"זו לא התקפלות, זו התנהגות אחראית להרגעת הרוחות"

בתום שבועיים דרמטיים הודיעה ביום רביעי סיעת חד"ש על כך שיו"ר הסיעה רג'א זעאתרה מוותר על מינויו לסגן ראש העיר במחצית השנייה של הקדנציה, ובמקומו תמונה לתפקיד מספר 2 בחד"ש שהירה שלבי.

"ראינו את ההתקפה על ראש העיר עינת קליש רותם, על עיריית חיפה ועל הציבור הערבי בחיפה, ומתוך אחריות אמרנו שנאפשר לראש העיר, שאנחנו מעריכים אותה, את עמדותיה ואת תמיכתה בנו, לתפקד בשקט", אמרה שלבי בתום מסיבת העיתונאים של הסיעה, "אם זה הסולם שבאמצעותו אנחנו צריכים לרדת מהעץ אז בסדר. אנחנו נשארים בקואליציה, יש לנו סגנות וננצל את זה כדי להיות שותפים בניהול העיר".

הלחץ מכיוונם של הפוליטיקאים ברמה הארצית גרם לכם להתקפל?

"הלחץ השפיע מאוד. הוא השפיע על האווירה ברחוב ובעירייה. זו לא התקפלות אלא התנהגות אחראית להרגעת הרוחות. אנחנו לא רוצים מתח בעיר, אנחנו רוצים שהעיר תהיה שלווה ושיהיה נעים לחיות בה. אנחנו לא רוצים להיות הסיבה למריבות בין יהודים לערבים. אמרנו אמירה ערכית מאוד שזה לא עניין של מי סגן ומי לא סגן, זו זכות של הערבים בחיפה ולא עניין של כיסא. זה משהו שלא קרה מעולם בפוליטיקה הישראלית – לא בכנסת ולא בשום מקום אחר – ואני חושבת שזה הישג".

שלבי ינקה פוליטיקה מאז ילדותה בכפר אכסאל. היא נהגה להצטרף לאביה אדריס כשהלך להפגין בעיר הסמוכה נצרת או להשתתף בכנסים הפוליטיים של המפלגה הקומוניסטית בזמנים שתאופיק זיאד ואמיל חביבי היו המנהיגים הבלתי מעורערים של חד”ש. נראה שהמפגשים המוקדמים השאירו על הילדה הקטנה רושם עז, כי כבר בגיל 12 היא הצטרפה לסניף הקטן אך הפעיל של צעירי חד”ש בכפר. בגיל 18, בשבוע הראשון ללימודיה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, הגיעו אליה פעילי המפלגה להזמינה למפגש. היא התפלאה, לא הבינה איך הם ידעו עליה, ונענתה שהם יודעים על כל סטודנט חדש. המפגש הלא מקרי הוביל אותה לפעילות בתא הסטודנטים וגם בסניף החיפאי של חד”ש.

“הפעילות היתה גם תרבותית וגם פוליטית-מחאתית”, משחזרת שלבי, “למדתי לתואר ראשון אבל רציתי להתנדב בתחום החברתי, מעבר לפוליטיקה. בגיל 19 התחלתי להתנדב במקלט לנשים שעברו אלימות במשפחה. ביקשו ממני להיות מתורגמנית לנשים ערביות בעבודה קבוצתית. המנחה של הקבוצה היתה עדנה זרצקי טולידאנו, יקירת העיר חיפה. לא הכרתי אותה, גם לא את התנועה הפמיניסטית, אבל דרכה הגעתי לארגון אשה לאשה והתחלתי להיות פעילה בתנועה. מצאתי קהילה שונה, פעילה פוליטית, פמיניסטית, חתרנית ומהפכנית שמשנה ומזיזה דברים. הצטרפתי לקבוצת נשים ערביות והקמנו את המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית הראשון בשפה הערבית. זה היה חלק ממרכז הסיוע בחיפה. הייתי ממש בין הראשונות שהקימו את התנועה הפמיניסטית הפלסטינית בישראל”.

יש דבר כזה?

“כן, יש ארגונים פמיניסטיים בחברה הערבית. היום יש. כשהתחלנו את הפעילות לא היה שום דבר. הייתי מרצה בכל מקום – בבתי ספר, בבתי חולים, ביישובים הערביים, לקבוצות של נשים ולקבוצות של גברים – בנושא של אלימות מינית נגד נשים. היו אנשים שקיבלו אותנו והיו אנשים שאיימו עלינו. היינו קבוצה של נשים שרצו מאוד לעשות שינוי. אז לא קראנו לעצמנו פעילות פמיניסטיות, היינו ‘נותנות שירות’. השיח שפעל מתוך הבית של אשה לאשה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית התגבש לאטו סביב הפמיניזם. אנחנו בעצמנו היינו נשים מהפכניות ורצינו להביא לשינוי. כך נכנסתי לעולם הפוליטיקה החברתית לצד הפוליטיקה המחאתית והמדינית. אחר כך הקמתי קו חירום בשפה הערבית לנפגעות אלימות, והייתי שותפה גם להקמתם של שירותים רבים בנושאי אלימות נגד נשים. גם מקלט לנשים ערביות מוכות נפתח באותה תקופה”.

שהירה שלבי. "אנחנו אנשים שבאנו לעבוד" (צילום: חגית הורנשטיין)

"המאבק שלנו הוא גם וגם"

רק לפני כחודש נכנסה שלבי, 51, לתפקידה, וכבר נקלעה לסערה שסחפה עיר שלמה והגיעה עד למשכן הכנסת וללשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו.

“לגבי מה שקרה עם זעאתרה”, היא מסבירה, “היו פה שני דברים. הדבר הראשון הוא שזה לא בגללו אלא בגלל המפלגה. לתקוף אותו זה לתקוף את חד”ש. זה חוסר לגיטימציה לכך שחד”ש תהיה שותפה בקואליציה. זה לא התחיל בחיפה אלא קורה גם בכנסת – המפלגות הערביות אינן נחשבות כשותפות בקואליציה, וזה לגיטימי. מה שיש בחיפה, גם כמודל ייחודי, זה שחד”ש בדרך כלל שותפה בקואליציה. זה מודל שלאנשים קשה לעכל. הדבר השני שקרה פה זה שהליכוד היו בטוחים ב־100 אחוז שהם יהיו בקואליציה, וכאילו היתה בחירה בין חד”ש לליכוד. זה הפיל את השמים. ‘מה פתאום חד”ש במקום הליכוד? אנחנו שלושה והם רק שניים’. זה ערער את השטח. בגלל שיש אנשים שמחכים לרגע לרדת עלינו כמפלגה הם בחרו את רג’א ואת דמותו – איש פוליטי עם דעות מוצקות – כדי לתקוף אותנו. תקפו את זה שחד”ש בקואליציה ולא הליכוד, אחרת איך אפשר להסביר את התערבותו של ראש הממשלה במה שקורה בעיר. להפיל את הכל על אדם אחד ועל הדעות שלו, לחפש מה הוא אמר בגן לגננת ומה הוא אמר באיזו הפגנה באלף תשע מאות ועץ – זו רדיפה פוליטית. היא לא אישית אלא פוליטית על המפלגה כדי לבטל את הלגיטימציה שלה להיות בקואליציה”.

המינוי שלך במקום זעאתרה ירגיע את הרוחות?

"קליש רותם מחויבת לציבור הערבי בחיפה והיא רואה את החשיבות של שיתוף הפעולה האסטרטגי בינינו. מבחינת הגינות, יש כל כך הרבה סגנים והציבור הערבי חייב להיות מיוצג בהנהלת העיר. יתקיפו אותנו, יתקיפו את חיפה על זה שהיא לא הלכה עם הליכוד, על זה שהיא מעורבת, על זה שהיא מנסה להיות שוויונית, על זה שיש בה אוכלוסייה ערבית חזקה שמנסה להיות חלק מההנהגה של העיר ועל זה שהיא מסרבת להיגרר להסתה ולאלימות הכללית במדינת ישראל. חיפה מסרבת ולכן תוקפים אותה. ככל שתוקפים אותה יותר, חיפה מזהה את הדבר הייחודי לה ואת החוזקות שלה, וזה מה שיבנה אותה. זה שהיא עיר שונה יחזק אותה גם כלכלית וגם תרבותית ותיירותית. העיר מחליטה מה היא רוצה להיות. קליש רותם באה ואמרה שהיא מביאה שינוי, וזה השינוי המרכזי. זו דינמיקה של עיר, יש בה גם וגם והכל לגיטימי, זה מה שראש העיר הצהירה לפחות. בכל מקרה, אנחנו ממשיכים לעבוד”.

ושלבי אכן הגיעה לעבוד. וגם לשנות, לשפר, לפעול עם אותו להט כמו לפני 32 שנה, כשהגיעה להתנדב במרכז לנשים מוכות ויצרה אג’נדה פמיניסטית. במהלך השנים היא התחתנה, ילדה שני ילדים, שמרה על שם נעוריה בשם הפמיניזם, עשתה תואר שני במדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב ולמדה ייעוץ ארגוני באוניברסיטת חיפה. ביחד עם רולה דיב היא היתה שותפה להקמתו של כיאן – הארגון הפמיניסטי הפלסטיני הראשון שמקום מושבו הוא בחיפה. היו לה חיכוכים עם ההנהגה הערבית שחשבה שהכיבוש והדיכוי הפוליטי צריכים להיות בראש סדר העדיפויות, הרבה לפני מעמד האשה ופמיניזם.

“נאבקנו חזק על זה”, היא מספרת, “אמרו לנו לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. ניהלנו מאבק עיקש מול התנועה האסלאמית ומול זרמים מסורתיים בחברה, אבל לא היה אכפת לי. אז לא היה דיכוי כמו היום. למשל היום מישהו יכול לאיים עלייך, להגיד לך מה לעשות ולומר לך מה לגיטימי ומה לא. גם אז היתה התקפה, אבל מה זו התקפה? מאמר בעיתון פעם בשבוע. זה לא כמו היום כשממלאים את כל הרשתות החברתיות ומכסחים אותך יום ולילה”.

אולי כן היו פוגעים אם היית ממשיכה להתגורר באכסאל?

“הייתי עושה את הכל אותו הדבר. לפי כל התיאוריות של השינוי, המרחב העירוני מאפשר התאגדות של אנשים שמגיעים ממקומות שונים ושל אליטה אינטלקטואלית מסוימת שיוצרת מרחב אחר. אמנם התגוררנו בחיפה אבל הסתובבנו בכל היישובים והכפרים. אז נכון, מצד אחד קיבלנו המון ביקורת, אבל מצד שני הזמינו אותנו להרצות. לא הרגשתי שאני מאוימת. עשינו עבודה נהדרת ועזרנו להמון נשים. בנינו תשתית של שינוי הגישה לאלימות כלפי נשים באמצעות שיח פמיניסטי ברור מאוד. הכתבנו סדר יום חברתי-פוליטי אחר, שונה, כך שהיום אי אפשר לא להתייחס לנשים כשוות, אי אפשר לא להתייחס לייצוג נשי במפלגות ואי אפשר לא להתייחס לנשים במועצות מקומיות”.

ואי אפשר שלא להתייחס לשביתות ולהפגנות הנשים על הזכות להיות בטוחות?

“אי אפשר להפריד את האלימות בחברה ואת האלימות נגד נשים מהאלימות הפוליטית הקיימת. אי אפשר. אלימות נגד נשים נובעת מכך שגברים חושבים שהם יכולים להיות אלימים ולא לשלם על זה מחיר, אבל העלייה במספר מעשי רצח נגד נשים היא פועל יוצא של עלייה במספר הרציחות במדינה. יש עלייה כללית בהסתה ובגזענות, והשיח הוא אלים ולא לגיטימי”.

מה עשית בארגון שתיל של הקרן החדשה לישראל?

“שתיל הוא ארגון של ייעוץ ארגוני ופיתוח חברתי-קהילתי של החברה האזרחית בישראל למען חברה צודקת, משותפת ודמוקרטית המושתתת על שוויון בין כל אזרחי המדינה ותושביה. עבדתי שם ובשנת 2004 עשיתי שני דברים מרכזיים שקשורים לעיר חיפה. ניהלתי תוכנית שנקראת ‘קידום החינוך הערבי בחיפה’ שבה עשינו מחקר מקיף על הצרכים של החינוך הערבי בעיר. ממש עם כניסתי לעבודה שם הוצאנו דוח על מערכת החינוך החיפאית. הכנו תוכנית אלטרנטיבית לשיקום החינוך הערבי בחיפה שהניבה כמה פירות. עשינו עבודה יפה עם ועד ההורים המרכזי והובלנו שינויים. עבדתי צמוד עם מחלקת החינוך של עיריית חיפה וגם עם יונה יהב, שבדיוק החל את כהונתו הראשונה כראש העיר. זה היה לא פשוט והייתי צריכה לחפור בסלע כדי לעשות שינויים. אחר כך, בשנת 2008, ניהלתי תוכנית שנקראת ‘חיפה עיר משותפת’ וכתבנו את הספר ‘חיפה בין נציגות עיר מעורבת לחלום העיר המשותפת’. כתבנו מודלים של איך צריכה להיות עיר משותפת בתחומי החינוך, הדיור, השכנות, התעסוקה והתרבות, שיתפנו בזה גורמים בין לאומיים ועשינו כנס בין לאומי בחיפה. עיריית חיפה הנוכחית הציעה להקים את התוכנית מחדש, כאשר ראש העיר תעמוד בראש הוועדה ואני אהיה סגניתה. אני מעורבת מאוד בעבודה לחיבור בין יהודים לערבים סביב הרעיון של המרחב המשותף בעיר. אגב, גם ב־2008 רצינו לשתף פעולה עם העירייה אבל זה לא צלח כי חשבו שאנחנו פוגעים בדו קיום. החברה המשותפת שבנינו מבוססת על שינוי מדיניות ועל שינוי מבני, כלומר שוויון מסוג אחר – שוויון ושותפות בקבלת החלטות ושוויון בחלוקת התקציבים”.

אז למה לצאת ולהפגין על המצב בעזה ולא על אי השוויון בתקציבים?

“המאבק שלנו הוא גם וגם”.

שהירה שלבי ורג'א זעאתרה. "זו רדיפה פוליטית על המפלגה כדי לבטל את הלגיטימציה שלה להיות בקואליציה”

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"אני פוליטית, אשת הפגנות ומחאה"

בישיבת מועצת העיר שנערכה בשבוע שעבר ניסתה שלבי להשמיע את דבריה. אולי בשל חוסר ניסיונה – בכל זאת, זהו תפקידה הפוליטי הראשון, אם לא מחשיבים את התנועה הפמיניסטית כתנועה פוליטית אלא חברתית – היא ניסתה להיות ממלכתית עד שהרימה את קולה.

“מה זה הדבר הזה? אי אפשר לדבר במועצה”, היא צוחקת, “במשך שעתיים ניסיתי לומר משפט, ואחר כך עוד באו אלי בטענות למה נמנעתי מהצבעה. נמנעתי כי לא ידעתי על מה מצביעים ורציתי להבין. האופוזיציה ניסתה לשגע את ראש העיר, ואני לא מאשימה אותה. אני יודעת להיות באופוזיציה – כל חיי הייתי בשוליים, אני אשת שוליים ואני נאבקת בשוליים, אבל אני לא בשוליים של השיח”.

מעצם היותך מיעוט?

“גם אם הייתי הרוב הייתי בשוליים כי הפוליטיקה שלי היא רדיקלית ולא מתאימה להיות במרכז. אי אפשר שהפוליטיקה הרדיקלית של השמאל והפוליטיקה הפמיניסטית יהיו מיינסטרים. אני נאבקת על זה, על המקום שלי כאשה, על המקום שלי כפלסטינית בישראל, כמיעוט במדינה שלא יכול להיות במרכז. גם פוליטיקה של שוליים היא אמירה פוליטית. אני יכולה לכבד את הממלכתיות של המקום שאנחנו נמצאים בו, אבל צריך להשמיע קול. תפקידה של האופוזיציה הוא לא לצעוק על כל דבר כי זה מרוקן אותה מתוכן. יכולה להיות אופוזיציה קומוניקטיבית שמשתפת פעולה במקומות הנכונים ומנהלת משא ומתן. זהו תפקידה. אופוזיציה שכל הזמן צועקת היא לא שיטת עבודה שלי”.

איך את מסכמת את חברותך הקצרה במועצת העיר עד עתה?

“בהתרגשות רבה, אני שמחה שאני פה. היתה התגייסות יפה של הרחוב הערבי שתמך בנו. הכוח הפוליטי של חד”ש עלה והיו לנו 1,200 מצביעים יותר מאשר בבחירות הקודמות. זה אומר משהו. באופן אישי, אני כן פוליטית, אשת הפגנות ומחאה, אבל אני גם יודעת לעבוד. אני יועצת ארגונית בתפקידי אז אני יודעת לבנות תוכניות עבודה ולהיכנס בצורה מסודרת לתוך התפקיד. מאז שנכנסנו אני נפגשת המון – לא רק אני אלא רג’א ואני ביחד – עושים היכרות עם מנהלי מחלקות ועם הרחוב וקובעים פגישות עם אנשי ציבור ועם מנהלי שירותים, מתנ”סים ובתי ספר. אני מנסה להכיר את הצרכים. אני בונה תוכנית שמבוססת על צרכים ושמדברת לא רק על פוליטיקה אלא גם על חינוך, על רווחה ועל קשישים”.

איך את מסבירה את עליית כוחה של חד”ש? המגזר הקצין?

“אני לא מסכימה עם האמירה שהמגזר נהיה קיצוני יותר. זה לא היה השיקול להצביע לזעאתרה. העלייה נובעת מכך שאנשים ראו בחד”ש גוף שמייצג אותם יותר מאשר המפלגות הערביות האחרות. בל”ד אכזבה בשנים האחרונות ברמה הפוליטית המוניציפלית, וכנראה שזה מה שגרם לאנשים להצביע לחד”ש. גם הקול המאוזן בין הפוליטי למוניציפלי שחד”ש מביאה נחשב לקול בוגר. היום מציגים את רג’א כאדם קיצוני ומסיתים נגדו אבל זה לא נכון. הוא שייך למפלגה לא קיצונית, וגם הוא – ואני באמת חושבת כך – אינו אדם קיצוני. זה שיש לו דעות נחרצות לא הופך אותו לאדם קיצוני. רג’א שייך למפלגה יהודית-ערבית שהקו הפוליטי שלה הוא לא קו של הסלמה אלא קו של מחאה. יש המון מחאה בתוך המפלגה הקומוניסטית ובחד”ש, והציבור בחיפה רצה את הקול הזה. הוא בחר בקול האחראי הזה שאומר כן מאבק, אבל בו זמנית אנחנו שומרים על יחסים טובים בתוך העיר הזו. כן מחאה, אבל בו זמנית כן לשירותים ולעבודה מוניציפלית. זו היתה הבחירה של הרחוב הערבי. עכשיו האחריות מוטלת על זעאתרה ועלי”.

הזכרת שיהב לא שיתף איתך פעולה ב”חיפה עיר משותפת”, וגם ההזנחה בשכונות נגרמה בתקופתו. אז למה בעצם קראתם לתמוך בו בבחירות?

“אני באופן אישי חשבתי שאנחנו לא צריכים לתמוך ביהב בפומבי. חד”ש אף פעם לא קראה לתמיכה פומבית בראש עיר, אז למה עכשיו? וגם לא היה בטוח שהוא יזכה. בתקופה שלפני הבחירות היתה אווירה כללית של… איך אנסח את זה?”.

של הימין תומך בקליש רותם?

“כן. זאת היתה האווירה הכללית. דוד עציוני, יואב רמתי. היה פה משהו לא נכון וגם מסוכן פוליטית. בעיקר עציוני שיצא עם סרטון במסגרת תעמולת הבחירות שלו והקפיץ אותי, על הכפריים שכובשים את העיר עם דגלי פלסטין. זאת היתה אמירה פוליטית. המפלגה החליטה מה שהחליטה, וזה בסדר. הקול הפנימי של המפלגה היה שצריך לתמוך ביהב. גם היתה איתו היסטוריה של עבודה משותפת, של סגנות, של קואליציה ושל הסכמים, דברים שהוא התחיל לשקם בעיר, גם בתחום החינוך והמתנ”סים וגם פרויקטים גדולים כמו ברחוב עבאס. זו היתה הנטייה של חד”ש – ערובה להמשיך את העבודה שבה התחלנו”.

איך אתם יושבים בקואליציה עם עציוני ועם רמתי? הם לא יישנו את הדעות שלהם.

“הם לא ישנו את הדעות שלהם ואנחנו לא נשנה את הדעות שלנו, אבל כדי להיות סיעה משפיעה ברמה המקומית חשוב להיות בקואליציה. יש פה עבודה, יש פה שירותים, יש אנשים שמצפים מאיתנו לעשות משהו עבורם. לשבת באופוזיציה ולצעוק כל היום זו גם עבודה חשובה, ואם נאלץ לעשות אותה אנחנו נדע איך. אופוזיציה לא מפחידה אותי, אני שם כל חיי, אבל יש לנו אחריות כלפי הציבור הערבי שבחר בנו, שחלק מכך שהוא שלח אותנו להיות הנציגים שלו זה לא בגלל האמירות הפוליטיות שלנו. גם בגללן אבל גם בגלל ההבטחות החברתיות, השירותים היומיומיים, השיקום ואיכות החיים”.

איך את מתרשמת מקליש רותם עד כה?

“התרשמתי מאוד לטובה מהעבודה איתה. ישבנו איתה ועם הצוות שלה כמה פעמים והרגשתי טוב בעבודה המשותפת. התרשמתי מאשה שבאה עם תוכנית עבודה ושרוצה לעשות שינוי, ואנחנו אנשים שבאנו לעבוד, אז המפגש הזה של עבודה משותפת יכול להביא לשינוי”.

את חושבת שהמגזר הערבי יפרח וישגשג תחת כהונתה?

“אני מקווה. יש פה הרבה עבודה כי זו הזנחה של שנים. מה שקורה בשכונות זה מצמרר. צריכה להיעשות המון עבודה, ואם ננצל את ההזדמנות – אנחנו שרוצים לעבוד והיא שרוצה לשנות – אז כן, אפשר להגיע לשגשוג על ידי שיתוף פעולה בין מחלקות העירייה השונות וגורמים מבחוץ”.

היא מודה בכך שהיתה הזנחה במגזר הערבי?

“אני לא יודעת אם היא מודה אבל היא מודעת לכך שיש אזורים מטופחים יותר לעומת האחרים. היא יודעת שהפניית המשאבים לא היתה שוויונית, ולא רק לערבים. היא העלתה את נושא החרדים ואמרה שזו קבוצה מוזנחת מאוד, וגם האתיופים הם קבוצה מוזנחת מאוד. בצוות שלה מודעים לכך שיש מגזרים מוזנחים. אני לא זוכרת אם היא זה היה במועצת העיר או באחת מהפגישות איתנו, אבל היא אמרה שנהיה עיר שוויונית. אם נהיה עניים כולם יהיו עניים באותה מידה, לכולנו תהיה פרוסת לחם, אבל אם נהיה עשירים נוסיף ריבה לכולם. לא יכול להיות שיש מי שמקבל חבילות גדולות ומי שמקבל פירורים. בחברה הערבית קיבלו פירורים במשך המון שנים. חלק מזה נובע מכך שאנחנו כחברה לא יודעים לדרוש ולא יודעים להתארגן בצורה מסודרת, ולפעמים צריך לנער את המערכת ולומר ‘היי, יש פה אנשים’. אתן לדוגמה את הכרמל הצרפתי. מספר התושבים הערבים שעברו להתגורר שם הוא עצום – יותר מ־2,000 איש. אין להם גן ילדים דובר ערבית, אין בית ספר, אין מרכז קהילתי. לפי החוק במדינת ישראל, הילדים הערבים זכאים ללמוד במוסדות חינוך בשפה שלהם. זו הזכות הבסיסית שלהם. המאזן הדמוגרפי בתוך השכונה השתנה. אוהבים את זה או לא אוהבים את זה – זה נושא אחר ולא אכנס אליו. העירייה צריכה להגיד שיש פה צרכים שונים ולעשות משהו בנדון. הרי התושבים שם משלמים ארנונה, הם אזרחים טובים ושכנים טובים, אבל שירותים עירוניים אין. כל בתי הספר הערביים בחיפה, מלבד כבביר וחליסה, נמצאים ברדיוס של 2.5 ק”מ, ברחובות אלנבי, המגינים ועבאס, ומהכרמל הצרפתי הילדים צריכים לקחת שני אוטובוסים כדי ללכת ללמוד”.

כיועצת ארגונית וכמפתחת חשיבה אסטרטגית ברשויות מקומיות את יכולה לעזור?

“זה מה שאני הולכת לעשות בחיפה. אני בודקת עכשיו כמה תושבים ערבים מתגוררים בכל שכונות העיר, ואז צריך לראות מה התושבים רוצים. אולי הם ירצו בית ספר דו לשוני ולא רק בית ספר ערבי? אולי ההורים ירצו לשלוח את ילדיהם לבית ספר ליד הבית? לדעתי לא צריך לפתוח בית ספר חדש אלא להפוך את הקיים לדו לשוני. כולם ירוויחו מזה – גם היהודים וגם הערבים. לא רוצים בית ספר דו לשוני? יש בתל אביב מודל לבתי ספר צמודים שבו לומדים ביחד במקצועות מסוימים כמו אנגלית ומתמטיקה, והיסטוריה לומדים לחוד”.

את מצפה שילמדו בהיסטוריה על הנכבה?

“אני מצפה שילמדו אותם על הנרטיבים השונים. לא יכול להיות שבבתי הספר הערביים מלמדים רק את הנרטיב הישראלי. יש נרטיב פלסטיני, אז שילמדו אותם את שניהם. לדעת את הסיפור שלך זו זכות. למה רק הילדים היהודים עושים עבודה שורשים? הילדים הערבים לא עושים עבודה כזו. הילדים הערבים בחיפה דווקא כן מחוברים לשתי הזהויות והם כל כך חיפאים. לפי התיאוריה של המרחב המשותף יש מה שנקרא המרחב השלישי. זו תיאוריה שמדברת על קבוצות שונות שיכולות לחיות עם זהויות שונות, אבל יש מקום אחד שמפגיש אותם. הם יכולים להיות פלסטינים, ערבים, אתיופים, דרוזים או יהודים, אבל מה המשותף להם? הם חיפאים. אנחנו לא מתחברים כישראלים, הלאומיות מפרידה בינינו, אבל להיות חיפאית זה מקומי ובגלל זה אני נמצאת פה”.

את חושבת שחיפה הקצינה בשנים האחרונות?

“לא. המדינה הלכה ימינה אבל בחיפה יש קולות שפויים. אמנם קולות קיצוניים כמו שהיו במערכת הבחירות האחרונה לא היו קודם, אף מועמד לראשות העיר לא אמר שהכפריים כובשים את העיר ואף פעם לא היתה אווירה כזו ואנשים שתמכו בכך, אז אולי בכל זאת יש הקצנה מסוימת. מנגד, התגובות של הרחוב מעניינות אותי יותר מכל מועמד שחשב שהוא עולה על הגל שיעביר אליו את כל קולות הימין. אנשים סירבו לקחת חלק במשחק. אני רואה את זה ברשתות החברתיות שאנשים מתנגדים לשיח הזה. הרחוב החיפאי הוא שפוי, רוצה חיים משותפים וגם רואה בהם ערך. זה המרחב המשותף שאומר ששונות היא נכס, וזה מה שחיפה השכילה לדעת. יש עוד המון עבודה לעשות, אבל לאט לאט זה יקרה. זה נכס שאפשר למנף אותו ליחסים טובים יותר ולהתפתחות התיירות. אנשים מתחילים לאהוב את העיר. תראי מה קורה בעיר התחתית – מרחב משותף לגמרי”.

חיפה מציעה משהו אחר לצעירים ערבים שעברו אליה מהצפון?

“כן. היא מציעה חופש, תרבות, בילוי – כל הדברים שעיר מציעה. יכול להיות שהמקום שממנו הם באו הפך להיות פחות טולרנטי, פחות מגוון ופחות פלורליסטי. אולי גם החשיפה למדיה ולגלובליזציה גרמה לאנשים לרצות להיות חלק מעיר. עיר מספקת גם אנונימיות ופרטיות. אדם שמחפש להיות אינדיבידואל ולא רק חלק מקולקטיב ומקבוצה – העיר תאפשר לו את זה. קליש רותם אמרה שחיפה הפכה להיות התל אביב של הצעירים הערבים, ויש בזה משהו. יש פה המון יצירה של תרבות, אמנות וחיי לילה. זהו מרחב, ובכל מרחב כזה נוצרות תנועות פוליטיות ומהפכניות, וזה עונה על שאלתך אם המגזר הקצין. יש תנועות פוליטיות ארציות והן חלק מאלה שמייצרים את ההפגנות בחיפה. מה מייחד אותם? הם משכילים, באים ממשפחות ממעמד סוציו אקונומי גבוה, הם יודעים מה זו אפליה ולא מוכנים לקבל יותר את הפירורים. הם יודעים שזה לא מאבק של משא ומתן – קח קצת ושתוק. הם רוצים שינוי מערכתי. זה לא קיצוני, אני קוראת לזה רדיקלי”.

זה לא אותו הדבר?

“לא, לקיצוני יש קונוטציה שלילית של הפרות סדר והתפרעויות. במדינת ישראל קיצוני זה כשאתה בא לחבל במשהו, כשאתה מסית וגזען. רדיקלי זה כשבאים לשנות. זה הקול שלהם, ואני מכבדת מאוד את הקול הזה. מה הם דורשים? תרבות חופשית. למה אני צריכה שמירי רגב תחליט בשבילי מה אני צריכה לראות ומה לא? באיזו זכות?”.

הפגנה בחיפה נגד מדיניות צה"ל ולמען תושבי עזה. "אני לא מסכימה עם האמירה שהמגזר נהיה קיצוני יותר" (צילום: רמי שלוש)

"הנרטיב הפלסטיני הוא חלק ממני"

ואם כבר רגב, אי אפשר לא להתייחס לתיאטרון אלמידאן שנמצא בהליך משפטי מול משרד התרבות שהפסיק להעביר לו תקציבים. בסוף החודש יתכנס בג”ץ פעם נוספת, ולגמרי לא בטוח שההתנצחות בין שני הגופים תגיע לסיומה.

מה דעתך על אלמידאן?

“אמנות צריכה להיות חופשית, אוונגרדית, להביא קולות שלא נעים לנו לשמוע אותם. תיאטרון לא יכול להיות מתייפייף. רגב מנסה למנוע את הקול הזה. אמנות מסורסת זו לא אמנות. אז הם העלו הצגה שהתבססה על חייו של אסיר ביטחוני, אז מה? צריך להעלות הצגות על כל דבר. לתאר מציאות של האדם והאמן”.

גם הצגה על יגאל עמיר?

“כן, למה לא? שיעשו הצגה והציבור ישפוט. אי אפשר לבוא ולומר ‘צריך אמנות אבל אנחנו מחליטים מהי המסגרת שלה’. אני נגד הסתה, גזענות ופגיעה באחר, אבל צריך לתת לאחר לספר את הסיפור שלו עד הסוף”.

קליש רותם צריכה לתמוך בתיאטרון?

“ברור שהיא צריכה לתמוך בתקציבים ולעזור לגוף הזה לעמוד על הרגליים. יש לו בעיות מעבר להתקפה הפוליטית. צריך ללמד את אנשי אלמידאן איך בונים תיאטרון היום, איך מנהלים תקציבים, אלו הצגות להציג, איך הופכים להיות תיאטרון משמעותי. על זה אלמידאן צריך לתת את הדעת. אני עושה ביקורת פנימית כי אנחנו רוצים תיאטרון מעז שמביא תכנים חדשניים, רדיקליים, פוליטיים ואוונגרדיים – מה שנקרא שיח שוליים, לא מיינסטרים. אי אפשר לצפות ממנו להיות מיינסטרים. לתיאטרון ערבי בחיפה צריכים להיות תכנים ממש מעניינים, ולא רק פוליטית. אני בעד גם שתהיה לו אג’נדה חברתית – לדבר על מעמד האשה, על הצעירים ועל האלימות בחברה הערבית בצורה לא מתייפייפת”.

עכשיו, כשזעאתרה הוא סגן מחזיק תיק התרבות בעירייה, תפעלו לכך שבחיפה יציינו אירועים ומועדים פלסטיניים חשובים?

“האירועים האלו קיימים. הם נמצאים במפלגות, בארגונים ובארגוני החברה האזרחית, אבל אני לא יודעת איך יקלטו את זה בוועדת התרבות הממוסדת. תרבות ואירועים הם לא רק דברים ממוסדים. צריך לתמוך גם בארגונים שלא בתוך הממסד. עיר שלא מפחדת מתרבות תומכת גם בגופים האלה. אי אפשר לבקש מהממסד שיהיה גם וגם וגם”.

אבל מה עם הנרטיב הפלסטיני? תפעלו לאזכר אירועים חשובים לכם? יהיו אירועים יזומים?

“אני חושבת שכן ושצריך שיהיו אירועים, אבל לא רק. צריך להעלות את התודעה, לתת לגיטימציה בתוך המרכזים הקהילתיים, לציין את האירועים הפוליטיים המרכזיים של החברה הפלסטינית כמו יום האדמה ויום הנכבה. בחיפה מציינים את האירועים האלה בקטן, אבל פשוט יש חוסר לגיטימציה. אם מרכז קהילתי רוצה להביא הרצאה בנושא זה אני חושבת שהוא לא יקבל תקציב עירוני ושיעשו עליו עליהום”.

פוחדים לעסוק בכך בגלל מה שקרה באלמידאן?

“כן, אבל לא רק בגלל העירייה, זה מגיע גם ממשרד החינוך שבעצם משרש שאסור לדבר על פוליטיקה ועל הנרטיב הפלסטיני בבתי הספר, אסור להזכיר אירועים מרכזיים בחיי החברה ואסור להשתמש במילה פלסטין”.

איך את כחברת מועצה תפעלי לאזכר את הנרטיב באופן ממוסד?

“אני לא יודעת לענות על זה עכשיו. זה לא שאנחנו צריכים לעסוק בתכנים האלה יומם ולילה, אבל זה חלק מנרטיב שאי אפשר לדכא אותו. צריך לתת לו לגיטימציה לצאת. הנרטיב הפלסטיני הוא חלק ממני ואני מרגישה שאני צריכה לתת לו לגיטימציה במרחב הזה. זה לא אומר שזה הדבר היחיד שאני מביאה לקדנציה הזו כי יש עוד המון דברים. כשאתה מווסת את זה נכון, זה ייצא בדרכים הנכונות, כחינוך ולא כמחאה”.

תיאטרון אלמידאן. "אי אפשר לצפות ממנו להיות מיינסטרים" (צילום: רמי שלוש)