כך הפכה חיפה לבירת התרבות הערבית-פלסטינית בישראל

בעשור האחרון חיפה מיצבה את עצמה כמרכז התרבותי והפוליטי של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. גם אם יהיו מי שינסו להתעלם מכך או לבטל זאת בהינף יד – דבר לא ימחק את העובדות בשטח.

אם לפני כ־20 שנה מרכז הבילויים היחיד לצעירי המגזר היה רק מתחם המושבה הגרמנית, בשנים האחרונות צצו לו מתחרים בדמותם של מתחם הרחובות מסדה-הלל ומתחם העיר התחתית, והם שוקקים חיים ומלאים עד אפס מקום. ליינים של מסיבות שלא היו מביישים את המועדונים התל אביביים מתקיימים בעיר כבר שנים ויוצרים סוג של כור היתוך – צעירים עירוניים לצד בליינים מאזור הגליל הכפרי, אנשי עבודת כפיים לצד היפסטרים עדכניים, נשים וגברים לצד גייז וטרנסקסואליות. גם תחום הקולינריה חווה פריחה גסטרונומית, והימים שבהם אוכל ערבי היה ניגוב חומוס או בליסת מנת פלאפל בעמידה עברו מן העולם. כעת נהנים יהודים וערבים כאחד ממסעדות שף ערביות, והן צצות בזו אחר זו.

אך בזמן שתרבות הבילוי הערבית-פלסטינית משגשגת, את תשומת הלב משכו בשנים האחרונות הסוגיות הפוליטיות – ההפגנות נגד פעילות צה”ל ולמען תושבי עזה, סאגת התקצוב של תיאטרון אלמידאן והעלאת מחזה בהשראת ספרו של המחבל ואליד דקה, הופעתו של הראפר תאמר נפאר בגן האם שאליה, כך נטען, נאסר על מפגינים להיכנס עם דגלי ישראל, וכמובן פרשת מינויו (ולאחר מכן ביטול המינוי) של רג’א זעאתרה לסגן ראש העיר. והסיבה לכך היא פשוטה – נוסף על היותה מרכז הבילויים של ערביי ישראל הופכת חיפה גם למרכז הפוליטי של המגזר.

אז מה יש בה, בחיפה, שהפך אותה לאבן שואבת של הצעירים הערבים-פלסטינים בניגוד לערים מעורבות אחרות כמו יפו או עכו? מדוע רבים מהם קובעים בה את מגוריהם? האם האווירה העירונית המכילה והפלורליסטית הופכת את נקודות הממשק עם האוכלוסייה היהודית לרכות יותר מאשר במקומות אחרים? מה מבדיל אותה מערים אחרות שדווקא בה מתחוללים תהליכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים אלו.

מסיבה של המגזר במועדון הביט. עובדות בשטח (צילום: אליאס דאוד)

מחסן שוכרי עד יונה יהב

ייתכן שזרעי הפיכתה של חיפה למרכז תרבותי, פוליטי וחברתי ערבי-פלסטיני טמונים עוד בתחילת המאה הקודמת. ד"ר תמיר גורן צולל בספרו "שיתוף בצל עימות – ערבים ויהודים בשלטון המקומי בחיפה בתקופת המנדט הבריטי" אל תוך התקופה המנדטורית שבה צמח המושג "עיר מעורבת" – מושג שהבחין בין ערים שצביונן הוא יהודי לערים בעלות צביון ערבי. לדידו, לא מן הנמנע כי בעצם החלת המונח ביקש השלטון המנדטורי לבדל את הערים שזכו לכינוי זה מהערים האחרות מבחינת מורכבותן. גורן גם מבחין בייחודיותה של חיפה לעומת ערים מעורבות אחרות מסיבה אחת מרכזית – הניהול המוניציפלי המשותף. "מרקם היחסים שנוצר בין הערבים ליהודים במערכת העבודה המוניציפלית בחיפה בתקופת המנדט הצטייר כבר באותה העת בתור תופעה יוצאת דופן לעומת הנעשה בעיריות מעורבות אחרות", הוא קבע בהקדמה לספרו.

את רוחות השינוי הביא עמו ראש העיר חסן שוכרי בקדנציה השנייה שלו. שוכרי כיהן כראש העיר במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1920 הוא התפטר מתפקידו בעקבות דרישה של חברי מועצת העיר הערבים בשל יחס אוהד לטענתם לתושבים היהודים. את מקומו החליף עבד אל־רחמן אל־חאג’, שבתקופתו גבר האינטרס הערבי על זה היהודי ומדיניותו העמיקה את הדומיננטיות הערבית. בשנת 1927 חזר שוכרי לכיסא ראש העיר והציב את העלאת מעמדה של העירייה ואת טובת העיר בראש סדר העדיפויות. חזונו היה להוביל את העיר אל המאה ה־20, וחזון זה הוביל לשינוי בגישתה של העירייה לתושבים.

13 שנות כהונתו השנייה היו התקופה שבה שינתה העיר את פניה מעיר ערבית לעיר מעורבת. רבים מתושביה הערבים של חיפה זוכרים את גירושו של הרב מאיר כהנא מהעיר על ידי ראש העיר אריה גוראל ואת ההפגנה בוואדי ניסנאס במהלך מהומות אוקטובר 2000 שכללה זריקת אבנים ושריפת צמיגים, כאשר ראש העיר עמרם מצנע מנהל משא ומתן עם המפגינים שהביא לסיומה. גם ראש העיר הקודם יונה יהב ייזכר כמי שבא לבקר את ג’עפר פרח, יו”ר מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל, שרגלו נשברה, לטענתו בגלל אלימות של שוטרים לאחר הפגנה בעיר התחתית. יחס זה של ראשי עיר יהודים כלפי האוכלוסייה הערבית, שבא לידי ביטוי בשמירה על הכבוד ועל הסטטוס קוו, הוא זה שיוצר בחיפה אווירה נוחה שבה מרגיש המיעוט הערבי שהוא יכול לחיות ביחד עם הרוב היהודי.

היבט נוסף הוא מקומה של חיפה בזיכרון הקולקטיבי הערבי-פלסטיני שלאחר מה שהם מכנים הנכבה. בשנת 1947, ערב ההחלטה על סיום המנדט וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, חיו בחיפה 75,000 יהודים ו־65,000 ערבים. הקמת בתי הזיקוק ונמל חיפה, שהוריד את קרנו של נמל יפו, הפכה את חיפה למרכז כלכלי ומינהלי שהעניק לה מעמד כשנייה בחשיבותה רק לירושלים, ולעתים אף מעליה. עוד לפני כינון המדינה החל היישוב היהודי לצאת מגבולות העיר המסורתית ולהקים שכונות יהודיות – הדר הכרמל, קרית אליהו, קרית חיים, נוה שאנן, בת גלים, אחוזה ורוממה. מלחמת השחרור הביאה לעזיבתם (או לגירושם, תלוי מאיזו זווית מסתכלים) של עשרות אלפים מתושביה הערבים של חיפה, ונותרו בה כ־3,000 ערבים בלבד. אזור ואדי סאליב ננטש והתושבים הערבים התרכזו באזור ואדי ניסנאס. כאשר חלק מהיישובים הערבים נעלמו, כמו למשל בגוש דן, ואיתם גם ההנהגה והאליטה הערביות, בחיפה נשאר גרעין גדול וחזק של משפחות מבוססות ומשכילות. גם המשטר הצבאי שהונהג בארץ על האוכלוסייה הערבית והוסר אט אט בשנות ה־60 לא הוחל על חיפה. לאחר מהומות ואדי סאליב פונו תושביו היהודים שהתגוררו בבתים הנטושים של התושבים הערבים. לטענתם של לא מעט חוקרים, אירועים אלה הנציחו את חיפה בזיכרון הקולקטיבי הערבי-פלסטיני כעיר שלא יושבה על חשבונה של האוכלוסייה הערבית, בדומה לערים אחרות, אלא כעיר שהתפתחה לצדה – דבר שמקל על הערבים לחיות בה.

תיאטרון סרד. אחד מחמישה תיאטראות ערביים בחיפה (צילום: יח"צ סרד)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מה שעשינו ב־48’

מתוך הגרעין המשכיל שנותר בחיפה החלה לצמוח תרבות פלסטינית שאחד מסימניה הוא הופעת הזרם הספרותי אדב אל־מקאומה (ספרות ההתנגדות) שעמו נמנים גדולי הסופרים והמשוררים הערבים-פלסטינים ששמם נקשר בעיתון המפלגה הקומוניסטי “אל־אתיחאד” שיוצא בחיפה עוד משנת 1944, והיום הוא העיתון היומי היחיד בערבית שיוצא לאור בארץ – מחמוד דרוויש, אמיל חביבי, סמיח אל־קאסם, תאופיק זיאד, סלמאן נאטור, סאלם ג’ובראן ומוחמד עלי טאהא. האווירה התרבותית-עירונית הביאה לכך שהעיר משמשת גם כמשכנם וכמקום יצירתם של שחקנים ערבים מהמוכרים בארץ שמשתלבים בתעשיית הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה. הבולטים שבהם הם מכרם ח’ורי, יוסף אבו ורדה, סלווה נקארה, סלים דאו, נורמן עיסא ואדיב ג’האשן שנמנים על הגוורדיה הוותיקה, לצד הדור הצעיר כמו יוסף סוויד, אשרף ברהום, ג’ורג’ אסקנדר, אמיר עודה, מונא חוא, עמר חליחל, אימן נחאס, חנאן ח’ילו, סמירה סרייה, למיס עמאר וקלרה ח’ורי. כולם נולדו, למדו או מתגוררים בחיפה.

אסקנדר, בוגר בית צבי, הוא מהדור החדש של השחקנים הערבים-פלסטינים, שפרץ אל התודעה הארצית כששיחק בסרטים כמו “בית לחם”, “סבנה” ו”הלהקה האחרונה בלבנון”. הוא הספיק לשחק בתיאטראות הגדולים של ישראל כמו הבימה, גשר, תיאטרון יפו ותיאטרון חיפה ובתיאטרון שאובנה בברלין, והשתתף גם בסדרות טלוויזיה בחו”ל כמו “הומלנד” ו”הרודן”. אסקנדר, שמתגורר בחיפה עם אשתו ובנו, לא מופתע ששמם של רוב השחקנים הערבים-פלסטינים נקשר בחיפה. “בהחלט אפשר להגיד שרוב השחקנים הערבים-פלסטינים בארץ צמחו בחיפה כי זו עיר מודרנית ותרבותית שתושביה הערבים נחשפים לתרבות וצורכים אותה. החשיפה הזו מושכת את הצעירים לרצות להיות חלק מהסצנה התרבותית. האמנות של האמנים בחיפה מקבלת ביטוי גדול יותר מאשר בשאר הערים גם בגלל שיש פה קהל שצמא לתרבות וגם בגלל שהעיר מאפשרת להם לבטא את עצמם מהבחינה התרבותית. חיפה היא עיר גדולה שדומה לתל אביב, והערבים מרגישים בה עירוניים. לכן טבעי שכאשר שחקנים מתפתחים ועוברים לתל אביב, האווירה העירונית מוכרת להם והיא כבר חלק מהאישיות שלהם”.

על בסיס זה החלו להופיע בנוף העירוני תיאטראות ערביים-פלסטיניים, שהמוכר שבהם, לפחות לציבור היהודי, הוא תיאטרון אלמידאן שעלה לכותרות בשל סערת הצגת “הזמן המקביל”. אך הוא לא היחיד. בחיפה יש עוד ארבעה תיאטראות ערביים – ח’שבה, סרד, מג’ד ותיאטרון הילדים ג’בני. תיאטרון סרד בוואדי ניסנאס הוקם בצורתו המחודשת בשנת 2016, כאשר אימן נחאס משמש כמנהלו האמנותי וכמפיק הראשי שלו. התיאטרון מגדיר את עצמו תיאטרון פלסטיני, והוא מעלה הפקות למבוגרים ולבני נוער מכספי עמותת סרד במטרה לשים דגש על המורשת הערבית.

"אני גר בחיפה, למדתי בחיפה ואני אוהב את חיפה", אומר נחאס, "חיפה היא מקום נוח מאוד לאמנים לעבוד בו בלי הלחץ התעשייתי שקיים בתל אביב למשל. אני מרגיש שאני יכול להתחבר מחיפה להרבה מקומות בחברה הערבית וגם לחיות וליצור בתוך עיר ולא בתוך כפר. מרכז התרבות הפלסטינית לפני 1948 היה בחיפה, כך שמתבקש, לאו דווקא בפן הפוליטי, שתהיה המשכיות. יש משהו היסטורי, גם בהרגשה, שהיתה כאן זהות מסוימת שנמשכת גם היום, ואתה יוצר בתוכה ומקבל ממנה את ההשפעות שלך".

גם ג'וזף אטרש, יו"ר דירקטוריון אלמידאן, חושב ששרידי התרבות הענפה שנותרו בעיר הם גורם משמעותי ברנסנס התיאטרלי הנוכחי. "חיפה היא העיר היחידה והמרחב האורבני היחיד שיש לנו שמאפשר תרבות מיינסטרים לצד תרבות אנדרגראונד", הוא אומר, "ההיסטוריה של חיפה כעיר שהיתה בה תרבות ענפה לפני 48' – האנרגיה הזו נותרה בעיר גם לאחר הנכבה. המרכיב הראשון שצריך להתקיים כדי שתתקיים תרבות לצד הסבל זה מרחב אורבני שמאפשר אינדיווידואליזם, וחיפה מאפשרת את זה. הניסיון לכלוא את התרבות הפלסטינית בחיפה בגבולות העיר הוא לא נכון. העשייה התרבותית החיפאית היא תוצר של הרבה מאוד כשלים בציבור הערבי שיצרו מצב שבו חיפה היא המרחב היחיד שאנחנו יכולים לעסוק בו. זה לא בזכות חיפה, זה בגלל היעדרם של ערים אחרות ושל מרחבים אורבניים אחרים, כי נצרת למשל היא עיר ברמה המוניציפלית אבל בפועל היא כפר גדול".

תיאטרון אלמידאן. עתיד לא ברור (צילום: רמי שלוש)

המלצרית הערבייה הראשונה

אבל לא רק תיאטראות הם מסמליה של התרבות הערבית-פלסטינית המשגשגת. רבים מייחסים את צמיחת האינדי והרוק במגזר הערבי בארץ ללהקות שצמחו בחיפה. החשובות שבהן הן א־שאטא (החוף) שנחשבת ללהקת הרוק הראשונה שהחלה לפעול במגזר, משואר (טיול) ואסם מאקת (שם זמני) – שפעלו עוד בתחילת שנות ה־90.

ג’לאל איוב, שהיה סולן וגיטריסט בלהקת אסם מאקת, מסביר כיצד הביאו הלהקות הללו את הבשורה, שהגיעה לדבריו מחיפה אל כל העולם הערבי. “אנחנו היינו הראשונים להקים להקות אוונגרד ולהקות אלטרנטיביות שהיו פורצות דרך בכל הקשור לטקסט חדשני ומרדני שדיבר על נושאים חברתיים ופוליטיים, שעד לאותה התקופה בכלל לא דנו בטקסטים האלו בחברה הערבית”, הוא אומר, “מה שהתחיל בחיפה התגלגל למקומות אחרים בעולם הערבי באמצעים שהיו אז, ואחר כך החלו לצוץ כל מיני להקות עם טקסטים דומים. הלהקות החיפאיות הן ללא ספק פורצות הדרך בתחום הזה. אבל חשוב להדגיש, מבחינתי לפחות, שזה נבע מזהות מורכבת פלסטינו-ישראלית ולא מזהות פלסטינית לאומית נטו במובן הפוליטי אלא במובן התרבותי”.

נקודה נוספת שעליה מצביע איוב בהקשר זה היא שיתופן של נשים בלהקות בקדמת הבמה, כמו למשל הסולנית ספא עמורי מא־שאטא, שסללה את הדרך לזמרות נוספות, כמו למשל מירה עוואד שהתגוררה בחיפה באותם הימים.

איוב גם מסביר מדוע שימשה חיפה כר פורה להתפתחות הזו: “חיפה היא עיר שבעצם שברה את כל הכללים של החברה המסורתית. אין פה שיקולים של חמולות ושל משפחתיות, והתרבות העירונית היא היחידה שהיתה יכולה להתפתח בצורה נורמלית ושווה למקומות אחרים בעולם. העובדה שהעיר היא מעורבת תרמה המון לחופש האישי והיצירתי, כך שיכולנו להתנתק ולהתמרד מהכבלים המסורתיים”.

הוכחה לחשיבותה התרבותית של העיר מצויה בכך שזמרים ולהקות מרחבי העולם הערבי משלבים את חיפה בלוח ההופעות שלהן, ובהם הזמרים הירדנים אדהם נאבלסי והאני מתואסי, זמר ההיפ הופ הירדני אמסלם והלהקות הירדניות סינפטיק ואוטוסטרד, ולהקות מהרשות הפלסטינית אפו אנד דה אפוסטלס ואל־קונטיינר – שתיהן מרמאללה, שלא חששו להופיע כאן.

גם היום פועלים בחיפה עשרות אמנים ויוצרי מוזיקה ששמם יצא למרחוק. העיתונאי והבמאי רמי יונס, ממקימי “דה פלסטיין מיוזיק אקספו” – אירוע שמתקיים מדי שנה ברמאללה ומחבר בין סצנות המוזיקה ברשות ובישראל לתעשיית המוזיקה העולמית – מסביר כיצד הפכה חיפה לחממה ליוצרים ערבים-פלסטינים בתחום המוזיקה: “למוזיקאים הפלסטינים יש בעיה חמורה – בארץ אין להם תשתית נכונה ובריאה ליצור מוזיקה. אם אתה מוזיקאי יהודי קל לך יותר ליצור, לפתח את האמנות שלך ולהתפרנס – משמיעים אותך ברדיו, אתה יכול לחתום בלייבל והמיינסטרים פתוח בפניך. בשוק המוזיקה הישראלי המוזיקאים מתפרנסים בעיקר מהופעות ומתמלוגים מהרדיו. אחת מהבעיות הגדולות של המוזיקאים הפלסטינים היא שאין לנו מקומות שבהם אפשר להופיע, וכמובן שאפשר לשכוח מהרדיו. למה אין מספיק מקומות להופעות? בגלל שהכלכלה הפלסטינית היא כלכלה תחת כיבוש והיא לא מפותחת מספיק. סדרי העדיפויות בחברה כזאת הם שונים מאשר בחברות מערביות, כך שלפעמים תרבות נדחקת הצדה. אתה רוצה להקים בר להופעות? הרבה יותר בטוח ללכת ללמוד רוקחות ולפתוח בית מרקחת. בגלל זה ובגלל שהמרחב האורבני הפלסטיני מפותח רק בחיפה, קשה למקומות של מוזיקה והופעות להתפתח בצורה בריאה ואורגנית, כמו שאתה רואה בתל אביב למשל. מה שקרה בחיפה זה שכל זה מתחיל להשתנות. חיפה חוזרת להיות מה שהיא היתה לפני 48’ – בירת התרבות הפלסטינית – וזה בא לידי ביטוי בכך שבשלוש שנים האחרונות נפתחו כמה וניואים (venues) שבהם יש לאמנים פלסטינים מקום להופיע בהם, כמו למשל קברט, מסחה ופטוש. אז סצנת מוזיקת הלייב הפלסטינית מתחילה להתפתח, וחיפה היא החלוצה של זה, גם בגלל שהאורבניזציה הפלסטינית חזרה לעיר והתהליך שנקטע בנכבה מתחדש דרך הדור השלישי של הניצולים – צעירים פלסטינים שחיים ויוצרים בעיר. גם ברמאללה קיים התהליך הזה, אבל בגלל תנאי הדיכוי היותר קשים שם קשה לפתח את הדברים האלה כמו בחיפה”.

איוב זוקף לעצמו ולעוד כמה שותפים גם את פתיחת המועדון הראשון בחיפה שהשמיע מוזיקה בשפה הערבית. היה זה במועדון הנתנזון בעיר התחתית, ולאחר מכן עבר הליין לסינמה ביט ובהמשך לגראסהופר. המעברים הללו הובילו אותו בסופו של דבר לרכוש את הנתנזון. “לא היה מקובל אז שמלצריות ערביות יעבדו במקומות בילוי”, הוא מספר, “לא היה דבר כזה בכלל. אצלי כן הועסקו מלצריות ויחצניות, וראינו כמה זה חשוב מבחינה אידאולוגית לשלב נשים כדי להביא שינוי. אחותי היתה המלצרית הערבייה הראשונה, ואליה הצטרפו כמה מחברותיה. עד אז המפלגות הערביות היו נגד זה, וכשזה החל חבריהן עמדו מהצד וראו כיצד העניין מתפתח. כשהוצבו להם עובדות בשטח הם ניסו לנכס את ההישג לעצמם, שפתאום אפשר להרגיש בנוח לשבת בבית קפה ולשמוע מוזיקה בערבית”.

מסעדת גארדן. כבר מזמן לא רק חומוס (צילום: בועז כהן)

התבססות של קהילה גאה

מתוך שאיפה להשגת השכלה אקדמית ורצון להתקדם בסולם החברתי משמשת חיפה אבן שואבת לצעירים ערבים-פלסטינים על שלל המוסדות להשכלה גבוהה שבה. לנשים יש חלק נכבד בכך, ורבות מהסטודנטיות שבאות ללמוד בעיר גם משתקעות בה – הרחק מכבלי המסורת. גם ארגוני הנשים שהוקמו בחיפה כמו אשה לאשה, אסואת וכיאן הם חלק מתהליכי העצמה שעברו הנשים בחברה הערבית בכלל ובחיפה בפרט, והם מאפשרים להן מרחב ציבורי בטוח יותר.

הסוציולוגית פרופ’ חנה הרצוג טוענת כי בהיעדר מרחב עירוני פלסטיני בישראל, העיר המעורבת היא זו שמהווה מרחב עירוני לנשים ערביות, שבו הן יכולות לחרוג מהמסגרות ולנהל יחסי קרבה וריחוק הן מהחברה היהודית והן מהחברה הערבית-פלסטינית, ובהחלטתן להישאר בה הן קוראות תיגר על המבנה הפטריארכלי של החברה המסורתית.

גם הרצוג מבחינה בייחודיותה של חיפה משאר הערים המעורבות. “לאחר מלחמת העצמאות נותרה בחיפה אוכלוסייה הרבה יותר מבוססת ומעורבת מאשר במקומות אחרים בארץ”, היא אומרת, “נשים רבות מיישובים בצפון עוברות אליה כי הבסיס בה הוא חזק והתפתחה בה תרבות חברתית ופוליטית שמאפשרת דו קיום – אמנם לא שוויונית אבל כזו שמאפשרת פעילויות משותפות מסוגים שונים. חיפה מייצרת מרחבי ביניים של שיתופי פעולה לביטויי תרבות ערבית ותרבות יהודית ולממשקים בין השתיים. התפישה שלי היא שהמרקם העירוני בחיפה לא הרס לחלוטין את הקהילה הפלסטינית במלחמת העצמאות, ועם הגרעין הזה אפשר היה לצמוח. יפו למשל נהרסה כעיר, ובחיפה נשארו הרבה מאוד יסודות והיא נפגעה יחסית פחות מהערים המעורבות האחרות. חיפה היא עיר שיש בה אוכלוסייה ערבית חזקה, ובעצם היא העיר היחידה בצפון הארץ שיש להן את האפשרות להגר אליה. לאן יכולות להגר אותן נשים שרוצות להיות עצמאיות ולהקים משפחות גרעיניות ולשלוח את ילדיהן לבית ספר שבו אפשר ללמוד גם ערבית וגם עברית? יש מעבר של נשים פלסטיניות לחיפה ממקום פמיניסטי שבו הן אומרות ‘אני לא רוצה להיות כבולה לנורמות המדכאות שנמצאות ביישובים הערבים’. זה קורה בחיפה יותר מאשר בערים מעורבות אחרות כי הן לא ממש ערים בהגדרתן הסוציולוגית”.

תוצרי לוואי של העצמת נשים ושל הקרקע הפורייה למימוש עצמי בחיפה ניתן למצוא גם בתעשיית האופנה. תחרויות יופי במגזר נערכות בצפון עוד משנות ה־90, ובעקבותיהן נפתחו עיתונים בערבית לנשים. אין פלא אפוא שחיפה הצמיחה דוגמניות ערביות שפרצו לתעשיית האופנה הישראלית. ואם תחרויות היופי במגזר נתחמו בגבולות המגזר עצמו תחת כללי צניעות ידועים מראש, דוגמניות ערביות שהשתתפו בתחרויות יופי ארציות ובתכניות ריאליטי לא היססו להופיע בבגדי ים. פורצת הדרך היא ללא ספק החיפאית רנא רסלאן שנבחרה למלכת היופי של ישראל לשנת 1999 והתוותה את הדרך לחיפאיות אחרות שבאות אחריה כמו ניראל קראנתינאג’י הזכורה מתוכנית הטלוויזיה “הדוגמניות”, לינה מחולה שזכתה בתואר סגנית מלכת היופי לשנת 2012, והודא נקש שכיכבה ב”הישרדות” וגם עשתה היסטוריה כשהיתה לאישה הערבייה הראשונה שכיכבה בבגד ים על שער של עיתון ערבי בארץ.

הסוציולוג פרופ’ עוז אלמוג מצביע על תהליכי החילון שעוברים על החברה הערבית בשנים האחרונות, שבה חיפה כעיר פלורליסטית וחילונית משמשת יעד נוח למימושם – הרחק מהעין הבוחנת של החברה המסורתית. “מה שתמיד אפיין את חיפה הוא הפלורליזם”, הוא אומר, “יש בה חיבור די טוב והרמוני בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית, וצריך לזכור שחיפה מזוהה באופן מסורתי כעיר פתוחה, רגועה, בורגנית ומשכילה. טבעי שתתפתח בה תרבות ערבית צעירה ותוססת, רק צריך מנהיגות מקומית שתעודד זאת. גם תל אביב הופכת למוקד משיכה לצעירים ערבים, אבל יוקר המחיה שם מקשה על הצעירים. חיפה החילונית יכולה לממש הרבה יותר את הפוטנציאל הפלורליסטי שלה ולמשוך אליה עוד ועוד צעירים ערבים משכילים כי החברה הערבית בישראל עוברת תהליכי חילון. הפונדמנטליזם נבלם בגלל התופעות המכוערות של דאעש ושל ארגוני טרור פונדמנטליסטיים אחרים שמביישים את האומה הערבית ומטרידים אותה. הוא נבלם גם בגלל השפעת האינטרנט והפתיחות שהוא יוצר. גדל דור Y ערבי שדומה לדור ה־Y היהודי והעולמי שיש לו סגנון חיים בין לאומי. מי שחי באוניברסיטה יכול לחוש את השינוי התרבותי בזמן אמת. חשנו את השפעת האסלאם כאשר יותר ויותר סטודנטיות צעירות הגיעו לבושות בחיג’אב, ובשנים האחרונות רואים את מגמת החילון בלבוש חושפני ועדכני יותר. זה מתרחש בעשור האחרון, וביתר שאת בחמש שנים האחרונות. אפשר לקשר את התופעה גם למגמה הכללית שמסתמנת בשנים האחרונות של צעירים רווקים ובעיקר משפחות ערביות צעירות שעוברים טיפין טיפין ליישובים ולשכונות שבעבר היו על טהרת התושבים היהודים. זה אמנם תהליך חיכוכי שיוצר גם מתח, אבל הוא לא נעצר וגם לא ייעצר. יש היום יותר הגנות משפטיות ולערבים יש הרבה יותר מודעות עצמית וביטחון. רבים מהם עובדים ביום יום עם יהודים וחשים בנוח. הם מעדיפים את אורח החיים החילוני על פני זה השמרני-מסורתי של החברה הכפרית, גם אם זה כרוך לעתים במחיר מסוים. בניגוד לדימוי שלה, שנוצר על ידי הקיצונים, מדינת ישראל נעשית יותר ויותר פלורליסטית”.

אחת מהנקודות המעניינות בתהליך החילון שעליו מצביע אלמוג היא התבססות של קהילה גאה ערבית-פלסטינית. בניגוד לשנים עברו, שבהן גאים וגאות ערבים וערביות נאלצו לבלות במסיבות גייז של הקהילה היהודית, כעת הם פוקדים את מקומות הבילוי המזוהים עם המגזר ולא מתביישים בנטייתם, גם אם לעתים קרובות הם מסתירים אותה ממשפחתם. במגזר הערבי כבר יודעים מה הם המקומות שמקבלים בפתיחות את חברי הקהילה הגאה. לכן לא מפתיע שגם פסטיבל סרטים פלסטיני גאה מתקיים בעיר מתחת לרדאר של תרבות המיינסטרים.

פאדי נג’אר היה מהראשונים שפתחו בית קפה-מסעדה במושבה הגרמנית עם הקמתו של דוזאן. נג’אר הוא גם מראשוני הקהילה הגאה הערבית-פלסטינית בחיפה, שעשה צעד אמיץ כשיצא מהארון לפני כ־30 שנה, בתקופה שבה גם בחברה היהודית זה היה בבחינת הרעדת אמות הספים. “נכון, אני בין הראשונים שיצאו מהארון ודיברו על זה בכבוד”, הוא מספר, “שיניתי הרבה דעות קדומות במגזר הערבי ב־180 מעלות. סללתי את הדרך לנוער החדש שיכול לראות דוגמה של הצלחה – בן אדם שיכול לחיות מחוץ לארון עם המיניות שלו, להצליח בעסקים ולהיות מקובל ומכובד בחברה. אנשים במגזר הערבי חושבים שהומו צריך לענטז, ואני שברתי את כל המוסכמות שהמיניות שלנו מתחילה בחדר המיטות ומסתיימת בחדר מיטות. כשפתחתי את המסעדה פתחתי אותה ללא מסכות, ללא שקרים, עם המיניות שלי. זה אפשר להרבה אנשים להסתכל על מודל הצלחה בחיים מחוץ לארון. לא צריך ללכת יד ביד כדי להגיד שהתפתחנו. כל האנשים שבאים אלי מכל המקומות, כולל מהכפרים, יודעים שהם באים למקום מכובד מאוד אפילו שהבעלים שלו הוא גיי. אני נותן הרצאות לסטודנטים ערבים לתואר שני, אני עוזר ומייעץ לבני נוער, והורים רבים מתייעצים איתי בנוגע לילדים שלהם. מה שעזר למגזר הערבי לקבל אותי זה שיצאתי מהארון בכבוד ולא התגריתי באף אחד. לא כעסתי על מי שמקבל אותי. כשאתה לא מתגרה באנשים ונותן להם לקבל אותך כבן אדם, ואחר כך הם רואים את ההצלחות שלך, זה משנה את הדעות שלהם”.
במבט לאחור יודע נג’אר להסביר מה הופך את חיפה למרכז הקהילה הגאה הערבית-פלסטינית: “כל מי שרוצה לצאת מהארון וגם ללמוד, קל לו יותר בחיפה. חיפה היא עיר מעורבת, כך שמטבעה היא יותר ליברלית. בחברה הערבית לצאת מהארון זה עדיין אישיו אבל כבר לא בעיה, ואני רואה יותר ויותר אנשים שיוצאים מהארון גם בפני משפחתם. כל בחור שרוצה לבטא את המיניות שלו, יהיה לו קל יותר לבטא אותה בחיפה מאשר בנצרת או בטמרה, כי זו עיר של תרבות שמקבלת את הכל, גם את המיעוט”.

מסעדת דוזאן. לשבת ולשמוע מוזיקה ערבית בלי להתבייש (צילום: בועז כהן)

מהמשולש, מרהט ומירושלים

הסימן הבולט ביותר לפריחת התרבות הערבית-פלסטינית בחיפה הוא ללא ספק תרבות הבילויים של הצעירים. אל מתחם חיי הלילה הוותיק בשדרות בן גוריון על שלל המסעדות ובתי הקפה שלו, בעשור האחרון החל מתחם מסדה-הלל להוות לו תחרות ראויה עם פתיחתם של פאבים ובתי קפה הפתוחים עד לשעות הקטנות של הלילה. הפרחת השממה בעיר התחתית בעידודה של עיריית חיפה הובילה לפתיחתם של בתי אוכל, פאבים וליינים של מסיבות שמהווים מוקד משיכה לצעירים אופנתיים.

בעלי עסקים ובליינים ערבים מחוץ לעיר הבינו שכדי לראות ולהיראות, ובוודאי להתפרנס, חיפה היא המקום לעשות זאת. וגם נשים ממלאות חלק מרכזי בענף המתפתח, וכיום אפשר לראות יותר ויותר נשים בעלות מקומות בילוי. החלוצה בתחום היא קאהירה עינין, במקור מכפר מזרע, שכבר לפני עשור הפיקה את ליין המסיבות ערבנג’י, שכבר משמו ניתן ללמוד על האוריינטציה שלהן – שילוב של ערב על שום המוזיקה הערבית, ואג’נבי שפירושו הוא זר, כלומר מודרני. הליין שלה התארח במועדונים שמזוהים לרוב עם קהל בליינים יהודי – הוונדרבר, השקולה, הביט וכיום וודג’ווד 2.

“חיפה היא עיר הבירה של התרבות, המוזיקה והדו קיום בארץ”, אומרת עינין, “לכן היה לי קל יותר גם כאשה וגם כערבייה לעשות את זה בחיפה. כשפתחתי את הליין היינו הראשונים, ואחר כך ראינו שעוד ועוד מצטרפים לסצנה ועורכים מסיבות. אולי זה יפתיע, אבל המסיבות שלנו הן לא הומוגניות, כלומר מגיעים כל מי שמכבדים את האחר וחיים בשלום עם הבחירות שלו – ערבים ויהודים, סטרייטים והומואים, רווקים וזוגות נשואים. זה שאני אשה לא הקשה עלי כי העיר היא פתוחה, ליברלית וכל אחד יכול למצוא בה את מקומו”.

ראאד עוואד, שנולד וגדל באעבלין, פתח לפני כשנתיים את באק טו בלאק – בר מסעדה במתחם כיאט, שהוא סניף שני לזה המקורי מאעבלין. לדבריו, הפוטנציאל העסקי שטמון בעיר בתחום הבילויים הוביל אותו, כמי שאינו חיפאי במקור, לקחת חלק בחיי הבילויים המקומיים. “חיפה היא עיר הקסם”, הוא אומר, “זו עיר שנפגשים בה מכל העדות והדתות, ומסביב לשולחן אחד אפשר לראות יהודים וערבים מבלים, שותים ואוכלים את אותו האוכל. דבר כזה יש רק בחיפה ולא בשום מקום אחר. כאיש עסקים זיהיתי שיש בעיר פוטנציאל למקום בילוי, ובגלל זה פתחתי בחיפה ולא במקום אחר. לא שאני פוסל מקומות אחרים, אבל חיפה היא נקודת התפתחות וחשיפה למגזר היהודי. כצעיר ערבי שבא מכפר עם רצון להיחשף לקהל היהודי ולהביא לו את האוכל שאנחנו מבשלים בבית, חיפה היתה המקום האולטימטיבי להגשמת החלום הזה”.

ונדמה שגם חיפה מרוצה מהתדמית הפלורליסטית המחבקת שדבקה בה, והיא מעודדת את הפריחה התרבותית באמצעות פרויקטים שהיא מקיימת. אחת מספינות הדגל שלה היא כמובן פסטיבל “החג של החגים” שהתקיים השנה בפעם ה־25 בהפקתו של בית הגפן – מרכז תרבות ערבי-יהודי שהוקם עוד בימיו של ראש העיר אבא חושי בשנת 1963. בית הגפן מקיים גם כבר 37 שנים את פסטיבל “ימי תרבות ערבית” שמפגיש את המבקרים בו עם התרבות והיצירה הערביות.
פרויקט עירוני נוסף הוא פסטיבל א־שאם שהולך והופך למסורת. זהו פסטיבל אוכל ערבי שבמסגרתו מסעדות בכל העיר מארחות שפים ערבים ויהודים שמרכיבים מנות מהמטבח הלבנטיני. פסטיבל זה, שמקבץ אליו אלפי חובבי אוכל מכל הארץ, לא צמח יש מאין. בשנים האחרונות נפתחות בעיר בזו אחר זו מסעדות שף שמעניקות למטבח הערבי את הכבוד הראוי לו.

השף עומר אלוואן עבד במשך שנים בגרמניה, הספיק להיות השף של מסעדת חאג’ כחיל ביפו, ובשנים האחרונות שימש כשף של המסעדות עלי גפן וגרדן. לדבריו, חיפה הפכה למובילת סצנת תרבות האוכל הערבי: “חיפה היא העיר הקרובה ביותר לבתיהם של השפים שגרים בצפון, ולכן הרבה מהבעלים של מסעדות השף שנפתחות בחיפה הם מהצפון. גם השווקים שיכולים להביא את חומרי הגלם הם עשירים יותר בחיפה. כשעבדתי בחאג’ כחיל הייתי חייב לנסוע לצפון כדי לחפש את הדברים שאני צריך כדי לבשל בתל אביב. בחיפה אני לא מחפש את זה. אני עולה לשוק בוואדי ניסנאס או לכל שוק אחר, ויש לי את חומר הגלם נגיש. יש יהודים שחוששים להיכנס למסעדות בכפרים ערביים, כך שפוטנציאל הסועדים בחיפה הוא גדול יותר. בחיפה יש חיים משותפים של יהודים וערבים, אז קל לפתוח עסק ולהתבסס גם על המגזר היהודי וגם על המגזר הערבי. אתה רואה קהל ערבי מהמשולש הקטן ומהמשולש הגדול שבא לבקר בחיפה, ולפעמים זה הביקור הראשון שלו באזור. גם מרהט ומירושלים מגיעים לכאן. חיפה משווקת את עצמה כעיר תיירות, הנוף בה הוא מהמם וכמובן שיש לה את הים, אז המשיכה אליה היא גדולה. לא סתם קוראים לה בערבית ערוס אל־בחר – כלת הים”.