“אם יבוא שלום הוא יבוא מחיפה ומהדר”

במרומי הקומה הרביעית (ללא מעלית) ברחוב חברון בהדר נמצא אי קטן של שפיות. יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, ילדים ובני 70 פלוס מטפסים במהלך השבוע במדרגות לסטודיו של ימי בר, שהוא מורה לפיתוח קול. אבל לא רק.

“בעיקרון אני מורה לפיתוח קול”, עושה בר סדר בדברים, “זו הכותרת הגדולה, זה מה שכתוב לי על כרטיס הביקור – ימי בר, הקול האנושי. בשיעור לומדים הכל – תיאוריה, תחזוקת הקול, איך לכתוב, איך ללוות את עצמך, דיקציה, עמידה מול קהל ונשימה נכונה – כל מה שבן אדם צריך בשביל להיות זמר או מוזיקאי וכל מה שהוא צריך בשביל לשלוט בקול שלו היטב, גם ביום יום בזמן הדיבור. אבל יש לי הרבה עיסוקים. אני מלמד גם פסנתר וגיטרות – בס, חשמלית, קלאסית, אקוסטית”.

בר, 39, נולד בתל אביב, ילד סנדוויץ’ בין שתי אחיות גדולות ושני אחים קטנים, משפחה בורגנית עם פסנתר בסלון. אמו ואחיותיו למדו לנגן אצל מורה שהיה מגיע פעם בשבוע ונותן להן שיעורי נגינה ברצף. כשהיה בן 5, בגלל הערצה לאחיותיו הגדולות, גם בר התעקש ללמוד. שנתיים מאוחר יותר, עם מעברה של המשפחה לרמת גן, הוא למד במקביל לנגן על מפוחית וניגן בתזמורת המפוחיות של שמואל גוגול בעיר. שם, כך הוא חושב, התגלתה הזיקה שלו למוזיקה.

היית ילד חננה?

“למדתי בכיתת מחוננים אז ביי דפינישן הייתי חנון עם משקפיים שמספר בדיחות, שר במקהלות ומנגן בתזמורות. לא חשבתי על עצמי ככזה, אך בדיעבד יש מצב”.
גוגול הוא סיפור בפני עצמו.

“הוא היה הניצול היחיד מבית היתומים של יאנוש קורצ’ק. הוא ניצל בזכות המפוחית. הוא ניגן בקרמטוריומים וכך הוא ניצל ביום שבו קורצ’ק לקח את כל היתומים ואמר להם שהם יוצאים לטיול. גוגול ראה את כל חבריו צועדים למשרפות והמשיך לנגן, אבל עצם את העיניים כדי לא לראות. מאז ובמשך כל חייו הוא ניגן רק בעיניים עצומות. לאחר שניצל הוא הקדיש את חייו למפוחית שהצילה אותו. לאחר ארבע שנות לימוד הצטרפתי לטיול של התזמורת לגרמניה, לפולין ולשווייץ וניגנו גם במשרפות באושוויץ. זו היתה סגירת מעגל של גוגול והחוויה הכי מעצימה שחוויתי עד היום”.

בתיכון למד בר במחזור הראשון של מגמת המוזיקה שנפתחה בבית הספר בליך ברמת גן, וכדי לברוח מהחנניות הוא למד גיטרה ועשה באלאנס בין המוזיקה הקלאסית של הפסנתר לבין הרוק-פופ-ג’אז-בלוז של הגיטרה החשמלית. זו הדואליות שמלווה אותו במשך כל חייו.

איך נכנס לכאן אלמנט פיתוח הקול?

“התחלתי ללמוד את זה באופן מקצועי לאחר השירות הצבאי. בצעירותי רציתי להיות זמר, אבל ידעתי שאני רוצה להיות הרבה יותר מזמר. לא ממש ידעתי מה, אבל המורים במגמת המוזיקה כל הזמן לחצו עלי שאני מתפזר יותר מדי – גם שר וגם מנגן בכל הכלים – ואמרו לי שאני צריך להתמקד. הייתי מרדן ולא רציתי להתמקד במשהו אחד. בכל יום הקדשתי הרבה זמן לשיעורים ולאימונים בבית, ובמקביל עבדתי אז היה לי כסף לקנות מלא דיסקים. הקדשתי הרבה זמן להאזנה למוזיקה, גיליתי את האמנים שאני אוהב וחיפשתי את המוטיבים שלימדו אותנו במגמה. בלימודים קיבלנו משני העולמות – גם את תולדות המוזיקה הקלאסית ואת תורת המוזיקה הקלאסית, איך עושים הולכת קולות, הרמוניות, אקורדים וסולמות, כל התיאוריה הבסיסית, וגם את המוזיקה העכשווית, כולל אלתור. אחרי הצבא למדתי בבית הספר לשירת המקהלה בניהולו של מוטק’ה שלף. המנהל האמנותי היה מיכאל שני, שהיום בנו להב מנצח על הפילהרמונית ועתיד להחליף את זובין מהטה בבוא היום. שם רכשתי את היסודות של השירה הקלאסית ולמדנו לשיר בלטינית, באיטלקית, בצרפתית, באנגלית ובעוד כמה שפות. שירה קלאסית פרופר של אופרות מדריגלים, מוטטים, קנטטות – מוזיקה שהיא גאונות צרופה, אמנות יפהפייה שהיא רק חלק אחד מתוך עולם מוזיקלי שלם שמקיף אותנו. שם הבנתי שיש פה בעיה – אנשים ללא רקע מוזיקלי תיאורטי מגיעים ללמוד פיתוח קול ורוצים לשיר את השירים שהם כותבים, שהם שומעים ברדיו, את הזמרים שהם אוהבים, והם רוצים לשיר לא כמו גדולי הזמרים בעבר אלא כל אחד רוצה להישמע כמו עצמו. בשירה יש המון ביטוי אישי וזה דבר שהיה חסר בעולם ההוראה של פיתוח קול במאה ה־20 בישראל. הצבתי לי את זה כמטרה לשנות כשאהיה גדול. אצלי יוכלו ללמוד גם אופרה, גם רוק אנד רול, גם פאנק וגם מוזיקה ישראלית ישנה שעד היום נפלה בין הכיסאות”.

ימי בר. "למדתי להתפתח כאדם" (צילום: חגית הורנשטיין)

חצי שיעור פסיכולוגיה

בר סיים את בית הספר לשירת המקהלה בהצטיינות, לקח שנה הפסקה כדי להבין מה יהיה המשך דרכו, ואז נפלה לפתחו הזדמנות שאותה הוא לא רצה להפסיד. באותה השנה נפתח מסלול רב תחומי באקדמיה למוזיקה בירושלים, שם הקלאסי משתלב בהרמוניה עם המודרני. הוא קפץ על זה כמוצא שלל רב, כי זה בדיוק התחום שאותו הוא חשב לפתח. הוא עבר להתגורר בירושלים ורכש את הכלים המעמיקים והחשובים באמת של פיתוח קול פונקציונלי משני הסוגים. אלו היסודות שאותם הוא מנסה להעביר לתלמידיו. גם איך שרים בצורה קלאסית ואיך להוסיף לזה את הטאץ’ הייחודי של כל אחד ואיך משתמשים בקול ביום יום. התלמידים שלו הם מגוונים מאוד – מוזיקאים מקצועיים, מוזיקאים חובבים ואנשים שהם בכלל לא מוזיקאים אלא מספרי סיפורים, עיתונאים, עורכי דין, מורים, נואמים בפני קהל, אנשים עם בעיות בדיבור ועם קשיי הגייה, כאלה שרוצים להשתמש בקול שלהם בצורה מיטבית.

בירושלים כבר הבנת לאן פניך מועדות?

“כבר כיוונתי את עצמי להוראה. הפריע לי מאוד שהמורים שלי היו גאונים בתחום הזמרה, אבל חלקם התמחו בהוראה וחלקם לא. ההסמכה הפורמלית שלי היא הוראת הכלים במוסדות מקצועיים למוזיקה. לא מספיק להיות תותח בתחום שלך – אם אתה רוצה ללמד אתה צריך להיות תותח בללמד. התחלתי ללמוד הוראה ולקחתי קורסים הרבה מעבר למה שהייתי צריך בשביל להיות מורה טוב ולהבין את הפסיכולוגיה של מה זה אומר להיות תלמיד. לקחתי קורסים בתנועה בשביל לחבר את הקול אל הגוף”.

לא רצית להיות פרפורמר?

“אני פרפורמר, אבל בעשור האחרון אני מתמקד בהוראה בגלל שאני רואה את האימפקט המיידי על התלמידים שלי. לפעמים הם יוצאים מהשיעור בעננים, בריחוף. השיעורים מאפשרים להם לבטא את עצמם ביום יום ולהכיר את עצמם טוב יותר. לפעמים הם מתארים חוויה של התפתחות רוחנית כי זה דורש המון אומץ והמון חשיבה יצירתית. את מגיעה ללמוד אצל אדם שנראה מסודר, מן היישוב, ופתאום את צריכה להוציא קולות בלתי מוסברים, תרגילים נורא מוזרים, מגוחכים אפילו. יש כאלה שהשיעור הוא מאוד אינטימי עבורם וקרוב ללבם, והם פורצים בבכי באמצע השיר. נוצר קשר אינטימי מאוד בין תלמיד למורה, במיוחד בפיתוח קול. היתה פעם פרסומת לחברה סלולרית שאמר ‘הקול שלי זה אני’, ומבחינה פסיכולוגית זה נכון מאוד וכל זמר יגיד לך את זה. שיעור פיתוח קול זה חצי שיעור פסיכולוגיה מבחינת החשיפה שאנחנו עוברים”.

זה שונה ללמד נגינה וללמד פיתוח קול?

“ללמד כלי או ללמד פיתוח קול יש בזה מן הדומה ומן השונה. הדומה הוא שבסופו של דבר זה הכל מוזיקה, צלילים, אבל יש המון שוני. אני יכול להגיד לך ‘שימי אצבע השנייה על הקליד הזה בפסנתר ונגני רה’. בגיטרה אני יכול להגיד לך ‘שימי אצבע שלישית על מיתר 5 שריג 2 ותפרטי באצבע השנייה וייצא לך צליל כזה’. אני לא יכול להגיד לך ‘עכשיו בבקשה תרעידי את מיתרי הקול שלך, תמתחי אותם לשניים וחצי סנטימטר ותרעידי אותם 497 פעם בשנייה’. זה לא עובד ככה. אבל אני כן יכול להגיד לך לעשות כמוני, לחקות אותי, ואז העבודה היא משולבת – את תראי איך זה נשמע בפסנתר אבל גם עובדים המון עם דימויים. עכשיו תשירי צליל שמן, עכשיו תשירי צליל ירוק, עכשיו תחברי את הפנים, עכשיו יותר עם הסרעפת וכו’. כמובן שאנחנו שרים. אנחנו שרים טקסטים ולכל טקסט יש משמעות – יש הבעה של רגש מסוים שמתחבר אצלנו לאיזשהו מקום עצוב או שמח, כועס או פוחד, מאוהב או שונא, ולכן החוויה הזו היא מעשירה מאוד. למדתי במשך שמונה שנים אצל שמונה מורים שונים, ובעיקר למדתי להתפתח כאדם. גם כמוזיקאי אבל בעיקר כאדם, כי זה דורש אומץ, הרחבת אופקים ואמונה בכך שמה שלא הצלחתי היום אצליח מחר. יש תלמידים שאומרים לי ‘עזוב, מורה אחר ניסה וזה לא הלך’, אבל אז אני אתעקש וזה יצליח והם יהיו בשוק”.

בר. "יש פה מרקם עדין מאוד שנשמר באורח פלא" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

וייב שונה מזה שבכרמל

אחרי שסיים את לימודיו באקדמיה כאיש נשוי ואב לבן הגיעה המשפחה לחיפה – עיר הולדתה של האשה. הוא כבר עשר שנים פה, כבר לא נשוי, אבל לא מתכוון לעזוב. בין לבין הוא ניהל במשך שנה את הלהקה העירונית מפגשים ברכס והצליח לשנות שם דפוס התנהגות, כשאסר על הלהקה לשיר באמצעות פלייבק אלא להופיע בלייב. היום הוא סטודנט שנה שלישית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

את הסטודיו הראשון הוא פתח בכרמל, אבל לפני כחמש שנים החליט להתחבר לסביבתו הטבעית, כך לדבריו, ולעבור להתגורר בהדר, בלב שכונה מעורבת. “הדר זו שכונה שיותר מלאה באמנים”, הוא מסביר, “יש בה יותר פתיחות לכל סוגי האמנויות – ציור, מחול, קולנוע. מספיק להסתובב ברחוב מסדה ולראות את הגרפיטי, את חנויות הספרים והתקליטים ואת הווייב השונה מזה שבכרמל. מאז שאני פה, חלק לא קטן מהתלמידים הם תושבי השכונה”.

איך הם מגיעים אליך?

“בהתחלה תליתי מודעות על לוחות המודעות השכונתיים או הפצתי מודעות דרך הפייסבוק. היום מגיעים מהמלצות של תלמידים אחרים, מפה לאוזן”.
הדבר הכי בולט כשנכנסים לסטודיו של בר הוא הספרייה העמוסה לעייפה בספרים ושמוקדשת ברובה לזמר העברי. הסטודיו מעוצב כך שהתלמיד עומד במרכזו ויש לו מספיק מרווח לבצע תרגילי מתיחות בתחילת כל שיעור, אל מול הנוף שנפרש מולו של המפרץ והים הכחול. המקום הוא מאוורר, נוח ונעים כדי שאפשר יהיה לשיר בקולי קולות. איש מהשכנים אינו מתלונן על הרעשים שבוקעים מהדירה אל הרחוב דרך המרפסת רחבת הידיים, שהיא פיצוי על העלייה הקשה במדרגות לקומה הרביעית. על הקירות תלויים פוסטרים של אמנים שהוא מעריץ, ויש לו אוסף תקליטים ודיסקים שהולכים איתו מאז הילדות.

יש או היה לך תלמיד שהפתיע אותך כשהגיע ללמוד אצלך?

“כבר הפסקתי להיות מופתע. אין לנו איגוד של מורי פיתוח קול עם רגולציה של מה מותר ומה אסור, והאמת היא שהשוק הזה פרוץ. אני מלמד כבר 15 שנה אחרי שיש לי הכשרה אקדמית בשירה ובהוראה. יש מורים שמלמדים רק ז’אנר מסוים או רק תלמידים מתקדמים, אבל כשפתחתי את העסק שלי החלטתי שאהיה המורה של כולם – של אלה שיודעים ושל אלה שלא יודעים, של אלה שיש להם אספירציות מוזיקליות ושל אלה שאין להם, ובעצם של כל השפות, כל הגילאים, כל הסגנונות וכל הרמות. למדו אצלי תלמידים בני 4 ולמד אצלי תלמיד בן 78, ואני משתדל להיות מגוון. למד אצלי למשל במשך שלוש שנים תלמיד אוטיסט, איש מקסים בן 26. כמובן שחוויית הלימוד לא היתה קלה, זה לא משהו שהכינו אותי אליו באוניברסיטה. למזלי אמו היתה סבלנית מאוד וסמכה עלי. הוא היה בחור מנותק מאוד שמדבר בלחש, אם בכלל, וגיליתי שיש לו שמיעה פנטסטית. הוא אהב מוזיקה באופן מיוחד ואחרי כמה זמן הוא תפס אומץ והתחיל לשיר. יום אחד הוא שר לי בשמחה גדולה ובקול ענק, וזה בחור שלא פתח את הפה. כשיש הצלחות כאלה אז אני מבין בשביל מה בכלל אני נמצא על הפלנטה הזו, בשביל מה קמתי בבוקר – כדי לעשות את השינוי הזה אצל אנשים. הוא לא ילך ל’כוכב נולד’ ולא יהיה מיליונר או מפורסם, אבל חייו השתפרו ללא היכר. בשנים האחרונות אני עושה בכל קיץ פעילויות בגני ילדים דרך בחורה מקסימה בשם מיה בר שלום, ואנחנו מעבירים מערכים שלמים לילדים בחינוך המיוחד. לפעמים הילדים זוכרים אותי וקוראים לי בשמי, ובקיץ שעבר הגעתי לגן שבו כל התלמידים צעקו ‘אדמה ושמים, אדמה ושמים’. הגננת הצביעה על אחד מהילדים וסיפרה שעד לפני שנה הוא לא הוציא מילה מהפה, שום הגה ושום צליל, והזכירה לי שהגעתי אליהם ושרתי ‘אדמה ושמים, חום האש צליל המים’, ומאותו הרגע הילד התחיל לשיר. הוא חופר להם כל היום בגן ‘אדמה ושמים’. ישנם חזנים שמגיעים אלי, גם אשכנזים וגם ספרדים שאלו הם ז’אנרים שונים לחלוטין. לשמחתי, חוץ מזה ששרתי סולו בלהקות, שרתי גם במקהלות קלאסיות וגם חזנות. נחשפתי לעולמות שונים ומגוונים, והדבר שהכי כיף זה להיות מורה שלומד מהתלמידים שלו”.

מה נותן לך יותר סיפוק – ילד אוטיסט או כישרון על שאתה יודע שהולך להיות הדבר הבא?

“זו שאלה פנטסטית, והתשובה – כמו שאת מנחשת – היא גם וגם. בשני המקרים יש אלמנט של הגשמת חלומות. יש לי תלמידים שמקליטים ומוציאים אלבומים ומופיעים גם בארץ וגם בחו”ל, ואני מכין אותם לאודישנים לכל תוכנית ריאליטי מוזיקלית שיש ולבחינות כניסה למוסדות לימוד אקדמאים. לשמחתי, אני לא מלמד במוסד כזה וזה מעניק לי דווקא יותר חופש אקדמי לזרום עם התלמיד לכיוונים שאני מזהה שהוא צריך. כל מי שאומר לי שהוא הצליח בזכות השיעורים אצלי – משהו שהוא חשב שלא יצליח – זה מרגש אותי. בין אם זה אוטיסט ששבר מחסומים או מוזיקאי מתחיל שהוציא סינגל”.

יש כזה?

“כן, השנה למד אצלי לירון אופיר שהתפרסם ב’האח הגדול’ והוציא סינגל לפני כמה חודשים. גם הזמר המשובח אורי דרור למד אצלי. בשנה שעברה עשיתי פיתוח קול לתזמורת הקאמרית בחיפה, שם יצא לי לעבוד גם עם יותר מבוגרים, בני 90 פלוס. אחד מהדברים הכי כיפיים לי כמורה זה כשאני סוגר את הדלת והתלמיד יורד במדרגות ואני שומע אותו שר בקולי קולות את מה ששרנו לפני דקה בשיעור”.

ימי בר. "דווקא בפנים אני מרגיש הכי א-פוליטי בעולם" (צילום: חגית הורנשטיין)

אני טקסט פוליטי

מי שנתקל בעמוד הפייסבוק של בר מוצא שהוא מחובר, דעתן, ורבלי ומגיב על כל מה שקורה במדינה, בכל נושא ועניין. כמי שלמד בתיכון בליך היוקרתי שהיה אחד מהסמנים לניבוי תוצאות הבחירות לכנסת (אך בשנים האחרונות קצת פישל) סירב בר לקחת חלק בבחירות, והנהלת בית הספר איימה עליו שאם לא יצביע הוא לא יקבל תעודה. הכניסו אותו לחדר עם מחשב שעליו היו שמות כל המפלגות. הוא שאל איפה הפתק הלבן ונענה שאין כזה. הוא לחץ אסקייפ וברח. בסוף הוא קיבל תעודה.

הוא מוצא שהפייסבוק הוא כלי להעברת מידע ולשמירה על קשר עם חבריו שנשארו בתל אביב ובירושלים או נפוצו לגלות בלונדון, בניו יורק ובברלין. גם לומר דברים חשובים וגם לקשקש על ענייני דיומא.

“מי שמכיר אותי רק מהפייסבוק לא ממש מכיר אותי מפני שפייסבוק הוא מערכת סגורה שבה אתה קורא דעות מסוימות ואז אתה מגיב עליהן”, הוא טוען, “מי שמוציא את זה מההקשר עשוי לקבל תמונה מעוותת שהיא לא בהכרח הנכונה. אני משתדל לומר בצורה חופשית את דעותי לגבי מה שקורה ביום יום, אבל אני לא מחובר לשום גוף פוליטי. באופן די מפתיע גיליתי שגם למה שאני עושה כמורה לפיתוח קול יש משמעות פוליטית”.

איפה זה מתבטא?

“לפני כמה שנים התפרצה תופעה שלילית של הדרת נשים, וארגנתי כנס בעיר. ריכזתי אז את הסניף של ישראל חופשית שזו תנועה להפרדת הדת מהמדינה. זה היה הכנס הראשון בארץ שהתייחס ספציפית להדרת נשים, והשתתפו בו רבנים, אנשי אקדמיה וחברי הכנסת לשעבר ניצן הורוביץ ועינת וילף. בעקבותינו נערכו כנסים דומים בתל אביב ובירושלים. לאחר מכן הרמנו אירוע כשראינו שיש איסור על שירת נשים או הימנעות משירת נשים. ואז פתאום אתה מבין שלעיסוק שאתה עוסק בו בשיא התמימות יש משמעות פוליטית חשובה מאוד. אני מלמד נערות ונשים לשיר, ובמקומות אחרים בארץ יש אנשים שמתנגדים לכך. זה דבר מפתיע שלא חשבתי עליו מעולם כשרציתי להיות מורה לפיתוח קול. לא חשבתי שתהיה לעשייה שלי משמעות אחרת, חזקה, עמוקה, רלוונטית וקונקרטית למה שיש בחדשות. אנחנו, המורים לפיתוח קול, לא רגילים להיות רלוונטיים לאקטואליה. אנחנו יכולים לדבר על מתי כספי, יוני רכטר, באך ובטהובן, ופתאום אתה קולט שלעיסוק שלך יש השפעה דרמתית. בעקבות כך עשינו אירוע מקסים של שירת נשים בכיכר זיו בנוה שאנן. חילקנו שירונים, בחרנו שירים שיש להם זיקה כמו ‘הילדה הכי יפה בגן’ ו’היי שקטה’, וזה היה רגע פשוט מקסים כי שירת נשים זה דבר יפהפה ואנחנו רוצים שהן ישירו כל הזמן, כמה שיותר, ישירו ברחוב, בקול רם, בשמחה את השירים שהן אוהבות. ועל כל אחד שמדכא את זה יהיה אחד שמעודד את זה. כמובן, הכל מתעצם כשלומדות אצלי תלמידות דתיות שזה עשוי לעורר אצלן דילמות, וגם שם הספקטרום הוא רחב מאוד. יש כאלה ששרות מול קהל, יש כאלה ששרות רק בפני נשים ויש כאלה שעושות זאת בשביל עצמן בלבד. יש לזה משמעות של שליחות פוליטית-חברתית”.

המוזיקה מחברת בין כולם.

“יש תלמידים ותלמידות חרדים לצד תלמידים ותלמידות ערבים. התלמידים מהמגזר אוהבים לשיר קווין, רדיו הד, יו 2 ושלמה ארצי. הרבה פחות פיירוז, מעט מאוד מוזיקה ערבית שורשית, וזה נפלא. גם התלמידים היהודים אוהבים לשיר את הפופ שהם שומעים בבית”.

אפשר לקרוא לך פעיל חברתי?

“אני חושב על תשובה. פעם הגדרתי את עצמי ככזה והיום לא, אף על פי שהפעילות החברתית נלווית אלי כבר הרבה שנים. במשך שלוש שנים הייתי יו”ר אגודת הסטודנטים של האקדמיה למוזיקה ולמחול, ואז בעצם גיליתי את ההשפעה העצומה שיכולה להיות ליחיד על החברה, ובעיקר מה קורה כשאנחנו משלבים כוחות ומחליפים בינינו אינפורמציה. אז אנחנו מגלים את הצרכים האחד של השני וגם מעלים רעיונות לשיפור. זה התחיל מדאגה פשוטה לצורכיהם של הסטודנטים כמו תעודת סטודנט, ונמשך בהפגנות מחאה בשביתה הגדולה שעצרה את העלייה הדרמתית בשכר הלימוד. גם הפגנו כדי לאפשר מצעד גאווה בירושלים. היום אני מתעסק יותר בנושאי משפחה. אני אבא גרוש, והדבר הכי חשוב לי זה לגדל את הבן שלי. בדרכי הצנועה אני מנסה להעלות את המודעות גם לנושא זה. היום יש אבות פעילים ומעורבים ששמים את הילדים לפני הכל, ואנחנו שואפים להעביר מציאות שמאפשרת, מטפחת ומעודדת את זה”.

אתה חיה פוליטית?

“אני כותב הרבה על פוליטיקה ואנשים רואים בי חיה פוליטית, אבל דווקא בפנים אני מרגיש הכי א-פוליטי בעולם. זה נראה כמו סתירה וניגוד, אבל פוליטיקה כשלעצמה לא מעניינת אותי. אני משתדל להגיב רק על דברים שאני רואה במדיה. אם אני רואה פוליטיקאי שאומר משהו מגוחך, ולא חשוב באיזה צד של המפה הוא נמצא, אז אני מגיב לו”.

כמי שעסק בהפרדת דת מהמדינה, לא חשוב לך מי יהיה שר החינוך הבא? ואם חלילה הוא יהיה כהניסט, גם אז תגיד שאתה א-פוליטי?

“לפני שאנחנו מתמקדים בימין ושמאל יש לנו את מגילת העצמאות. בואי קודם כל נראה שהדברים שכתובים שם מתקיימים”.

הם לא.

“הם לא, ופה אני חושב שזו פוליטיקה מסוג אחר. המילה פוליטיקה שאנחנו מדברים עליה יכולה להיות מפלגתית ואפשר לדבר על פוליטיקה בעניין הרוחבי, בדברים שמעניינים את כולנו ושקשורים לחינוך, שזה תחום שיותר מעניין אותי מביטחון המדינה. אם את שואלת על הדעות הפוליטיות שלי, התשובה תשתנה בכל יום בהתאם למצב הפוליטי המפלגתי שמשתנה כל הזמן. ההזדהות הפוליטית שלי יכולה לזוז ממפלגה למפלגה ומחבר כנסת לחבר כנסת”.

אתה לא מרגיש אחריות לקבוע את עתיד ילדך?

“הכי אפקטיבי זה לחפש את המכנה המשותף הכי רחב. אם אין לשנינו מה לאכול, אז לא משנה אם יש מלחמה או שלום ואיפה את עומדת ביחס להר הבית. לכן הפוקוס שלי הוא על דברים שאמורים להיות חשובים לכולם ללא קשר להשתייכות מפלגתית. לכן אני משתדל להיות מעורב ברמת הנגיעה ממש בשכונה שאני חי בה ובעיר שאני חי בה. בשנים האחרונות עיקר הפעילות החברתית שלי היא בוועד ההורים בבית הספר של הבן שלי, וגם שם הפן האישי פוגש את הפן הפוליטי”.

איך חיפה בעיניך?

“את נולדת וגדלת פה ואני בא מבחוץ, ולכן הפרספקטיבה שלנו היא שונה מאוד. שלי תהיה רוחבית ושלך יותר לעומק. לחיפה יש אופי מובהק. בעיר הזו יש המון אתגרים בגלל הרכב האוכלוסייה המגוון מאוד. כאזרח אני יכול לומר לך שהממשק שיש לי כיהודי עם אזרחים ערבים הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי מאשר בכל עיר אחרת שבה חייתי. 30,000 ערביי חיפה הם הרבה יותר דומיננטיים מ־300,000 ערביי ירושלים. פה יש אינטראקציה ודיאלוג. אם חיפה היא בירת התרבות והבילוי של ערביי הצפון, אז הדר היא הבירה של הבירה. זה מיקרוקוסמוס מדהים. אם יבוא שלום הוא יבוא מחיפה ומהדר. יש לי תלמידה שאמרה לי ‘כשאני אצלך, אני לא ערבייה ואתה לא יהודי, אנחנו מוזיקאים’, וזה כל כך נכון. חשוב לי מאוד שיישמר חופש האמנות במסגרת חופש הביטוי וחופש המצפון. אני מהאנשים שחושבים שחופש הביטוי שמור למקרים שבהם הביטוי הוא מרגיז, מתסיס, דוחה או מאתגר. בשביל זה יש חופש ביטוי, בשביל להגיד את הדברים שאינך רוצה לשמוע”.

מה דעתך על ההחלטה להסיר את היצירה “מק ישו” מהתערוכה במוזיאון חיפה?

“זה היה מורכב מאוד, כך הבנתי כששוחחתי עם מנהיגי המוחים. המחאה שלהם הציגה משהו עמוק ואמיתי. מנגד צריך לזכור שבחיפה מעלים הצגות שהן פרו פלסטיניות ואפשר לטעון שהן פוגעות ברגשות הציבור היהודי. אני לא בעד לבטל שום הצגה ואני לא בעד להסיר שום מוצג בתערוכה. אם הצגה מעצבנת אותך זה אומר שהיא עובדת, כמו גם אותו מיצג במוזיאון. מותר לך למחות, זה בסדר, אבל אני נגד צנזורה. אני חושב שהיא לא תורמת, בטח שלא בשל פגיעה ברגשות מהסיבה הפשוטה שכל דבר שמישהו עושה עלול לפגוע ברגשות. ואם פגיעה ברגשות תהיה שיקול כדי להימנע מעשייה, אז כולנו פשוט נעשה שום דבר. בבואי לבחור מה אני צורך אדע לזפזפ ולהגיד ‘זה פוגע ברגשותי’ ולהעביר ערוץ. היום אני מסתכל על זה וצוחק, אבל לפני חודש התפוצצו רימונים בשכונה שלי, שוטרים אושפזו, אנשים פחדו ללכת ברחוב, וזה הכאיב לי הכי הרבה. עכשיו חזרו העניינים למי מנוחות ואני מתפלל שזה ימשיך כך, כי יש פה מרקם עדין מאוד שנשמר באורח פלא. עיריית חיפה תמיד השכילה לשלב את כל הסקטורים כדי לתת להם להרגיש חלק מהקהילה הגדולה, אך עדיין הם ישמרו על הקהילה הספציפית שלהם. זה מה שאני מעריץ בעיר הזאת”.