“עולמי חרב עלי, השמים נפלו לי על הראש”

דבר לא הכין את יהודית זוסמנוביץ’ למה שקרה בסוף חודש מאי 2016 בזמן שהדריכה קבוצת תיירים ישראלים בטביליסי, בירת גאורגיה. כאבי בטן עזים תקפו אותה, כך פתאום, עד שנאלצה לעצור ולשכב על ספסל בצד המדרכה כשהיא אוחזת בצד השמאלי של בטנה. למזלה, הקבוצה מנתה מספר לא קטן של אחיות מנוסות, והן בדקו אותה ושללו את האפשרות של דלקת בתוספתן. לה היה ברור שהיא לא עוזבת את הקבוצה לבדיקות בבית חולים מקומי, גם לא במחיר של סבל נוראי, כפי שדרשו ממנה האחיות. “כשאגיע לארץ אלך להיבדק”, היא הבטיחה להן ולעצמה. וכך היה.

“נתנו לי איזה כדור קל”, פורצת זוסמנוביץ’ בבכי מר, “אמרו שאין לי כלום ושלחו אותי הביתה. אחרי יומיים האחיות שלי ראו שאני הולכת ודועכת במיטה. הכאבים היו בלתי נסבלים, חשבתי שאני מתה. לקחו אותי לבית החולים כרמל, שם עשו לי CT, ולדאבון לבי גילו הרופאים ‘ממצא’. אני בכלל לא מבינה במונחים האלו, הייתי אשה בריאה שבחיים לא הלכה לקופת חולים לשום בדיקה שגרתית, וזו הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיי. הרופאים אמרו ‘יש ממצא’, ואני לא קלטתי מה זה. כשהסבירו לי שאני חייבת לעבור ניתוח בנוהל חירום באותו היום, רק אז ירד לי האסימון. רק אז הבנתי שעולמי חרב עלי, שהשמים נפלו לי על הראש ושאני נכנסת לפאזה לא מוכרת, לדבר שבכלל לא הכרתי, לא ידעתי ולא חשבתי בחיים שיגיע אלי. ב־28 במאי 2016 נותחתי, ומאז אני מתמודדת”.

עברת הקרנות, כימותרפיה?

“עברתי טיפולים כימותרפיים. היתה לי תקופה של שנה שבה היה לי טוב, אפילו חזרתי להדריך, ואז פתאום כשעשיתי PET CT – הבדיקה שעוברים בכל שלושה חודשים כדי לראות שאין גרורות – התרסקו לי כמה טונות של זכוכית על הראש. הגידולים חזרו. אז התרסקתי, אז איבדתי תקווה. אחרי כל מה שעברתי, כל הסבל, חשבתי שזהו, שהחיים שלי נגמרים. בכל פעם היתה תקווה שהגידולים ייעלמו, ולמזלי הרע הם לא נעלמו. עברתי ניתוח נוסף, גדול מאוד, בבית החולים תל השומר. חשבתי שאולי זה יעזור כי זה ניתוח חדשני שפרופ’ ניסן אבירם הביא מארצות הברית ועזר לחלק מהחולים שלו. לרוע מזלי, לי זה לא עזר. חזרתי לנקודה שבה שוב הייתי חייבת כימותרפיה ושוב התמודדתי על חיי, ובכל זאת לא איבדתי את האמונה. הרבה פעמים שואלים אותי ‘למה זה קורה לאנשים כמוך?’ ואני עונה שלי אין תשובות, אני רק מקווה לקבל מזור. אני אומרת ליושב במרומים ‘אתה שלחת את המחלה הזו, אתה גם תיקח אותה ממני’. עשיתי שני טיפולים ויש לי עוד שניים, ולאחריהם PET CT, ואז נראה. אני מאמינה שהשנה החדשה תיפתח עם בשורה טובה. יש בי תקווה, אני אשה של תקווה. גם אם יורדות לי דמעות, האמונה והתקווה נשארו בי”.

יהודית זוסמנוביץ'. "לא חשבתי בחיים שדבר כזה יגיע אלי" (צילום: דוד ולטמן)

טלאי צהוב בתוניס

יהודית זיגדון נולדה לפני 63 שנים בטירת כרמל, הרביעית מבין חמישה ילדים, להורים יוצאי לוב ותוניסיה. יש לה שתי אחיות, שרית ודינה, ושני אחים, ראובן ונסים. משפחה מלוכדת וחמה. השורשים האמיתיים של משפחת אביה הם מירושלים, אך הסבא רבא שלה שהיה סוחר נדד בעקבות הפרנסה למצרים, ואז התיישב בלוב שהיתה בשליטה איטלקית. נולדו להם ילדים ונכדים, שאחד מהם הוא אביה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהוחלו חוקי הגזע והאיטלקים הפכו לבני בריתם של הגרמנים, נלקחו היהודים הצעירים ראשונים למחנות עבודה. ביניהם היו אביה בן ה־18 ואחיו הצעיר שנשלחו אל מעבר לגבול, לתוניס. אביה הכיר בחורה צעירה ונשא אותה לאשה. לקראת קום המדינה עלו השניים ארצה, למעברות של שער העלייה, ובהמשך עברו למעברה בטירת כרמל, שם נולדו חמשת ילדיהם. האב היה דייג, והאם עבדה במשק בית כדי לעזור בפרנסת המשפחה ולא הסתירה את חלומה שכל ילדיה יהיו קרייריסטים בעלי השכלה.

“אמא היתה אומרת עלי ועל דינה שאנחנו נהיה מורות”, נזכרת זוסמנוביץ’, “ולימים אחותי היתה מנהלת בית הספר הרצל ובית הספר פיכמן וזכתה בפרס החינוך. כל מה שההורים שלנו חלמו, כך הילדים היו. אם הם למעלה מסתכלים עלינו, יש להם גאווה. שלא לדבר על הנכדים שכולם אקדמאים מצליחים. בני אלעד הוא עורך דין מצליח, תודה לאל. יש לו משרד במרכז והוא עוסק בליטיגציה אזרחית ומסחרית. הוא בחור מדהים. אני גאה ושמחה לא בגלל ההצלחה שלו אלא בגלל שהוא ישר והגון, איש בעל מידות וערכים. תמיד סיפרתי לו מאיפה באנו ומהם השורשים שלנו, והוא עוזר לנזקקים, גם אם זה לא בתחום הספציפי שבו הוא עוסק. אני מאושרת שהערכים שהטמיעו בנו עברו כחוט השני לדור השני, ואני גאה בכולם. העובדה שהורי נקלטו בארץ היא סיפור ניצחון, ואני מספרת את סיפורם בספר שאני כותבת ושנמצא בשלבי סיום”.

ספר אוטוביוגרפי או רומן?

“התייעצתי עם אחיותי ועם בני אם להמשיך את הכתיבה כסיפור אוטוביוגרפי של המשפחה לאחר שהורי עלו ארצה או לכתוב סיפורים קצרים שמתבססים על הסיפור המשפחתי. התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, חלקם משעשעים, חלקם מעניינים – ואני אומרת את זה בצניעות – על החיים בטירה, על איך בשני בלוקים היו יותר מ־200 ילדים, על המריבות, הסכסוכים, הקנאות והחברויות. עשיתי תחקיר היסטורי מעמיק על המשפחה שלי ועל כל מה שקרה ליהדות צפון אפריקה. כואב לי שבכל המחקר וההיסטוריוגרפיה עד לשנים האחרונות לא חשבו בכלל שיהודי צפון אפריקה סבלו מהנאצים ומהפתרון הסופי שאומץ בארצות האלה. היהודים סבלו מאוד, נלקחו למחנות עבודה והיו כאלו שנשלחו למחנות ריכוז בגרמניה ובפולין, אבל לא יודעים על כך. אני זוכרת שכילדה בכיתה ב’ סיפרתי ביום השואה שאמא הלכה עם טלאי צהוב ואבא היה במחנה עבודה. המורה, שדווקא אהבה אותי מאוד כי הייתי תלמידה טובה, הסתכלה עלי בעיניים תמהות, ליטפה לי את הראש ואמרה ‘לא ילדה, את התבלבלת’. היא פשוט לא ידעה”.

יהודית זוסמנוביץ'. "הסתכלתי תמיד על האנשים בגובה העיניים"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

לא דופקת חשבון

לאחר שירות חובה ביחידת 8200 של חיל המודיעין פנתה זוסמנוביץ’ ללמוד במכללה האקדמית לחינוך גורדון, אז סמינר למורים, התמקדה בהוראת השפה הערבית וחיפשה עבודה סטודנטיאלית שתשתלב עם הלימודים. היתה זו שנת בחירות, וידיד שעבד במועצת הפועלים שאל אם היא תסכים לעבוד תמורת שכר בבחירות להסתדרות עובדי המדינה. תוך זמן קצר השתלטה הסטודנטית הנמרצת על העניינים והפכה להיות מרכזת הבחירות. בליל הבחירות היא רשמה על לוח את התוצאות שזרמו וצדה את עינו של משה ורטמן שהיה מזכיר מועצת פועלי חיפה וראש סיעת המערך בכנסת. מפה לשם הוא הציע לה חצי משרה אחר הצהריים כמזכירתו.

כך התחילה פעילותך הפוליטית?

“לאט לאט השתלבתי שם ויצרתי קשרים והרבה ידידויות. אז מועצת הפועלים היתה הגורם המרכזי בעיר. היו כמה קודקודים – העירייה, המפלגה ומועצת הפועלים שאליה היתה עלייה לרגל מכל המקומות האחרים. חיפה היתה מרכז כובד פוליטי, תל אביב התבטלה לידה. המנגנון החיפאי היה חזק מאוד, ואנשי הכוח פה נתנו את הטון במערכות הארציות. למרבה הצער, בתהליך הדרגתי חיפה הלכה ואיבדה מכוחה, עד שהיום אין לנו בכלל ייצוג במערכות הארציות. זאת בכייה לדורות. ורטמן היה איש מבריק, פוליטיקאי מזן שאין כמוהו כיום, עם חוכמה, עם תושייה ועם יכולת מניפולטיבית מדהימה – לא כדי להרע אלא כדי לנווט את הספינה כך שהוא ישיג את ההישגים שהוא רצה. עלו אליו לרגל כל ראשי המפעלים בחיפה ובמפרץ. היום למרבה הצער – ושוב אני מדברת על האובדן ועל הידלדלות הכוח והעוצמה של חיפה – אין כמעט הנהלה ארצית אחת למעט חברת חשמל שיושבת בחיפה”.

היה לך מורה טוב.

“למדתי מהמורה הכי טוב. עד היום לא קם מישהו כמו ורטמן. התפקדתי למשמרת הצעירה בטירת כרמל, הייתי פעילה, אחר כך נבחרתי לכל מוסדות המפלגה של מועצת המחוז. נבחרתי תמיד במקומות מכובדים למרות גילי הצעיר. הייתי פעלתנית מאוד, כולם הכירו אותי, ולאט לאט התברגתי בתוך הפוליטיקה עצמה. זה היה מוזר כי בטירת כרמל הרוב היו נצים ששייכים לצד הימני של המפה הפוליטית. אצל אבא שלי היתה דיכוטומיה – מצד אחד דוד בן גוריון שהיה בעיניו המשיח והוא העריץ אותו על התושייה להכריז על הקמת המדינה למרות כל הקשיים, ומצד שני היתה לו אהבה לארץ ישראל השלמה, ארץ אבותינו, מהירדן ועד לים. הוא היה קרוע בין שני המחנות”.

חיפה היתה מקפצה טובה עבורך.

“עשיתי קשת רחבה מאוד של תפקידים. כיהנתי כיו”ר אגף הרווחה ושירותי הפרט, כמנהלת האוניברסיטה העממית וכמנהלת ביתנו, נבחרתי ליו”ר נעמ”ת במרחב ובהמשך ליו”ר מעמד האשה בהנהלת נעמ”ת הארצית, ובמקביל עשיתי תפקיד כבוד של מנהלת מועצת ארגון הגג של שלושת ארגוני הנשים בישראל – ויצ”ו, נעמ”ת ואמונה. היו לי קשרים במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה. הייתי מאוד קרובה גם ליצחק רבין וגם לשמעון פרס, לחברי הכנסת. הייתי חברה בדירקטוריון החברה הממשלתית לחקר הימים והאגמים, בבנק חסך, בבית התפוצות ובחברת איילת, הייתי חברה בוועדת הכספים של ההסתדרות הציונית העולמית וצירה נבחרת בקונגרס הציוני העולמי במשך חמש קדנציות. עד היום אני פעילה בכל מיני ארגונים בכל מיני מישורים. בנעמ”ת הייתי בערך 15 שנים”.

לקחת תפקיד די משעמם ונטול ברק והפכת אותו לגלאם.

“הייתי היו”רית הכי צעירה שנבחרה, ולגיל יש כנראה משמעות, לטוב ולרע. מהתובנות שיש לי היום אני יכולה לומר שיש דברים שלא הייתי עושה, שלא הייתי מתנהלת שוב בדרך שהתנהלתי בה אז. אבל לגיל יש גם יתרונות. כשאת צעירה יש לך מעוף, אומץ, חוצפה ותעוזה לעשות דברים ואת לא פוחדת מכלום כי את לא רואה לטווח ארוך. מנגד, לניסיון יש משקל רב מאוד”.

מה היית עושה אחרת?

“יכול להיות שהאיזונים היו אחרים. בדיעבד הייתי שמה בלמים ואיזונים. אבל הייתי צעירה ואני לא מצטערת על זה. אני חושבת שפעלתי היטב, עשיתי גם דברים נכונים מבחינה אינטואיטיבית, והם סייעו להרים את קרנה של נעמ”ת. זה השוני שהכנסתי לתפקיד. גם ראיתי אל מול עיני נשים נזקקות, ולא היה חשוב לי מאיפה הן באו ומהו מוצאן”.

המזרחיות שלך והתחושה שבאת מהעם, אלה הדברים שנתנו לך את הדרייב?

“כל הזמן, כל החיים. זה לא סתם שחז”ל אמרו ‘דע מנין באת ולאן אתה הולך’. כלומר אל תשכח אף פעם את השורשים ומאיפה התחלת. גם כשהייתי יו”ר נעמ”ת הסתכלתי תמיד על האנשים בגובה העיניים, ובעיקר היה לי ויש לי לב לאנשים הפשוטים. בהקשר לעדתיות, אני לא רוצה להיות קטגורית בנושא זה. אני מסתכלת על בני אדם כבני אדם. מה ששינה לי זה היכולות של אותה אשה מסכנה ואיך היא תתקיים”.

את מצטערת שלא התקדמת להיות חברת כנסת?

“ממש לא. עשיתי קריירה ארצית יפה. הלכתי לתחומים שהלב שלי אהב ולנושאים שאני בחרתי, היו לי שנים מעניינות ומרתקות, נפגשתי עם אנשים מעניינים, נפגשתי עם נשים שסייעתי להן רבות. אגב, שלושת ארגוני הנשים זכו בשנת ה־60 למדינה בפרס ישראל, ואני גאה ושמחה להיות חתומה על הפרס, על ההנמקות ועל ההגשה של הנושא לוועדה שבחרה בנו ביחד עם הדוברת שלנו כרמל איתן. היתה בכך אמירה שבשנת ה־60 למדינה יש הכרה בתרומה של הנשים למעמד האשה ולחיזוק המדינה”.

את רואה את עצמך כמי שקידמה את הנשים בישראל?

“בצניעות – כן. מתי שמעו לפני כן על נושא קידום מעמד האשה מבחינת העצמה? מתי דיברו על נשים פורצות דרך ועל מניעת הטרדה מינית? אני זוכרת שעשינו סקרים בנושא הזה וכולם אמרו שזה נושא חריג, אבל בחרנו להעלות אותו על המפה. לארגוני הנשים יש יכולת לעזור, רק צריך לכוון את הנשים או את המשפחות שזקוקות לעזרה למקום הנכון. לפעמים עזרה קטנה וניתוב נכון מצילים חיים. אני אוהבת את המשפט ‘כשידיים מושיטות עזרה הן קדושות משפתיים דובבות תפילה’, ואני אשה מאמינה”.

הזכרת עדתיות – האם הרגשת הפלייה על רקע זה? ואל תהיי פוליטיקלי קורקט.

“היום ממרום גילי אני לא חייבת לאף אחד כלום. אני יכולה להגיד כל מה שאני רוצה, לעשות כל מה שבא לי ולא לדפוק חשבון, וזה יתרון גדול מאוד. לא הרגשתי הפלייה כי אני לא חושבת שמישהו ראה אותי או הסתכל עלי כעל פרענקית או מזרחית. אולי בגלל המראה שלי, אולי בגלל הסגנון – אני לא יודעת, יכול להיות. היה פעם קטע משעשע שאותו אני זוכרת עד היום. חוה קופלוביץ’ ז”ל שהיתה יו”ר נעמ”ת אהבה מאוד את שרית אחותי שגם היא עבדה בארגון. היא ידעה שאנחנו אחיות, ויום אחד היא שאלה אותה מאיזו עיר אנחנו ברומניה. שרית השיבה שאנחנו לא מרומניה וקופלוביץ’ לא ממש הבינה. ‘רגע, את לא אחות של יהודית?’, היא שאלה, ‘כי יהודית היא מרומניה’. כשנבחרתי ליו”ר נעמ”ת ראיינה אותי נעמי כהן דוד ל’כלבו’, והכותרת היתה ‘היו”ר הפרענקית הראשונה’. הרגשתי גאווה. הורי כבר לא היו בין החיים, וכל אחי ואחיותי הגיעו לתמוך בי כשנבחרתי. עמדתי על הבמה וחשבתי על אבא ואמא. החלום שלהם התממש. אני לא יודעת אם לזה הם כיוונו, אבל אמא רצתה שאנחנו נהיה משהו”.

את חושבת שחיפה בשלה לראש עיר אשה?

“זה תהליך שעדיין לא הסתיים. יש פה נשים טובות, חזקות ושוות שרואות את עצמן בתפקיד הזה, אבל אני לא יודעת אם זה יקרה בבחירות הקרובות. פעם היתה לי מחשבה והשתעשענו ברעיון להקים רשימה של נשים שתריץ נשים למועצת העיר, שנשיג הישגים גדולים יותר, שנבוא לתמוך בראש עיר ונעמיד לו דרישות כדי לעזור יותר לנשים, אבל לצערי חליתי. זו היתה יוזמה שלי והזמנתי אלי נשים מוכרות בעיר ובעלות משרות רציניות מכל מיני סקטורים, בעיקר מהעשייה ההתנדבותית וכאלו שעומדות בראש עמותות, נשים מהאקדמיה. האמנו שנקבל הרבה קולות”.

יהודית זוסמנוביץ'. "לא חשבתי בחיים שדבר כזה יגיע אלי"

לטמון את הראש בחול

היא נישאה לד”ר אלכס זוסמנוביץ’ – פסיכיאטר גרוש עם ילדה שהיתה לה כבת ואחות לבנם המשותף. השניים התגרשו לאחר 23 שנות נישואים ונשארו ביחסים טובים מאוד.

“אין טעם לגרור מועקה ולריב”, היא חולקת את משנתה, “אתם הרי תצטרכו להיפגש באירועים, אולי גם פחות משמחים, אז תשאירי פתח. אל תגידי מילים רעות ומרושעות עליו. הילדים שלך יזכרו תמיד את מה שאת אומרת עליו ולא יסלחו לך, ולכן תמיד תישארי בקשר. את לא רוצה לדבר טובות עליו, אל תדברי, זה בסדר, אבל אל תדברי רעות. תמיד זה ככה – כשהכאב הוא בעיצומו אז גם האיבה והטינה הן בעיצומן. אחר כך, כשהאבק שוקע, כל הרע נשכח ומה שזוכרים זה דווקא את הדברים הטובים. לכן אני ממשיכה לייעץ לנשים שמתגרשות להמשיך בדרך הזו ולא בדרך הקיצונית. אלכס אמר לי לא מזמן ‘בואי נחזור’, ועניתי לו שחזרנו, רק שהפעם כל אחד גר בבית משלו”.

היה לך מישהו אחר מאז?

“משהו שולי, והחלטתי שאני ממש לא רוצה, ממש לא בא לי. טוב לי כפי שאני, החיים שלי מלאים בתכנים, בעשייה ובהתנדבות”.

לא היית רוצה עוד ילדים?

“אם אני מצטערת שלא עשיתי יותר ילדים? כן. אל תתלבטו, תעשו קצת יותר ילדים, כי עדיף משפחה גדולה. אני באה ממשפחה כזו. לא הרגשנו מעולם שאנחנו עניים או שהיה מחסור בבית, נהפוך הוא – היתה שמחה, הבית היה מלא בשירים, בפיוטים, במזמורים ובארוחות גדולות, והרגשנו שאנחנו על גג העולם. זה היה כיף בלתי רגיל, ואני חושבת שעד היום, כשהמשפחה המורחבת נפגשת, זה משהו מדהים. אנחנו משפחה מלוכדת וחמה. טפו טפו טפו, חמסה חמסה. זה עושה טוב בלב. משפחה היא דבר נפלא, ובעיקר אם היא מלוכדת ואוהבת. עשיתי ילד אחד אבל תודה לאל שאלעד הביא לי שלוש נכדות ודנה הביאה שני נכדים, אז זה תענוג אמיתי. יש לי נחת, תודה לאל”.

את מדברת הרבה על התנדבות. מאיפה הדרייב?

“זה בא מהמקום שממנו באתי, אלו הערכים שנטעו בנו. ההורים שלי היו אנשים ערכיים. לעזור לאחר זה היה אל”ף-בי”ת אצלם, וככה הם חינכו אותי. לא היינו עשירים, אבל ממה שהיה אמא היתה מחלקת לאנשים שהיה להם פחות. רק בבגרותי הבנתי את המשמעות של טוב, של חסד ושל ערכים, ואם יש דבר שאני גאה בו זה לא שאני קיבלתי את זה, הרי נולדתי לתוך זה, אלא שהעברתי את זה לבן שלי. כשאני רואה איך הוא מתנהג זה גורם לי נחת ואושר. אני לא יודעת למה ואיך, אבל תמיד מפנים אלי את הנשים עם כל הבעיות ועם כל השאלות, למרות שיש הרבה גופים בעיר הזאת. אני תמיד שמחה להיות החוליה המקשרת בין הנזקקים לגופים”.

הכל קל יותר כאשר דלת לשכתו של ראש העיר פתוחה בפנייך.

“לא היה גורם אחד, אם זה ברווחה, אם זה בחינוך או אם זה בנושא קשישים וגמלאים, שאמר לי לא. גם היום, כשאני פונה ומבקשת תרומות כדי לסייע לשכבות מוחלשות, תמיד מוכנים לתרום ולתת. כך הם מרגישים שהם שותפים לעשיית מצווה, וחשוב שאת רותמת מישהו והוא מרגיש שותף וטוב לו בעשייה הזו”.

באלו גופים את מתנדבת?

“אני חברה במועדון רוטרי כרמל, בהנהלת אגודת הידידות של המרכז הרפואי כרמל, בעמותת ילדותי השנייה ובהנהלת תיאטרון הצפון. אני אוהדת, אוהבת ומזוהה עם הפועל חיפה בכדורגל ובכדורסל, ובעבר הייתי גם חברת ההנהלה. בכדורסל הם קוראים לי ‘מלכה אדומה’. את כל אלה אני עושה ועשיתי הכל בהתנדבות מלאה”.

איך הפכת למדריכת טיולים?

“יכולתי להתמודד לעוד קדנציה בנעמ”ת אבל החלטתי שמספיק לי ושמיציתי את הפוליטיקה. הנסיעות היומיומיות לתל אביב במשך 11 שנה התישו אותי, ופרשתי בגיל 56. הייתי חייבת להתפרנס, אז עשיתי קורס מדריכי טיולים בחו”ל והצלחתי מאוד. התחלתי לצאת לטיולים בגאורגיה והיתה לי הצלחה מסחררת. קשרתי קשרים עם כל ענף התיירות שם – עם שר התיירות, עם סגניתו שהיתה אז רק בת 24, עם חברי פרלמנט ועם בעלי בתי מלון, ולאט לאט הפכתי למעין שגרירה של רצון טוב של ישראל. בגאורגיה אוהבים מאוד את ישראל, והיא מהידידות הגדולות שלנו. התאהבתי בגאורגיה, אני מכירה אותה כמו את כף ידי”.

וזה מחזיר אותנו למחלה.

“למזלי הרע חליתי בסרטן במעי הגס ששלח כמה גרורות. זאת מחלה ארורה שמצריכה המון עוצמות, תעצומות נפש וכוחות, אבל גם אם יש לך אותם וגם אם יש לך כוח רצון, הגוף בוגד בך. את לא יכולה לשלוט בכל התופעות הקשות והאיומות, אבל יש לי כוח רצון ואמונה שכן אצא מזה ואבריא. אני יודעת שבהרבה בתי כנסת בכל סופ”ש מתפללים לשלומה של יהודית בת מרים ז”ל, וזה מרגש אותי מאוד. אנשים שאני לא מכירה מתפללים למעני. אני באה מבית מאמין. הורי היו אנשי מסורת – לא בצד הפנאטי אלא בצד האמוני שיש אלוקים בקרבנו. גיליתי שהטוב הוא הרבה יותר מהרע. בהתמודדות שלי עם המחלה אני נתקלת בהמון אנשים טובים, ובהם הפרופסורים הכי גדולים, כאלה בעלי שם עולמי, שעזרו לי ותמכו בי והובילו אותי נכון. אני רוצה לפרגן לפרופ’ ניסן אבירם מתל השומר שניתח אותי, לד”ר אריה ביטרמן ולד”ר ריאד חדד מכרמל, לאונקולוגית שלי ד”ר אנה ריבקין שמלווה אותי עם כל הצוות שלה, לאחיות איילת ירושלמי ולבנה ולאחיות של המחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי לין שנותנות את כל הנשמה והלב. בשעתו הקשה של החולה הם נותנים את מלוא העזרה והסיוע. זו מחלקה שעוטפת את החולה, אפילו המזכירות במשרד הקבלה נותנות שירות מדהים לכולם”.

בעצם טמנת את ראשך בחול ולא הלכת להיבדק.

“אני מבקשת מכולם ללכת להיבדק ולעשות קולונוסקופיה, לא לזלזל ובטח לא לומר ‘אני בריא כמו שור’ כמו שאני אמרתי. לא ולא. לכו להיבדק. הסכמתי להתראיין כדי לתת כוח לאנשים שהרימו ידיים ולא מאמינים ביכולות שלהם להתמודד ולנצח. אני אומרת לכל אחד ואחת מהאנשים החולים – קודם כל תרימו את הראש, אל תתביישו ואל תסתתרו. אף אחד מאיתנו לא הזמין את המחלה הזאת. עלי למשל היא נחתה באמצע החיים כרעם ביום בהיר. אל תיכנעו לה, אל תרימו ידיים. אני יודעת שלפעמים הנפש מותשת ואת אומרת ‘די, אני לא רוצה יותר כלום’. אז לא. תגידו ‘אנחנו נצא מזה’. הרפואה בישראל היא מהמתקדמות בעולם, הפתרונות הולכים וקרבים, והלוואי שתימצא התרופה בקרוב. אני מתפללת תמיד ומבקשת רפואה שלמה לכל עם ישראל, כי כמו שאמרו חז”ל ‘המבקש על חברו בראשונה, תפילתו נענית בראשונה’. אני מבקשת בשביל כולם ומאמינה שיש בידי הרפואה לעזור – גם להאריך חיים, גם להציל וגם להיטיב. צריך גם עזרה מחברים, ואני חייבת להגיד שהפליא אותי שלא התאכזבתי מאף אחד. החברות הוותיקה של שנים הוכיחה את עצמה, וגם מחברים חדשים שהכרתי במסע הזה לא התאכזבתי. אני מגיעה לכל מקום שמבקשים ממני כדי לתת קצת עידוד, אומץ וכוחות לאחרים. אני קוראת לזה ניצחון של כוח הרצון. אני לצערי בתוך ההתמודדות עצמה, אבל היכולת לתת לאחרים תקווה היא מה חשוב בעיני, ואני עושה את זה מכל הלב ובאמונה שלמה. אם יש תקווה יש לבן האדם עולם ומלואו”.

מה הרופאים אומרים?

“הרופאים אומרים שהטיפולים יכולים להועיל, אז הם ניסו כאלה וניסו אחרים. עכשיו אני מקבלת כימו מסוג מסוים, ונראה. חזרתי למעגל הזה. החברות שלי לא עזבו אותי לרגע, באו איתי לכל הטיפולים וישבו איתי שעות. זה גם מעודד וגם נותן תקווה. כשישבנו בכימותרפיה עבדתי, עזרתי לפרויקטים כאלה ואחרים, הרמתי טלפונים תוך כדי שאני מחוברת לחומר, וזה עזר לי. כשאת יודעת שאת עושה טוב לאחרים, שפתרת בעיה, את לא מרגישה את הכאב ולא חושבת על הרע. דחקתי אותו לפינה. בהתמודדות הזאת לחלק הנפשי יש משמעות גדולה מאוד. אם את חזקה נפשית ואיתנה במחשבות, ברצונות ובאמונה, את מושכת אחרייך גם את הגוף. אלו דברים שמשפיעים זה על זה”.

האינטראקציה בין גוף לנפש.

“היא קיימת ומן הסתם לא תיפסק לעולם. אני מקווה שאחלים. הנכדה הגדולה שלי עלתה השנה לכיתה אל”ף והשנייה לגן חובה. השלישית היא רק בת חודשיים. אם אני מבקשת משהו מאלוהים זה שאוכל לראות אותן נערות, ממשיכות בחיים טובים ויפים. זה מה שאני מבקשת, וכמובן בריאות לכל האנשים שמתמודדים לא רק עם מחלת הסרטן אלא עם כל דבר אחר, כי הבריאות היא הדבר הכי חשוב בעולם. לא משנה אם יש לך קצת יותר או קצת פחות, לא משנה אם יש לך עשר כפות זהב או כפית אחת צנועה לאכול ממנה, ולא משנה אם יש לך ארמון או אוהל – הכל מתגמד אל מול השאלה אם את בריאה. אם את בריאה יש לך עולם ומלואו. זה מה שאני מאחלת לכל אחד ואחת בערב יום הכיפורים, שהוא יום קדוש, יום אדיר ונורא לכל יהודי באשר הוא. אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שייתן לנו רפואה שלמה ואושר, זה מה שאני מבקשת, וסליחה אם גרמתי לכם לבכות”.

איך את רוצה שיזכרו אותך?

“כל בן אדם חושב על איך הוא היה רוצה להיזכר או להצטייר. אמרתי לאלעד שלא אכפת לי מה הוא יספר עלי, אלו תפקידים מילאתי ושהייתי מקורבת ובת בית אצל ראשי ממשלות ואצל כל המי ומי – לא זה החשוב. אני רוצה שהנכדות שלי יידעו מה הייתי ומה עשיתי מבחינה ערכית. הדברים החשובים לי הם מה את ומה העשייה שלך לטובת האחר ולא אלו תארים נשאת או באלו משרות רמות כיהנת. ממש לא”.