“אם הקזינו היה קיים הוא היה מאיר את העיר”

הידעתם? בקזינו בבת גלים שום ז’יטון לא הונח על אף שולחן רולטה מתחת לעינו הבוחנת של קרופייה מעונב, קוביות לא התגלגלו שם, חפיסות הקלפים לא עורבבו במקצועיות והצלילים הנחשקים שמלווים באורות מהבהבים המבשרים על זכייה בג’ק פוט מעולם לא נשמעו במקום. כן, כן, הקזינו בבת גלים מעולם לא היה קזינו. הקזינו היה שמו של מתחם ובו מסעדה, מועדון ובר אלכוהולי עם רצפת זכוכית שדרכה ניתן היה להביט בקצף הגלים המתנפצים על החוף. בזכות הניחוח האירופי שלו היה זה מקום בילוי מועדף על הקצינים ועל החיילים הבריטים בתקופת המנדט אשר ראו בו מפלט – מקום שבו אפשר להירגע מול השקיעה במרפסת הפתוחה לים או לפזז עם בנות חיפה הענוגות בקומת אולם הנשפים או על הגג. המקום אירח אמנים רבים מהארץ ומחו”ל, כמו למשל ג’וזפין בייקר, ושימש מוקד משיכה לצמרת האדמיניסטרטיבית של המנדט בחיפה. ככזה הוא משך אליו גם אנשי מחתרת רבים שבאו לתהות על פעולותיהם של הבריטים.

את שי שאול פגשנו ביום סוער במסעדה בת גלימית הממוקמת מול שלד הבטון הכי מבוזבז בעיר. שאול, רק בת 22 וכבר בעלת תואר באדריכלות ובעיצוב פנים מאחת הפקולטות הנחשבות בעולם באוניברסיטה שנמצאת באחת מהערים היפות בעולם – פירנצה – הגישה את פרויקט הגמר בחודש דצמבר האחרון, ואת הציון היא קיבלה רק לפני כשבועיים – A פלוס ותואר מצטיינת דיקן על פרויקט הקזינו בבת גלים.

שאול נולדה בחיפה, וכשהיתה בת 11, בעקבות עבודתו של אביה, עשתה משפחתה רילוקיישן לסין – לעיר שנזן סמוכה להונג קונג. בסיום לימודי התיכון בבית הספר האמריקאי היא למדה סינית במשך שנה אחת באוניברסיטה המקומית, ואז יצאה להגשים חלום ושהתה במשך שלוש שנים לבדה באיטליה. את עבודת הגמר היא הקדישה לסבתה המנוחה מרים (מימי) אברהמי שנפטרה לפני שלוש שנים.

“בשנה האחרונה של התואר התבקשנו לבחור בניין במקום שגרנו בו בעבר או שאנחנו מרגישים מחוברים אליו רגשית ולהפוך אותו למשהו אחר ממה שהוא היום”, היא מסבירה, “היה לי קשה להשלים עם פטירתה של סבתא, והחלטתי להפוך את השנה הזו לפרויקט קונספטואלי מאוד. כך ביליתי את השנה האחרונה של הלימודים עם הבניין הזה. התחלתי עם השלמה של המוות שלה, עם מה שתמיד הכאיב לה מאוד – לראות את שכונת בת גלים נופלת. היא אהבה את בת גלים ותמיד רצתה שניקח אותה לפה. בילדותה היא גרה פה עד שעברה לכרמל הצרפתי. תמיד היו לה זיכרונות גרנדיוזיים – שלה עם החיילים הבריטיים בבר (צוחקת). הפרויקט התחיל משם, ואחר כך הוא נהפך למשהו יותר ריאלי, כשהבנתי שהשכונה באמת זקוקה לבניין הזה שיכול לשנות את פני העיר, במיוחד עכשיו, כאשר בת גלים מתפתחת. יש פה הרבה פרויקטים של פינוי-בינוי ועוברים לכאן הרבה סטרטאפיסטים, שהם קבוצה טובה של אנשים שינסו לעזור בפיתוח של השכונה. אם הקזינו היה קיים הוא היה מביא הרבה תיירים לחיפה, מאיר את העיר ומרים את השכונה. עד היום היו המון ניסיונות להפוך אותו למשהו אחר וזה לא עבד כי רוב ההצעות היו של מלונות, והבניין במצבו הנוכחי לא יכול להכיל מלון מבחינה בטיחותית – אין יציאות חירום, השלד שלא חזק מספיק כדי להתמודד עם רעידות אדמה, וגם צריך תוספת בנייה שבשלב זה אינה מותרת בגלל הקרבה למים. כיום אסור לבנות במרחק של פחות מ־100 מטר מקו המים. בגלל זה המקום נשאר ככה, כמו שהוא”.

בניין הקזינו, 1947. מקום הבילוי המועדף על הקצינים והחיילים הבריטים (צילום: The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives)

בניין הקזינו, היום. "קצת קשה להנציח את הזיכרון" (צילום: שי שאול)

“מקום של כולם”

בשנת 1932 הכריז הוועד לפיתוח בית גלים על מכרז לפתיחת הקזינו בקצה השדרה, במפגש עם רחוב רציף מרגולין על חוף הים. במכרז זכו פסח בונשטיין, מראשוני המתיישבים בשכונה, ושני שותפים שפרשו מיד לאחר הזכייה. רישיון הבנייה ניתן שנתיים אחר כך, ומלאכת התכנון הופקדה בידיו של האדריכל יליד אוסטריה אלפרד גולדברגר. הקזינו היה חלק ממכלול שלם שכלל מסעדה, אולם נשפים, בריכת שחייה אולימפית עם מי מלח ועם מקפצות מטורפות, וחוף ים מוסדר. תכנון המבנה היה נאמן לאסכולת הבאוהאוס וכלל עמודים שהוקמו בתוך הים, קומת הקרקע ששימשה כמלתחה לאורחי המסעדה וחדרי עזר לבריכה. בקומה הראשונה היתה רחבת אירועים וריקודים, בקומה השנייה היתה מסעדה עם מרפסת, ומי שישב בה יכול היה לצפות ממנה על רחבת הריקודים ואל הים הפתוח, והקומה השלישית הייתה גג מרוצף ושימשה לאירועים.

בשנות המנדט הבריטי נוהל המקום על ידי ראובן בונשטיין, בנו של פסח בונשטיין. בן אחר, נחום, ניהל את הבריכה הצמודה ביחד עם הנרי מרגוליס, שנכנס כשותף לעסק בתחילת שנות ה־40. הבריכה שימשה את אירועי המכבייה החל מהמכבייה השנייה, והאולם המשיך לפעול לאחר קום המדינה ואירח אירועים שונים.

מהתחקיר שעשית הבנת למה הוא קיבל את השם קזינו?

“הוא היה אמור להיות קזינו אבל זה לא יצא אל הפועל. קראתי על כך בספר של עדה כרמי-מלמד ודן פרייס, שהיו אדריכלים ידועים, על אדריכלות מנדטורית. הבריטים ניסו להקים בחיפה צומת תחבורתי של כבישים ורכבות למדינה החדשה, עם בנקים, עם בתי חולים ועם בתי ספר. זה היה חלק מהמאמץ שלהם להקים בסיס למדינה החדשה. הם חשבו גם על מקומות בילוי, והקזינו היה אמור להתרומם אך בסוף נשאר בר, כנראה מפאת חוסר בזמן. ספינות המעפילים החלו להגיע ארצה, הארץ היתה תוססת, וזה פשוט נהיה מקום של כולם”.

אולי בגלל זה העירייה לא מאפשרת לבנות במקום מלון, כי המקום היה שייך לכלל.

“מדויק. אם הייתי גרה בבת גלים או אם אגור כאן, לא ארצה שזה יהפוך למלון כי זה בניין שנמצא מול העיניים שלך כל הזמן. הבניין הזה מזמין אליו לשתות קפה, לראות את הים וליהנות. לבת גלים אין כיום פריבילגיה לפתוח מלון כי חסרים בה כל כך הרבה דברים. לאנשים שגרים פה אין הרבה מה לעשות. יש בית קפה אחד ויש ספרייה אחת שהיא למעשה חדר. דיברתי עם אנשי השכונה – יש פה הרבה אמנים, ציירים, פסלים וצלמים, וחסר להם מקום להציג את עבודותיהם. לכן הייתי שמחה אם המקום היה הופך למשהו קהילתי, אבל לא מתנ”ס אלא יותר בכיוון של מוזיאון, גלריה, ארכיב או בית קפה, שהגג יהיה פתוח לכולם, שאנשים יוכלו לשבת למעלה וליהנות מהשקיעה. זה החזון שלי למקום הזה, זה מה שהייתי שמחה שיקרה. קצת קשה להנציח את הזיכרון, אבל לא לעשות את אותו הדבר כי זה לא יעבוד. אף פעם לא יהיו פה חיילים בריטים ובנות עם חצאיות שילדי השכונה היו מציצים להן דרך רצפת הזכוכית. זה לא יקרה שוב. מהפן האישי שלי ומהזיכרון שהיה לסבתא שלי, הייתי רוצה לראות פה מקום שחייב להיות משהו של כולם”.

שי שאול. "אם הייתי גרה בבת גלים או אם אגור כאן, לא ארצה שזה יהפוך למלון" (צילום: חגית הורנשטיין)

מה יצרת בעבודה שלך?

“התחלתי מהסיפור האישי ולקחתי את הזיכרון הקולקטיבי ואת הזיכרון האישי כמדיום – דרך לחבר בין קהילות שונות ואנשים שונים. הדמוגרפיה פה היא מורכבת – קהילה של עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, קהילה מהעלייה האתיופית ותושבים ערבים. יש כאן ערבוב של המון דברים, אז צריך משהו שיחבר בין כל האנשים האלה שגדלו בסביבות שונות. אני חושבת שכדאי להקים פה מרכז שאני קוראת לו מרכז זיכרון. בחלק הפנימי שלא מצריך הרבה אור יום יהיו מוזיאון, גלריה, ארכיב ומרכז מבקרים – דברים שאין היום בשכונה, והחלק הקרוב לים יהיה שייך לציבור ויהיו בו חדרי Work Shops, ספרייה, בר-קפה ומסעדה. ביחד עם חידוש הבריכה, המקום יפרח. מכאן התחיל הרעיון שלי כמשהו קונספטואלי מאוד, והמנטור שלי באוניברסיטה והפרופסורים שלי לחצו עלי לעשות משהו שבאמת יכול לקרות ולהתקיים, שבאמת יכול לשנות פני עיר, להביא לכאן תיירות ותושבים חדשים ולהפריח את השכונה. כרגע זה פיל לבן, וזה מעציב מאוד”.

הראית את התוכנית שלך למישהו בארץ?

“לא, עדיין לא. זה ממש חדש. רק עכשיו חזרתי לארץ, ואני באמת מקווה שגם אם זה לא יהיה בדיוק מה שחלמתי לעשות ולא יהיה בדיוק החזון שלי, החשיפה כאן תעלה שוב את הנושא למודעות ואולי תגרום לעיריית חיפה להפעיל לחץ על היזם לעשות משהו עם המבנה. יש לו פוטנציאל גדול מאוד”.

את חוזרת לגור בארץ?

“אני רוצה. בשלב זה הגעתי לחצי שנה, ואני חדורת מטרה לשנות משהו. אם זו תהיה התוכנית שלי או אם אוכל להצטרף לחזון של מישהו אחר, אשמח שזה יהיה משהו קהילתי. אני רוצה שינוי ואני חדורת מוטיבציה לעשות את זה. סבתא מימי, שנפטרה בגיל 84, הגיעה לכאן בגיל 12 מבולגריה. מלך בולגריה הבין שהנאצים נמצאים בפתח ושלח את היהודים שנותרו בשלוש ספינות לארץ. כמה ימים אחרי זה הוא נרצח, ובכך הוא בעצם הקריב עצמו להצלת היהודים. סבתא ובני משפחתה פספסו את האונייה הראשונה, וסבא רבא שלי הכיר דייג שלקח אותם ללב הים והם עלו על הספינה. כך הם הגיעו למפרץ חיפה. סירות דייגים הורידו אותם מהספינות והשיטו אותם אל החוף. כולם הגיעו למחנה המעצר בעתלית, שם הם שהו במשך כשנתיים. מאז היא והבריטים היו חברים טובים”.

היו לה סיפורים עם חיילים?

“היו לה המון סיפורים, אבל אם היו לה רומנים אני לא יודעת, היא אף פעם לא רצתה להגיד. אם הייתי יכולה לשאול, הייתי שואלת. הלוואי שהיא היתה פה כדי לשאול אותה. אני יודעת שכאב לה מאוד לראות ככה את השלד של הבניין. היא תמיד רצתה להגיע לכאן, היתה יושבת, מביטה בים ומעלה זיכרונות. והשנים עוברות ולא קורה כלום, הכל מסביב זז ורק המקום הזה נשאר אותו הדבר. החלטתי שאת השנה האחרונה של לימודי אקדיש לבניין הזה שהיא אהבה וגם לאיזשהו זיכרון שהיה לה, וחלק ממני רצה לחוות אותו איתה. זו היתה חוויה מרגשת מאוד בשבילי – לחקור, לנסות לשנות משהו”.

בריכת בת גלים הצמודה לקזינו. מי מלח ומקפצות מטורפות (צילום: The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives)

סבה וסבתה של שי שאול בבריכת בת גלים. פרויקט הגמר מוקדש לה

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“בניין עם נשמה”

כמה שנים לאחר קום המדינה הושכר המבנה למשפחת לקס, שהפכה אותו לבית קולנוע ולאולם אירועים, אך כעבור כמה שנים נוספות עלו היחסים בין הבעלים למשפחת לקס על שרטון והסתיימו בהליכים משפטיים. בשנת 1961 הציעו הבעלים לשפץ את המקום ולהפעילו אם העירייה תפטור אותם ממסים למשך תקופה קצובה, אולם העירייה סירבה. הקזינו נרכש בשנת 1968 על ידי מפ”ח (מועצת פועלי חיפה) ונזנח בשנות ה־70. בתחילת שנות ה־90 נרכש המבנה על ידי סם שטרית ממינהל מקרקעי ישראל, וזה תכנן להקים בו קומפלקס של אולמות אירועים. המבנה נהרס במהלך שיקומו ובמקומו נבנה שלד בטון – דומה למבנה המקורי אך לא זהה מבחינת החלוקה הפנימית. תוכנית של שטרית נכשלה, והמבנה נשאר זנוח במצבו הלא גמור.

בשנת 2004 היה תכנון להפוך את המבנה למלון בוטיק בתמורה להפשרת השטח של מלון שולמית בשכונת אחוזה למתחם דירות. בשנת 2011 רכש גיל דנקנר מקבוצת דור כימיקלים את המבנה, ובנובמבר 2017 החליטה ועדת הערר המחוזית שהמבנה לא יוכל לעבור חיזוק במסגרת תמ”א 38. בערר שהגישו אביהו האן וחנן ירון מסיעת הירוקים נטען שבשנות ה־90 נהרס המבנה במלואו בניגוד להיתרים שניתנו לבעליו ותחתיו הוקם שלד מבנה משוחזר, ולכן הוא אינו יכול יותר להיכלל בתוכנית המיועדת למבנים ישנים יותר. השניים טענו כי אין מדובר עוד במבנה היסטורי אלא במבנה חדש, ולכן אין אפשרות להכלילו ברשימת הנכסים שמעניקים זכויות בנייה לפי תמ”א 38.

דיברת עם דנקנר? היית רוצה לפגוש אותו?

“לא דיברתי איתו, אבל אני מקווה שעכשיו זה יגיע לאוזניו. עבדתי קשה מאוד כדי להשיג את מה שרציתי – חזון מטורף של מה שדמיינתי ואיך להפוך אותו למקום שיחולל שינוי אמיתי. אפילו אם אשנה רק מעט את החיים של האנשים שגרים ברחוב הזה – שכאשר הם יפתחו חלון הם יראו משהו יפה במקום מפלצת של בטון – עשיתי את שלי”.

העובדה שראש העיר החדשה עינת קליש רותם היא אדריכלית מפיחה בך תקווה לשינוי?

“האמת, לאחר ששמעתי שהיא עצרה כמה תוכניות בעיר אני קצת דואגת, אבל זה שהיא באה מהתחום עוזר מאוד ואני מקווה שהיא תפעיל איזשהו לחץ כדי לשנות את המצב. כחיפאים אנחנו חייבים להעלות את המודעות למצב פה. הלוואי שמשהו יקרה. יש בי תקווה גדולה וחלום ילדות שאני רוצה להגשים. כששמעתי שהיא עוצרת פרויקטים זה היה קצת מכעיס כי חיפה כבר היתה בתנופה, אבל כשאני מסתכלת על קו המים בבת גלים, ומבחינה אדריכלית-עיצובית רואים חמישה בניינים שעוברים פינוי-בינוי והם שונים לגמרי אחד מהשני, אז יכול להיות שמה שהיא מנסה לעשות זה ליצור קו אחיד כמו בכל מקום אחר בעולם. קו המים הוא נוף אחיד עם אותה צבעוניות ועם אותו סוג של בינוי. אני מקווה שזה מה שהיא מנסה לעשות, והשלד של הבניין ישתלב מצוין בקו המנחה הזה”.

בגיל 11 נדדת לקצה העולם, קצת מזכיר את המסע שסבתך עשתה.

“בדיוק, לכן מאוד התחברתי לזה”.

מה הזיכרון הכי משמעותי שלך מסין?

“ביום הראשון ללימודים פספסתי את האוטובוס. לפני כן הייתי ילדה שתמיד מאחרת, והחוויה הזו לימדה אותי אחת ולתמיד לא לאחר עוד לעולם. לא רציתי לומר לאמא שלי שאיחרתי את ההסעה, ולקחתי מונית לבית הספר. בתמימותי חשבתי שאגיע. עליתי על מונית וניסיתי לומר לנהג מילים כמו הייסקול שאולי הוא יבין. אבל הוא מסתכל עלי ואני עליו, והבנתי שאין בינינו שום הבנה. הייתי לבד אבל הייתי בטוחה שאסתדר. ירדתי מהמונית, הסתכלתי מסביב והבנתי שאני נמצאת בעולם אחר. התחלתי ללכת, זכרתי איכשהו את הדרך מהיום הפתוח שנערך שבוע קודם לכן, ואז מורה שעברה ברחוב קלטה אותי, ראתה שאני אבודה והבינה שאני מנסה להגיע לבית הספר. היא לקחה אותי, ובסוף הגענו. סין היתה שוק, משהו אחר שלא דומה לשום דבר שראיתי, והיה לי כיף. הגעתי עם אנגלית משובשת, אבל מהר מאוד הצלחתי ללמוד אנגלית בבית הספר. סינית למדתי כשפה שנייה. סין זו חוויה של פרייסלס שלא הייתי מוותרת עליה. למרות שבחטיבה בכיתי מגעגועים לחברות שלי, לא הייתי מוותרת על זה. אבא עדיין שם ואמא על הקו – בין נכדים בישראל לסין. הם יחזרו, זה עדיין רילוקיישן, רק שזה לקח קצת יותר משלוש השנים שתוכננו. לאבא היה חלום והוא מגשים אותו, וכולנו שמחים בשבילו. הוא רצה לראות עולם ולחוות מה זה להיות סיני, ואנחנו תומכים בו”.

איפה הבית שלך בעצם?

“בית זה מושג מבלבל. אני מרגישה בבית היכן שהמשפחה שלי נמצאת, היכן שנמצאים האנשים שאני אוהבת. למדתי לא להיקשר יותר מדי למקומות, כי המקומות מתחלפים אם את זזה. בסין אמנם היינו במשך תקופה ארוכה, אבל האנשים סביבנו התחלפו בקצב מהיר מאוד. אל בית הספר האמריקאי הגיעו תלמידים שהוריהם היו בשליחות. היו כמה קבועים כמוני, אבל רובם התחלפו בכל שנה. ההרגשה פה בארץ היא יותר ביתית. עדיין יש לנו את הבית שנולדתי בו וגדלתי בו. אחי ואחותי גם גרים פה. כאן יש את הנופים ואת הרחובות המוכרים, וזה מרגיש לי בית. וכזה דבר כמו חוף בת גלים אין בשום מקום בעולם. לראות את השקיעה בכל יום זה משהו שאני לא רגילה אליו, במיוחד לאחר שבשנה האחרונה ביליתי הרבה מאוד שעות בתוך החדר, אני והמחשב או אני והספרים והשרטוטים. את רוב העבודה עשיתי באיטליה, והיה לי קשה מאוד. אם הייתי כאן היה לי הרבה יותר קל. בקיץ שעבר הייתי פה במשך חודשיים וזה היה מעניין מאוד, וכשחזרתי לאיטליה התחלתי לעשות דברים יותר פרקטיים. ההתחלה של הפרויקט היתה חלומית כזאת, סוג של ‘הלוואי שהיה’. הרגשתי שבמהלך השנה זה הפך להיות יותר ויותר ריאלי, ופתאום הבנתי שיש כאן פוטנציאל לעשות משהו אמיתי, לא לשרוף שנה על קונספטואליות, על תמונות יפות, על הדמיות ועל שרטוטים אלא להעביר את החלום למשהו אמיתי ולא רק רעיוני”.

כשתחזרי לגור בארץ זה יהיה בבת גלים?

“אם השכונה תתרומם אשמח מאוד לגור בה כי יש לה את הפוטנציאל הכי גבוה בעולם. לא ראיתי באף מקום בעולם בניין שנבנה כך על קו המים ודווקא פה, ואצלנו יש שניים כאלו – הקזינו והמכון לחקר ימים ואגמים. זה מיוחד, והשלד הוא יפה ומרגש מאוד. זה בניין שיש לו נשמה, ולאט לאט אנחנו נותנים לו לדעוך וזה עצוב מאוד”.

היית בפנים?

“נכנסתי פנימה עם קונסטרוקטור ועם קסדה על הראש. זה חונק”.

מתוך פרויקט הגמר של שי שאול

מתוך פרויקט הגמר של שי שאול

מתוך פרויקט הגמר של שי שאול