"חיפה היא כור היתוך פיזי. כל פינת רחוב כאן היא שונה"

ביום רגיל תחנת הרכבת חיפה מרכז השמונה היא נקודת מעבר של אלפים מצפון לדרום (ובכיוון ההפוך), ובמידה רבה גם מגרש חניה גדול, צפוף ונעדר חן. ביום חמישי שעבר היא היתה נקודת המוצא של בלגי, פורטוגלי, איטלקי וכמה ישראלים, רובם אדריכלים, לסיור גילוי של מכמני חיפה. פתאום התחנה המשמימה היא מרתקת, בצל בית דגון המסעיר את הדמיון, על ציר העצמאות הסואן, בדרך לרחוב יפו עם בתי האבן המסותתת. הקצב שבו מתחלפים סגנונות הבנייה במהלך הסיור הזה הוא מסחרר. אפילו מומחי שימור והתחדשות עירונית מאירופה מתקשים להכיל את כל האינפורמציה – הפיזית, התרבותית, החברתית.

חבורת האדריכלים השתתפה בכנס שימור בין לאומי של המועצה לשימור אתרי מורשת בתל אביב. "שימור הוא תרבות", אומר מנכ"ל המועצה עמרי שלמון – אמירה בעלת רלוונטיות עמוקה לעיר שאין לה תוכנית שימור כמו חיפה. הניגוד בין עובדה זו לבין האוצרות הבלומים שמתגלים בסיור הקצר עם נציג מחלקת השימור של עיריית חיפה האדריכל גיא שחר הוא אדיר. מה שנעשה ברור אחרי חצי שעה של סיור הוא שכאשר מדובר בחיפה, שימור הוא לא סתם תרבות אלא תרבויות, ברבים, ובזה מבחינים די בקלות גם משם, מנקודת הראות של מי שבאו לבקר ואחרי מבט חטוף מבינים שזו המהות של העיר, ושכל התחדשות עירונית שלה עוברת דרך הציר הזה של מגוון תרבותי. יש גם ציר חשוב נוסף שמבחינה בו חבורת המומחים ואשר הולך ומתגלה יותר בהדרגה, אבל אליו נתייחס בהמשך.

במושבה הגרמנית, ליד הבניינים הטמפלריים

מהבתים של רחוב יפו ממשיך מסע הגילוי אל המושבה הגרמנית, עם בנייה שונה בתכלית על תשתית תרבותית אחרת, אירופית, מסודרת. במעלה המושבה אי אפשר להתעלם כמובן מהגנים הבהאיים. כאשר סוטים מהדרך לעבר מתחם הפרסים לוקח הנתיב שנבחר את המסיירים דרך גינות עשויות למשעי ובתים דו קומתיים רחבי ידיים מצד אחד ובנייני שיכון עם דירות קטנות מצד אחר, ומשם שוב, לתוך ואדי ניסנאס האקלקטי, עם בתים בסגנון בין לאומי שבהם משולבת בנייה ערבית מסורתית ועם רחובות צרים כשל עיירה ימי ביניימית.

הסיור ממשיך משם להדר, עם בנייה פחות מסורתית ועם יותר בתים בסגנון בין לאומי, ומסתיים בטכניון הישן. מסע דרך מגוון ארכיטקטוני ואנושי מרתק, אבל גם די מפרך פיזית, גם למי שמורגל בהליכה במעלה. זה הציר השני שמעסיק את החבורה, שבתום העלייה ממהרת למעיין הבירה כדי לעבד את הרשמים.

"בשעות הספורות שטיילנו כאן ראינו עירוב של ארכיטקטורה ותרבות", אומר בארט ורהיין הבלגי, שמתמחה בעיצוב של חללים פתוחים כחלק מהתפתחות עירונית בת קיימא, "יש כאן הרבה זהויות. אני לא יודע אם יש מקום בחיפה שבו כל התרבויות האלה יכולות להתקבץ ביחד, שהן יכולות לחלוק ביניהן. אולי זה יכול להיות רעיון, שלא רק הארכיטקטורה תהיה כל כך מגוונת אלא שיהיה גם בסיס כלשהו – בניין או כיכר – שיהיה בעל משמעות לכולם. בדרך כלל מקום כזה הוא אוניברסיטה או מוזיאון, אבל אלה הם מוסדות אליטיסטיים שאולי לא מתאימים לכולם. בהרצאה שלי נתתי דוגמה של ספרייה. גם באנטוורפן יש לנו כל מיני תרבויות כי הנמל מביא תרבויות שונות מרחבי העולם. ספרייה היא מקום שבו כולם יכולים להיפגש וכל אחד יכול למצוא משהו משלו וגם לתקשר עם האחר. בספרייה כזאת יכול להיות גם גן נחמד או כיכר. זה אולי רעיון מופשט, אבל מה שיכול להיות סימבולי מבחינת חיפה הוא מקום כזה שלא נועד לתיירים אלא לתושבי העיר עצמם שיוכלו להביא לידי ביטוי את הרב גוניות שלהם. זו יכולה להיות סדרה של מקומות שבהם לא משנה אם אני יהודי, מוסלמי או נוצרי – זו חיפה. כור היתוך כזה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

סקי במעלה הרחוב

ורהיין מחובר מאוד להיבט התרבותי. ז'וזה אגויאר הפורטוגלי, מומחה לשיקום מבנים עתיקים בעזרת שימור הצבע שלהם, מחובר יותר לצדדים הקונקרטיים. "אני חושב שאתם זקוקים למערכת תחבורה ציבורית משופרת כי חיפה היא עיר שיש לה בעיה עם החלק הגבוה ועם החלק הנמוך", הוא אומר, "אולי אתם צריכים למצוא דרך טובה להעלות אנשים למעלה, ואז כוח המשיכה יוכל להוריד אותם למטה. אפשר לעשות את זה עם דרגנועים פתוחים ואפשר להשתמש במעליות. מכיוון ששתי הרמות האלה הן מאפיינים משמעותיים כל כך של העיר, כל מה שניתן לעשות כדי להעלות אנשים למעלה לא באמצעות מכוניות ושהם יירדו למטה בעזרת הרגליים אחר כך, יהיה טוב מאוד להתחדשות העירונית".

מסורת מקומית או סגנון בין לאומי?

אלסנדרו ספצ'ר האיטלקי, שעוסק בקיימות, בבנייה ירוקה ובשיקום של מבנים היסטוריים, מבחין גם הוא בבעיית התחבורה בחיפה. "המחשבות שלי הן דומות לאלה של עמיתי", הוא אומר, "שמתי לב לעומס התנועה, ואני חושב שאם ישימו כאן דגש על הליכה זה יכול להיות בעל ערך, גם לבריאות וגם מההיבט הסביבתי. קשה להגיד משהו בלי הבנה עמוקה של הדינמיקה של מה שקורה כאן, אבל אפשרות לתנועה יעילה יותר היא קלף חזק בכל עיר. ניתן להשתמש באופניים חשמליים שאפשר לחלוק – לנו יש ניסיון טוב עם זה במילאנו שבאוגוסט יש בה 40 מעלות, אז במהלך כל הקיץ נוסעים באופניים חשמליים וביתר החודשים באופניים רגילים. אופניים חשמליים הם קטנים, זקוקים למעט אנרגיה וקל להחנות אותם. זה משנה את העיר מזווית הראייה של נוחות החיים".

אגויאר: "בטולדו בספרד יש פרויקט של ז'ואן בושקטש הקטלוני שהשתמש בכמה אמצעים כאלה, לא רק באחד. הוא השתמש במדרגות מכניות, בפוניקולרים ובמעליות, וכך אתה לא מרגיש בכלל את העובדה שהעיר בנויה על הר כי כשאתה הולך במישור זה בסדר ואז אפשר לטפס באחד מהמתקנים האלה. אני חושב שאמצעי אחד הוא לא מספיק. צריכה להיות רשת של מערכות תנועה".

ספצ'ר: "ראיתי בעיר אחת שהתחילו להשתמש בה במתקן לצד הכביש שבו רוכבי אופניים מניחים עליו את הרגל שלהם והוא מעלה אותם למעלה".

אגויאר: "כן, זה בטרודנהיים בנורווגיה. זה נפלא. זה כמו לעשות סקי. ההשפעה של זה על הסביבה היא קטנה מאוד, גם מבחינה ויזואלית".

כשמדברים על חיפה, בדרך כלל מונים כאחת הבעיות הקשות שלה את הזיהום. אתם הבחנתם בזה?

ורהיין: "להיפך. כשעלינו למעלה, בין העצים, היה ריח טוב שאנחנו לא מכירים. אמרו לנו שיש כאן בעיה קשה של זיהום. אני מניח שחלק ממנו קשור למכוניות וחלק לתעשייה. לגבי התעשייה קשה לי להתייחס, אבל לגבי המכוניות אני יכול לספר שבאנטוורפן היה ניסוי שבו חילקו אמצעי מדידה לאלפי אנשים שגרו בקומות ראשונות בעיר, ואז דירגו איפה המצב רע ואיפה הוא ממש גרוע. הסתבר שהעיר נמצאת במצב ממש לא טוב, אז מועצת העיר החליטה לאסור על תנועה של רכבי דיזל. מדדו שוב וגילו שזה שיפר את המצב, אז החליטו להוציא את המכוניות ממרכז העיר בכלל. בנו חניונים מסביב למרכז העיר ותחבורה ציבורית טובה עם אוטובוסים, רכבת תחתית וטראם כדי שאנשים לא ייכנסו עם רכב לעיר. אני חושב שמדיניות תחבורה נכונה יכולה לתרום הרבה לאיכות הסביבה".

המאכלים המזרח אירופיים של מעיין הבירה מוסיפים לתחושת המגוון הרב תרבותי של הסיור. תוך כדי טריפת כיסונים אני אומר לורהיין שניכר שהוא לא רואה ממש הבדל בין המישור הפיזי לתרבותי. "כור ההיתוך הפיזי כבר קיים כאן", הוא עונה, "כל פינת רחוב בעיר הזאת היא שונה. לא ידעתי את זה מראש, לא ידעתי למה לצפות כשהגעתי לחיפה. אפשר לחבר לזה הרבה יוזמות תרבותיות וכלכליות. יש קונפליקטים בכל העולם ויש קיטוב הולך וגדל בין ימין לשמאל ובין עשירים לעניים. אני חושב שהאופן שבו נוכל לחיות ביחד הוא מה שיעצב את עתיד הדורות הבאים. העולם נעשה קטן מאוד, והמודעות לשוני נעשית יותר ויותר חשובה".