“זו ההיסטוריה של חיפה הגאה על רגל אחת”

“מה, יש היסטוריה גאה חיפאית?” זו שאלה שדותן ברום נשאל מאות פעמים מאז החלו הוא ושלושה מחבריו לתעד אותה. כשהנשאלים שומעים תשובה חיובית הם בשוק. פרויקט “ההיסטוריה הגאה החיפאית” הוקם בסוף שנת 2015 במסגרת הקשת החיפאית – ארגון של אקטיביסטים ואקטיביסטיות גאים וגאות. חלק מאנשי הקשת התמקדו בעשייה למען הקהילה, היו כאלו שהעדיפו להתעסק בקשר עם עיריית חיפה, אחרים לקחו על עצמם את הפן התרבותי, ואת הרביעייה ברום, יואב זריצקי, עדי סדקה ואלון דוד עניינה ההיסטוריה, ולא בכדי.

“זריצקי ואני מגיעים מהמקצועות ההיסטוריים, ורצינו להשתמש בדברים שלמדנו באוניברסיטה כדי לעשות טוב בעולם”, מספר ברום, “סדקה, שהיא קולנוענית בהכשרתה, גילתה שהיא היסטוריונית. היא חברה מרכזית בצוות ומתעסקת בכל הקשור בצילום, בווידאו ובתיעוד. חבר חדש יחסית בצוות הליבה הוא דוד שהוא אדריכל. רצינו לעשות משהו עם היכולות ההיסטוריות שלנו וגם ידענו שבארגון אשה לאשה (מרכז פמיניסטי שמטרתו למגר את האפליה, את האלימות ואת הדיכוי נגד נשים ולקדם שוויון בין המינים; ח”ה) יש ארכיון פמיניסטי שחלקו הוא לסבי-קווירי. זה הדליק אותנו ושימש לנו השראה. הרגשנו בחוויה האישית שלנו כחברים בקהילה הגאה בחיפה שיש תחושה שלא היו כאן שורשים ושאי אפשר באמת לחיות חיים גאים או קוויריים בחיפה כי אין פה שורשים. הרגשנו שזו הנחה שגויה ושאם אין שורשים אז צריך לדאוג שיהיו. הרגשנו שחלק מהסיבה שאנשים מרגישים כך היא שהם לא יודעים שהם חוליה בשרשרת ומרגישים שלא היה פה כלום מעולם. יש כאן המון היסטוריה, רק צריך לחפור ולהוציא את זה לאוויר העולם”.

איך התחלתם, איפה חפרתם?

“הדבר הראשון שעשינו זה ריאיונות של ותיקים וותיקות בקהילה – הומואים, לסביות, טרנסיות, יהודים ויהודיות, ערבים וערביות. ניסינו שזה יהיה כמה שיותר מגוון. כמובן שיש אוכלוסיות שקל יותר להגיע אליהן וכאלו שקשה יותר – לאו דווקא בחתך הדתי, העדתי או הלאומי. הרבה יותר קל להגיע לאנשים אקטיביסטים והרבה יותר קשה להגיע לאנשים שחיו מתחת לאדמה ומתחת לרדאר”.

הם נכנסו לשם במכוון.

“נכון. כמובן שאנחנו לא מכריחים אף אחד להיחשף ולחשוף. כולם מקבלים את כל האופציות – אם זה להצטלם ואם זה להסתפק בהקלטת שמע או בתיעוד הסיפור שלהם בכתיבה. בכל שלב אם מבקשים מאיתנו שלא להשתמש בחומרים אנחנו מסירים אותם. עד היום ערכנו 15 ריאיונות שהם מקבילים לכ־50 שעות צילום. התחלנו גם לאסוף דברים ויש לנו כבר ארכיון קטן. סרקנו עיתונים ישנים משנות ה־90, יש לנו קטעים מתוך עיתונים ישנים של הקהילה הגאה, ויש דברים שקיבלנו מאנשים כי הם חשבו שזה חשוב, כמו תמונות, עיתונים ישנים, פרוטוקולים של פגישות והזמנות למסיבות. נכון להיום, בארכיון שלנו יש חומרים משנות ה־50 ואילך”.

אלון דוד, עדי סדקה, יואב זריצקי ודותן ברום. "רצינו לעשות משהו עם היכולות ההיסטוריות שלנו"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ממגדל העמק להדר

ברום, 32, נולד במגדל העמק, ואת רוב שנותיו הצעירות הוא העביר ביישוב הקהילתי גבעת אלה בעמק יזרעאל. הוא סיים את לימודיו בנהלל והמשיך לשנת שירות בתנועת קבוצות הבחירה (תנועת הבוגרים של תנועת הנוער המחנות העולים; ח”ה) לפני שהיא התאחדה עם מחנות העולים. אחרי שנת השירות הוא רצה להמשיך עם אותו הגרעין, והוא וחבריו התגייסו למסלול הנח”ל. אחרי הצבא הוא חזר למגדל העמק, שם המשיכה הקבוצה לחיות בקומונה במשך שמונה שנים. הוא עסק בחינוך והיה בין השניים שראו את הצורך להציף את הנושא הלהט”בי בתנועת המחנות העולים, ושניהם הפכו להיות האחראים על הנושא.

“בתנועה שבה גדלתי לא דיברו על זה בכלל”, נזכר ברום, “בכיתה י”א סיפרתי למדריך שלי שאני נמשך לבנים, והוא אמר לי בקול בריטון עמוק ‘למה?’. זה היה ממש עולם אחר, ללא מודעות בכלל, זה לא היה חלק מהשיח, אי אפשר היה לדבר על הנושא. השינוי החל בדיוק לאחר הרצח בברנוער בתל אביב לפני עשר שנים. הבנו – מדריך נוסף שגם היה הומו ואני – שיש הרבה מאוד בני ובנות נוער בתנועה שעכשיו בוודאי מפוחדים מאוד ונושאים איתם משהו כבד ומעיק מאוד, הרבה אימה ותחושה שאין להם מקום מחבק. הפצנו מייל בתנועה שחייבים לדבר על הנושא עם החניכים ועם החניכות ושצריך להיות צוות חדש שיתעסק בכל הקשור בקהילה הגאה, וזה מה שעשינו במשך שמונה שנים. התעסקתי בבנייה של תוכן חינוכי סביב הקהילה, שזה אומר ליווי חניכים בגילאי חטיבת הביניים והתיכון, ליווי והכשרה של מדריכים וסמינרים לבוגרים”.

מתי יצאת מהארון?

“לראשונה יצאתי בסוף כיתה ט’, לחברים”.

זה בא בשלבים?

“ברור. כל בן אדם שאנחנו פוגשים לא בהכרח יודע עלינו, אז לצאת מהארון זה פרויקט חיים. הראשונים שסיפרתי להם היו החברים, ואחר כך לאורך התיכון סיפרתי לעוד אנשים. בבית הספר לא ידעו וגם להורים לא סיפרתי. גרנו ביישוב קטן והם שמעו את השמועה במכולת כשהייתי בן 20. אמא שלי קיבלה את זה די מהר ואבא שלי עבר תהליך. שניהם הלכו במשך כמה שנים לפגישות של תהילה – ארגון תמיכה להורים להט”ביים. היום שניהם נמצאים במקום טוב, הם מאוד מקבלים. אמא שלי מדי פעם מגיעה להופעות הדראג שלי, ושניהם אוהבים מאוד את בן הזוג שלי”.

היציאה מהארון דחפה אותך לעשות יותר למען האחר?

“לא, זה בעיקר הוריד ממני את המועקה של לחשוב כל הזמן מה אני אומר ולמי, ואם ההורים שלי יגלו או לא”.

וכשאמא שלך חזרה מהמכולת השכונתית היא התעמתה איתך?

“עזבי, בואי לא נלך לשם”.

הזכרת דראג, וכשמסתכלים עליך אתה הכי לא נראה.

“נכון, דותן ומפקורה – כל אחד מהם הוא פרסונה בפני עצמה. גדלתי בחברה מצ’ואיסטית מאוד ולקח לי זמן להפשיר, אבל עם הזמן אני מרשה לעצמי להשתחרר. אני לא חושב שדווקא בהומואיות יש משהו נשי, אבל אני חושב שיש להומואים פריווילגיה להחצין צדדים נשיים שלהם בלי לקבל ביקורת על זה. כלומר כן לקבל תגובות של החברה, אבל איכשהו החברה אומרת ‘הוא הומו, אז זה מתאים’. אני עדיין לומד להרשות לעצמי יותר ויותר דברים שהם כביכול אסורים לגברים. היינו עכשיו בלונדון, כל צוות הפרויקט, והרשיתי לעצמי לקנות חולצת קטיפה ורודה. לא למפקורה אלא לי, לדותן. כאילו אני ממש דוחף את הגבולות של עצמי”.

מתי התחלת לעשות דראג?

“עשיתי את זה מדי פעם בצוות בתנועה כדי לפרסם אירועים שאנחנו עושים – פעם סמינר ופעם ערב חברתי. אלה היו הפעמים הראשונות. הייתי ילד שתמיד אהב במה. כבר בכיתות הנמוכות הייתי עושה הופעות למשפחה, רקדתי קצת ועשיתי בגרות בתיאטרון, אז החיבור לבמה תמיד היה שם. אני לא יודע לשיר בכלל, וליפסינק זה המדיום הכי נכון בשבילי. כשעברתי לחיפה עשינו מסיבה קווירית שבה הופעתי, ואיכשהו הרגשתי שאני צריך להמשיך עם זה. אז המשכתי ואני מופיע כבר חמש שנים. היתה תקופה שבה הייתי חלק מליין של מסיבות קוויריות בחיפה שקוראים לו O SNAP, ואני משתתף די קבוע בליין דראג בסלון. זהו דראג שמשתדל להיות קונספטואלי-אמנותי-פוליטי-ניסיוני, כי יש גם דראג שהוא מאוד מיינסטרים, שהוא יותר פאן. נכון, תמיד יהיה בדראג משהו חתרני שמשחק עם מגדר. התפקיד של דראג היום הוא לדחוק עוד יותר את הגבולות, להגיע למקומות שבהם מפעילים אנשים, מקומות לא נוחים שגורמים להם לשאול שאלות ולחשוב. זה מה שמעניין אותי לעשות וזו הסיבה שבגללה אני עושה דראג. גם כי אני אוהב להופיע, גם כי אני אוהב את כל העיסוק של הלוק, האיפור ובניית המופע הבימתי, אבל גם כי זו דרך טובה לגרום לאנשים לחשוב”.

דותן ברום כמפקורה בולבול במופע "להיות קוויר זה להיות ארכיאולוג". "אני אוהב את כל העיסוק של הלוק, האיפור ובניית המופע הבימתי" (צילום: אריאל שנאן)

לסביות, הומואים ובי

לאחר שמונה שנים במגדל העמק עברה כל הקבוצה להתגורר בבית שכור בהדר. 15 בוגרים ושלושה ילדים מנהלים אורח חיים שיתופי, כשברום הוא הלהט”ב היחיד, ולקהילה הקטנה שלהם קוראים גפן.

מה זה אומר? קומונה?

“אנחנו חיים ביחד ושוכרים בניין ביחד, כך שבאופן יחסי יש הרבה פרטיות. אנחנו משתדלים שיהיו מפגשים שבועיים וכמה שיותר. הרבה פעמים אנחנו עושים קבלות שבת ביחד ויש חגים שאנחנו חוגגים ביחד. יש לנו מודל שיתופי, אבל הוא השתנה במהלך השנים והוא גם משתנה לפי הצרכים של האנשים. הוא לא טוטאלי כמו שהיה בקיבוץ הישן, אבל הוא עדיין מנסה מאוד להיות פלטפורמה שמחברת אנשים ומאפשרת להם לחיות את החיים שלהם בשוויון יחסי. כסף לא עומד במרכז מערכת היחסים”.

מסתבר שחיפה היא לא ממש פוריטנית.

“יש הרבה קבוצות כאלה בשכונה, זה לא שאנחנו מיוחדים. הדר היא שכונה רוויה בקומונות, בקהילות ובקיבוצים עירוניים מכל מיני סוגים, כך שאנחנו לא חריגים מאוד בנוף”.

כמו כל חבריך בקשת החיפאית היית אקטיביסט. על מה נאבקת?

“לפני הקשת החיפאית הייתי חבר בהתארגנות שקראו לה יוצרים עוד קהילה גאה בחיפה. התעסקנו ביצירת תרבות וגם במאבק. למשל המקום הזה שאנחנו יושבים בו – בית הקהילות לגאווה וסובלנות ברחוב מסדה, הוא תוצר של חמש שנות מאבק של הקהילה הגאה שדרשה מעיריית חיפה זכויות ותקציבים. אני שמח מאוד שהקמנו אותו כי זה באמת מקום מדהים”.

אתם, חברי הפרויקט, יזמתם זו השנה השנייה את פסטיבל חיפה להיסטוריה קווירית.

“חוץ מלחקור את ההיסטוריה ולתעד אותה, להקים ארכיון ולהנגיש אותו לקהל הרחב, גולת הכותרת של העשייה שלנו עד עכשיו היא פסטיבל ההיסטוריה הקווירית שהחל שלשום (חמישי) בפעם השנייה בחיפה. זה פסטיבל של חודש ימים שיהיה מעניין ומגוון מאוד – יום עיון, הרצאות, הקרנות של סרטי קולנוע קווירי ודוקו ישראליים ומחו”ל, הופעות, תערוכה של ההיסטוריה בבית הקהילות, מופעי דראג ועוד. קיבלנו הרבה עזרה וחללים מהילה גושן מבית הגפן, רות פרסר מאשה לאשה מפיקה איתנו את יום העיון, והצוות של בית הקהילות עוזר בכל מה שצריך”.

אני מניחה שקראת את דבריו של חבר מועצת העיר יואב רמתי מהבית היהודי לגבי הפסטיבל?

“ההתייחסות שלי היא ש־Haters gonna hate. אנחנו לא מתמקדים במה אנשים לא מרוצים. להגיד שאין לפסטיבל הזה מקום? בעיני זו התבטאות אומללה. אני חושב שיש מקום לקהילה הגאה. אם רמתי ירצה או לא, הקהילה קיימת והיא חלק מהמרקם העירוני. היופי של חיפה הוא שאנחנו יודעים לעשות מקום להרבה אוכלוסיות שונות. תכל’ס, אני אפילו לא יודע אם הוא באמת חושב ככה, זה נראה כמו מהלך פוליטי, וזה ממש לא מעניין אותי. אני מתמקד ביצירה, אז אנחנו נמשיך ליצור ונמשיך להרים את הפסטיבל הזה. אנחנו כבר בשיחות לגבי השנה השלישית. אנחנו מתמקדים ביצירה, ומי שרוצה לשנוא וזה עושה לו טוב ובא לו בכיף – שיבושם לו”.

נחזור להיסטוריה. מה היה פה בשנות ה־50 וה־60?

“תרבות הגנים, בעיקר גן בנימין. גן הזיכרון הוקם רק בשנות ה־50, אז השיחים עוד היו נמוכים. הוא התחיל להיות פעיל רק בשנות ה־60. זה נשמע סקסי כזה – גנים, חושך, אנשים מחפשים סקס – אבל חשוב לדעת שזה לא היה רק זה. במציאות של חיפה האולטרה פוריטנית ושל שכונת הדר שהיתה הכי מפא”יניקית, הגנים שימשו מרחב שאפשר לפגוש בו אנשים דומים. במציאות אין סיכוי שהם היו יכולים לדבר על זה עם חברים או עם בני משפחה, והרי אי אפשר היה אז להביא מישהו הביתה. למעשה לא היתה אז דרך להכיר, אלא רק בגן. בשלב מאוחר יותר הם הצטרפו למעין קליקות שנפגשו בדירות פרטיות. הקליקות האלה היו חוצות ערים ונוצרו קשרים של חיפה-תל אביב-ירושלים. בשנות ה־60 קמו כמה דמויות מפורסמות מאוד שיצאו מחיפה”.

זלמן שושי וגילה גולדשטיין.

“יפה, את מוכיחה בקיאות. והיתה גם ננסי שניידר שאותה ראיינו. זלמן שושי היה הכי מפורסם, ואני לא בטוח איך הציבור ראה אותו כי היתה שם עמימות מגדרית. הוא הזדהה כהומו אבל גם כקוקסינל. אגב בשנות ה־60 ביקרה בחיפה הזמרת הטרנסית הצרפתייה קוקסינל, והיא שימשה השראה לדור שלם של חיפאיות. כל מי שהזכרנו כאן היו טרנסיות מרכזיות וחלק מדור שלם של חלוצות בקהילה. הן היו הראשונות לצאת מגבולות הארץ ולעשות ניתוחים להתאמה מגדרית באירופה. בעצם יש שני סיפורים שאנחנו מכירים שקדמו לדור הזה של הטרנסיות משנות ה־50 – רינה נתן שהיא טרנסית שעברה ניתוח בארץ אבל זה קרה רק לאחר שהיא פגעה בעצמה והובהלה לבית החולים, וקארל מ. בר שהיה לסבית בגרמניה ועבר שם ניתוח להגדרה מגדרית כגבר, ברח לישראל מאימת הנאצים, ניהל מערכות יחסים עם שתי נשים ומת אחרי חיים מעט אפרוריים כיועץ מס או משהו כזה. בשנות ה־70 הקימו פה את הארגון הפמיניסטי הראשון בארץ של הגל השני של הפמיניזם שנקרא קול לאשה. הקימה אותו מרשה פרידמן – אשה מדהימה שגם אותה זכינו לראיין. היא מחלוצות הגל השני, האשה הראשונה שנבחרה לכנסת כפמיניסטית, ולאחר שעזבה את תפקידה היא יצאה מהארון והיתה דמות מרכזית מאוד בהקמה של מרחבים פמיניסטיים לסביים או פמיניסטיים ביסקסואליים. הארגונים הפמיניסטיים בחיפה היו ארגונים אקסקלוסיביים מאוד ופתוחים שאפשרו לנשים להיפגש עם נשים מרחב, בעוד שארגונים אחרים בארץ חששו שיזהו את הפמיניזם שלהם עם לסביות והיתה בהם פחות פתיחות. פרידמן הביאה את הרוח האמריקאית, וזה גרם לתנועה הפמיניסטית שלה להיות גם רדיקלית וגם מכילה לכולן – לסביות, ביסקסואליות, פלסטיניות ואפילו טרנסיות שתמיד יש מתח בגללן בתוך הפמיניזם. אני חושב שהתנועה הגאה פה, במיוחד בשלביה המאוחרים, הושפעה מאוד מהתנועה הפמיניסטית, ובגלל זה האווירה והקודים המסוימים מאוד שהתפתחו בתוך התנועה הפמיניסטית בחיפה, שהם די ייחודים, השפיעו מאוד על התנועה הגאה”.

אלו שנים היו סוערות יותר?

“שנות ה־90 היו השנים הכי סוערות פה. היו פה רצף של רציחות של גברים הומוסקסואלים, משבר האיידס וקרייסס עם המשטרה. המשטרה החזיקה לכאורה רשימות ‘ורודות’ של גברים הומואים שהיא תשאלה במהלך השנים בגן בנימין. בדיקת תעודת זהות שגרתית הולידה מאגר של דאטה בייס שנשמר אצלה. הקהילה גילתה את זה בעקבות אותן הרציחות. המשטרה זימנה לחקירות כ־60 איש שלא היה להם שום קשר לנרצח, ולכולם היה מכנה משותף אחד – הם היו הומואים שנתקלו במשטרה במהלך השנים בגן. החקירות היו משפילות מאוד, התקשרו למשפחות של הנחקרים ולמקומות העבודה שלהם כדי לזמן אותם, ובמקרים מסוימים זה מה שהכריח אנשים לצאת מהארון. הכריחו אותם לתת טביעות אצבע ולהתגלח, אסרו עליהם להשתמש בשירותים בתחנה בגלל הפחד מאיידס. הנרצח הראשון היה נשא, והמשטרה פנתה לבית החולים רמב”ם כדי שהוא יפרסם את שמותיהם של כל נשאי נגיף ה־HIV בעיר. ברמב”ם כמובן לא הסכימו, אבל היתה דרישה כזו מהמשטרה שזה דבר מחריד בעיני. כל האקשן הזה קרה בשנות ה־90, וזה דחף מאוד את הפוליטיזציה של הקהילה שהחליטה להיאבק במשטרה. חברי הקהילה גייסו את יעל דיין שהלכה ביחד איתם לדבר עם יעקב בורובסקי שהיה מפקד משטרת חיפה, והיא כתבה בשמם שאילתה לשר המשטרה דאז משה שחל. אלו היו גם שנים של הישגים – חודש הגאווה הראשון בעיר ב־1994, ההתקרבות ושיתופי הפעולה הראשונים בין גברים גאים לנשים גאות, התחלת הפעילות של ארגון למדה שהיה התארגנות משותפת של סטודנטים ומרצים, יהודים וערבים, מאוניברסיטת חיפה ומהטכניון, וכל מיני בתי קפה ומועדונים של הקהילה שהחלו לפעול. התארגנויות פוליטיות של גברים החלו בסוף שנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90. מסוף שנות ה־90 אנחנו רואים התקרבות של הנשים הלסביות הפמיניסטיות עם הגברים ההומואים ועם הביסקסואלים. זו התחלה של תנועה משותפת. זו ההיסטוריה של חיפה הגאה על רגל אחת”.

דותן ברום. "התנועה הגאה פה, במיוחד בשלביה המאוחרים, הושפעה מאוד מהתנועה הפמיניסטית" (צילום: חגית הורנשטיין)