו שצריך. זה היה בעצם הפרויקט הראשון, אבל הוא היה בסדרי גודל מטורפים. בשימור גם פרט קטן של מעקה יכול לגזול ממך תשומות אדירות. לא תמיד לשטח או לנפח יש משמעות. אבל מה שמעניין בשימור הוא שזה מייצר אצלך גישה אחרת לארכיטקטורה. קודם כל אנחנו נמצאים בתקופה שהיא מודעת מאוד – יש מודעות להמון דברים בכל התחומים, ולפעמים גם יותר מדי מודעות – אבל בארכיטקטורה השימור הוא פסגת המודעות. המודעות הבסיסית היא לזה שאתה בונה בניין לא על קרקע אלא בתוך בניין היסטורי שיש לו ערכים ושהיו שם לפניך. אל זה מתווסף כל הקונטקסט שמסביב. המהות של שימור טוב היא יכולתו של הבניין להשתלב. אני מפריד את זה מנושא השחזור. כשלוקחים בניין לשימור ועושים לו עבודות קוסמטיות ומחזירים עטרה ליושנה זה חצי הדרך. כשאני מסתובב בשדרות רוטשילד בתל אביב ורואה את עבודות השימור בבניינים קטנים אני נפעם, גם מאיכות הביצוע וגם מאיכות התכנון, אבל שוב – זו רק חצי הדרך. בבניינים היותר מורכבים – אלו שמוסיפים עליהם עוד שתיים-שלוש קומות – שם מגיעה ההתמודדות האדריכלית האמיתית של אדריכלי השימור. אני חושב שזה מרתק”.

זכיתם במכרז של העירייה בתקופתו יונה יהב לשיפוץ של בניין שוק תלפיות. איפה הדברים עומדים היום?

“זכינו לשפץ את הבניין הכי חשוב בחיפה. זה בניין מרשים, וככל שאני לומד אותו יותר אני מבין עד כמה”.

ומה יהיה? ראש העיר עינת קליש רותם עצרה גם את הפרויקט הזה?

“מה יהיה? קודם כל יהיה טוב. אנחנו ממשיכים לעבוד על הנושאים המקדמיים כדי להוציא את הפרויקט אל הפועל. התקציב האמיתי שלו הוא תקציב הביצוע כמובן. בתוך תקציב התכנון אנחנו פועלים כדי להבין מה אפשר לעשות עם הבניין הזה. יש בו המון אספקטים – גם הנדסיים, גם שימוריים וגם פונקציונאליים – ולא על כל השאלות יש לנו תשובות. הבניין הזה עבר שנים של הזנחה מטורפת. התחלנו לקלף אותו ולפנות ממנו המון אשפה כדי לחשוף את השלד. עלינו לעשות סקר הנדסי איזה משקל הוא יכול להחזיק ואם אפשר להעמיס עליו. יש המון שאלות, אפילו לא משנה מה תהיה הפונקציה שלו, בהנחה כמובן ששוק יהיה שם. אף אחד לא ייקח את השוק משם”.

למה, אי אפשר להחליט להרוס?

“את המבנה? ישמור האל. לא! אין אדריכל, גם לא קליש רותם, שיכול לחשוב לרגע לגעת בבניין הזה. אני חושב שזה הבניין הכי חשוב בחיפה. הוא בעל הערכים האדריכליים הכי חשובים שיש. זה מאסטרפיס”.

והוא ימשיך להיראות כפי שהיה?

“כן. אין שום כוונה להוסיף לו תוספות בנייה. אנחנו צריכים להתאים אותו לסטנדרטים של היום, להנגיש אותו, לתת לו מענה של בטיחות וביטחון ומילוט, ולעשות את הכל כדי שהוא ימשיך להיות בניין ציבורי. היום אי אפשר לעשות בו כלום. את רואה את המפתח הזה? זה מפתח של השוק, ואני גאה להגיד שאני אחד משלושת האנשים היחידים בעולם שיש לו את המפתח הזה”.

לא מפחיד אותך שהפרויקט בסופו של דבר יבוטל?

“במשך שנים רבות האזור של מתחם סירקין הוזנח על ידי עיריית חיפה. כשיהב יזם את התהליך הזה זה היה מבורך. סירקין זה מרקם מקסים של שוק עם ערכים אדריכליים אדירים. כשנוסעים בעולם, אחד מהמקומות שהולכים לבקר בו זה השוק המקומי. לא כדי לקנות עגבניות אלא כי המליצו לך לראות ולחוות את המקום. ומה השוק של חיפה? הוא נורא ואיום מאלף ואחת סיבות, אבל הדבר הכי גרוע זה שיש לנו שוק שהולך ודועך. אם הוא היה ממשיך לקיים את התפקיד ההיסטורי שלו ופשוט לא נראה טוב – ניחא. אבל כשמקום הולך ודועך אז העיר חייבת להפנות לשם משאבים. היום העיר מכינה תוכניות ברמה הרבה יותר כוללנית של כל הדר, וגם של מתחם סירקין, במטרה להציל אותם. הדברים האלה לוקחים זמן. אני לא איש פוליטי וזו גם לא תשובה פוליטית – באמת לוקח זמן אמיתי לעשות תוכניות שהן לא פאצ’ים ולא קוסמטיקה אלא משהו שיהיה לו ערך להרבה מאוד שנים קדימה. זה לא קורה ביום. כמשלם ארנונה בחיפה אני מעדיף לחשוב שמה שהעירייה תעשה במתחם סירקין – או בעיר התחתית, לא משנה איפה – לא יהיה טלאי שייראה יפה ביום מסוים אלא שתהיה בו חשיבה ארוכת טווח. הדר חייבת לחזור להיות מה שהיא היתה פעם – המקום הכי אורבני והכי חיפאי שיכול להיות. אין עוד כאלה. זו חיפה, רק שב־30-20 השנים האחרונות זה הלך ודעך. אולי היום אנחנו בנקודה שבה מתחילים לראות ניצנים”.

בינתיים מי שמשפצים את אזור השוק הם יזמים פרטיים ותל אביבים.

“לזה אני אדיש, הרי המוקד הכלכלי והעסקי של מדינת ישראל הוא תל אביב. רוב הלקוחות שלי הם תל אביבים, גם כשהם בונים בחיפה וגם כשהם בונים באילת. מקום מושבם והמשרד שלהם הוא בתל אביב כי שם הכל קורה. אי אפשר להגיד ליזם תהיה רק חיפאי כדי לבנות בחיפה, אבל יש חשיבות גדולה מאוד ללוקאליות של המתכננים. יש דברים שקשה ללמוד אותם. יש יתרונות בלהיות זר או אורח במקום מסוים, ויש גם חסרונות. יש הרבה מאוד סאבטקסט”.

תכננת גם את מלון קדם שבונה שלום שטרית בטירת כרמל.

“אם צריך לדבר על עוד Land Mark, על עוד אבן דרך, זה דווקא דרך מלון בוטיק קטן שתכננתי בקייב לפני עשר שנים. אני עובד המון בקייב. מוקדי הפעילות המרכזיים שלנו הם חיפה, אילת וקייב. יש לנו משרד באילת כי אנחנו עושים שם כמה פרויקטים משמעותיים – גם בתי מלון וגם בתי מגורים שגרמו לנו לקבוע שם יתד. אני טס לשם המון וזה הרג לי את אילת. אילת בשבילי זו כבר לא עיר שנוסעים אליה לנופש עם הילדים, אילת זו עבודה”.

כמה מלונות תכננת ב־15 שנות פעילות?

“כבר 15. כשאתה אדריכל של מלונות אתה קורא מה כל העולם חושב על מה שעשית. זה לא רק מה שאתה שומע מהחברים האדריכלים שלך, אם יש להם אומץ, אלא כל רוויו שמתפרסם באתר Booking, וזה נותן הרגשה אחרת”.

מה יש לך לומר על מצב הנדל”ן בחיפה.

“אני לא בטוח שאני הבן אדם לשאול אותו את השאלה הזו. בסוף היום הראייה שלי היא צרה יחסית, דרך פרויקטים שאני מכיר ודרך פרויקטים שאני שומע עליהם”.

אני נוסעת ברחובות וקשה להתעלם ממה שאני רואה.

“חיפה היא עיר התמ”א. אני גר בנוה תמ”א – כך אני קורא לרחוב שלי כי כל בית שני הוא עם תמ”א. אני תומך בתמ”א אבל חושב שאפשר לחדד יותר את המדיניות העירונית סביבה. הבעיה היא שהרגולציה היא קשה. מה שאת רואה היום אלה פרויקטים שהתחילו לתכנן אותם לפני שנים. לכל בנייני התמ”א שאת רואה היום – ואגיד את זה בצורה הכי אופנתית – יש עליהם חיפוי דמוי עץ, וזה הכי 2012. אני אומר את זה כי אנחנו כבר לא שם בארכיטקטורה. האדריכלים והיזמים התחילו את התמ”אות ב־2014 – זו השנה שבה העירייה הבינה שמשהו קורה. אי אפשר להגיד שהיא רק ישבה על הגדר ונתנה לזה לקרות. היה תמ”א 2 ואחר כך תמ”א 3 ו־3א’ ומסמך המדיניות של 2016 ואחרי חצי שנה עוד מסמך מדיניות, כי העירייה בעצם מגיבה למשהו שקורה. מה שאת רואה כיום אלה דברים שנולדו לפני שבע שנים, כשזה היה ספורדי, ופתאום רואים את זה במאסה. אני יודע שגם היום העירייה עובדת על נושא תמ”א 38 ועל חידוד המדיניות ועל הגדרות ברורות יותר. תמ”א 38 היא תוכנית עם המון כוונות טובות, אבל יש בה כל כך הרבה פרצות שמאפשרות המון יצירתיות, ואני אומר את זה עם חיוך. כולם לומדים תוך כדי תנועה. גם אני ניגש לפרויקטים של תמ”א בדרך אחת, ובסוף יוצאים דברים אחרים”.

איזה בניין עוד לא תכננת?

“בצנרת יש לי שני פרויקטים שהכי יכולתי לחלום עליהם בעולם. האחד הוא שוק תלפיות שזה באמת חלום, והשני הוא באמת מטורף. אנחנו מתכננים את בניין המסעדה התת ימית ליד הקניון באילת. יש מתחת לפני המים חלל גדול של כ־600-500 מ”ר. אנחנו מתכננים גם את המלון התת ימי הראשון בישראל. אם צריך לחלום אז כן – אני שמח מאוד בחלקי ובחלקו של המשרד על הפרויקטים שנופלים עלינו, כי הם מגוונים ומעניינים מאוד ומשאירים הרבה מקום לעוף”.

שיפוץ מבנה שו -תלפיות. "אין אדריכל, גם לא עינת קליש רותם, שיכול לחשוב לרגע לגעת בבניין הזה" (צילום: אילן פרון)